ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שלישי, 1 בנובמבר 2022

הילדה לילי רוזן לבית אורנשטיין. במסתור אצל פולניה יחד עם 2 קצינים נאציים בדירה

 זכרון בסלון

מאת: אביבה רוזן

אמי כילדה לפני השואה. לילי רוזן לבית אורנשטיין. ממשפחת רוט מצד אימה ....


לכל איש ואישה יש שם.

אמא. לאמא שלי היו הרבה שמות ולא היה לה שם אחד ברור וחד משמעי. אבא שלי והקרובים לה קראו לה לילקה. בתעודות היה שמה אורשולה. אורשולה היה שמה של הילדה הפולניה שמתה ואת התעודות שלה קיבלה אמי וכך ניצלו חייה. לאות תודה לילדה שהצילה את חייה במותה שמרה אמי על השם הזה שאיש לא השתמש בו. דוד שלה, שהגיע לארץ לפני השואה, טען ששמה בתעודת הלידה היה חנה שרה, אבל טענה זאת לא קיבלה אישוש משום מקור אחר.

על מצבתה של אמי כתבתי את השם לילי. אני מקווה שמשם בשמיים, היא מזהה את השם הזה. בשבילי היא היתה פשוט 'אמא'. אמא שלי. על מצבתה מופיעים לצד שמה שמם של אחיה, נאצוש, נתן, ואמה שלה, מלוינה, מלכה.

אמא שלי נולדה בשנת 1935 בעיר סטריי שבגליציה, פולין, קודם אוסטרו הונגריה וכיום אוקראינה. חבל ארץ יפהפה שבו היה למשפחתה 'חורט', עסקי נפט. משפחת רוט, משפחת אמה, הייתה אורתודוקסית. אמא שלה הייתה אישה יפה ואלגנטית שנסעה לעתים קרובות בענייני עסקים ל וינה. אביה היה רופא שיניים וכדורגלן בליגת הקצינים. היה לה אח בכור, נתן, גדול ממנה בשנה, והיא היתה ילדה שזכתה לאהבה רבה, עד שבא היום השחור ההוא. הצבא הנאצי כבש את פולין. המשפחה היהודית החמה והעשירה נכנסה עד מהרה לחדר קטן גטו.

הוריה של אמי, שהיו אנשים חכמים, הגניבו אותה ואת אחיה נתן מהגטו, לידיה של אישה פולניה שהכירו היטב. אמי היתה בת חמש או שש, אחיה גדול ממנה בשנה. נתן אחיה לא שהה שם זמן רב. הפולניה נפטרה מהילד עם סימן הזיהוי היהודי. אמי נותרה לגמרי לבדה. על קיצו של אחיה אמרה: הפולניה שלחה אותו ברכבת. לאן שלחה אותו? האם באמת שלחה אותו ברכבת? לדעתי לא. הוא כבר היה ילד גדול מספיק שבעינויים היו מוציאים ממנו מן הסתם את שמה של הפולניה ומידע נוסף שהיה עולה לה בחייה. איך 'נפטרה' ממנו? לא ידוע.

לביתה של הפולניה, שאמי מעולם לא קראה לה בשמה ואני משום מה לא שאלתי איך קראו לה, הוכנסו שני קצינים נאציים. כך חיה הילדה היהודיה ששערה השחור נצבע בבלונד, תחת השם אורשולה, תחת אותה קורת גג עם שני נאציים שאולי עסקו בציד ורצח של יהודים בני עמה. היא לא סיפרה עליהם הרבה אבל אמרה שלדעתה אחד מהם הבין שהיא יהודיה אבל לא הסגיר אותה.

בכלל, אמי לא דיברה כמעט בכלל על מה שעברה ומה שעברה משפחתה בשואה. הרבה מהדברים שמעתי דווקא בסוף ימיה, כשהיתה בטיפולים כימותרפיים. דווקא האחיות באסותא ששאלו אותה, ישבו לצידה ושמעו סיפורים שאת חלקם לא ידעתי ודרכן למדתי על דברים שעברה.

אמי הייתה אישה אופטימית מאוד ובעלת יכולת לשמוח. שלא כמו מה שרגילים באמא פולניה, היא חיבקה ונישקה בלי הפסקה, קראתי לה 'תנור' כי הייתה אחד האנשים החמים שהכרתי. מצד שני, הייתה שתלטנית וציפתה שאלך בדרך שהיא התוותה לי ועל זה רבנו בלי הפסקה ☺

נחזור לסיפורה של אמי בשואה. לפולניה היו שני בנים, שמידי פעם התגרו באמי שאמרו לה שיזרקו אותה למות בבאר. אמי ענתה להם, לפי מה שסיפרה, שאביה יחזור אחרי המלחמה והוא יהרוג אותם.

אבל כשאביה חזר אחרי המלחמה, אביה אותו הסתיר אוקראיני בין הביצות שביניהן לא ידעו הנאצים ללכת, אמי לא רצתה ללכת אתו. היא עברה שטיפת מוח. היא האמינה בישו כמו הקתולים ואמרה שהיא מפחדת מהיהודי שרצח את ישו.

אביה, משה, היה אדם חכם. הוא הוציא אותה מבית הפולניה והעביר אותה... למנזר. דווקא הנזירות היו אלה ששכנעו אותה לחזור לאביה.

כשהייתה בת 17 כתבה אמי יומן. על בסיס יומיומי תעדה את תחושותיה ומעשיה. זמן רב חיפשתי מתרגם ליומן של כשבעים עמודים כתובים בכתב יד לא תמיד מובן. מצאתי מישהי שישבה עמי ועברה על התוכן ותרגמה לי כמה עמודים מייצגים. אמי, 7 שנים אחרי השואה, היתה בת נוער רגילה לגמרי. היא כתבה על התאהבויות, על הלימודים ועל מריבות עם אביה. לא הזכירה בשום מקום את שעברה בשואה. אמי, כפי שהיתה תמיד, תמיד הסתכלה קדימה, לעתיד, באופטימיות.

 קצת על מה שהעתיד צפן לאמי: היא למדה רפואה אך לאחר ארבע שנות לימודים התחתנה עם אבי, פרופ. צבי רוזן, שכבר היה דוקטור לפילוסופיה ומרצה בכיר באוניברסיטת וורוצלב. אבי, יליד דנציג ניצל בזכות זה שלאחר שאביו נשלח למחנה הריכוז שטוטהוף שם נרצח, אמו ברחה עמו ואחיו לתוך פולין. לאחר הסכם ריבנטרוף מולוטוב שחילק את פולין לתקופה קצרה בין גרמניה לרוסיה, הרוסים היגלו אותם לסיביר ובכך, למעשה, הצילו את חייהם.

הורי עלו לארץ באניה 'עליה' בשנת 1958. אמי שתמיד היתה רגישה לטלטולים חלתה במחלת ים והקיאה בלי הפסקה. פה בארץ לא חיכו להם תנאים מפנקים כמו לכל העולים החדשים, אך במהלך השנים אבי הפך למנהל פדגוגי של אורט טכניקום בגבעתיים ואחר כך למרצה באוניברסיטת תל אביב. אמי היתה 'אשת פרופסור' כי בגלל חוסר תנאים מתאימים לא יכלה להמשיך בלימודי הרפואה והפכה לעקרת בית. אמי היתה אישה בעלת אופי וברוכת כשרונות שלצערי לא מימשה את יכולותיה. עם זאת היא העריכה את מה שהיה לה ואף פעם לא רצתה יותר. היא היתה אישה צנועה שכל משאלתה היתה שלבעלה ולילדיה יהיה טוב בחיים.

כשנפטרה, אחרי התמודדות קשה עם סרטן השחלות, בגיל 78, קברנו אותה תחת השם לילי והנה מצבתה שמוקדשת גם לאמה ולאחיה, סבתי ודודי שמעולם לא זכיתי להכיר, מקום קבורתם, כנראה בקבר אחים, לא נודע. יהיה זכרם של הורי ואבותיהם ברוך, יחד עם ששת המיליונים קדושי השואה.

 כתבה   אביבה רוזן

 

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הילדה היהודיה הקטנה בדיר החזירים

  נולדתי ב- Lens , עיירה בצפון צרפת, בשנת 1935. היינו צרפתים: הורי, שבאו מפולין, קיבלו את האזרחות הצרפתית עוד לפני הולדתם של הילדים. הסיפו...