הציפור הצבועה

הספר הציפור הצבועה נכתב על ידי יז'י קושינסקי שנולד בפולין ב-1933 והתגורר בארצות הברית מאז 1957. בשנת 1965 יצא הספר לאור וב-1966 קיבל את הפרס הצרפתי לספר הטוב ביותר.קושינסקי נולד בלודז' שבפולין, להורים יהודיים, והיה בן שש בזמן הפלישה הנאצית לפולין. זהו ספרו הראשון והוא מבוסס על ניסיונו האישי, כילד יהודי הנודד ברחבי פולין, אם כי זהותו היהודית של הנער טושטשה בספר.

ילד בן שש שנקלע לעולם האכזרי של מלחמת העולם השנייה, חווה אירועים מזעזעים וקשים לעיכול. הילד, יתום שנותר לבדו בעולם, נודד בין כפרים פולניים וסופג התעללויות קשות מצד האוכלוסייה הפולנית והנאצית בשל מראהו הצועני. הספר מתאר את אשר עבר על אחד מיני יהודים רבים אשר נקלעו לזוועות השואה.

 הציפור הצבועה

קושינסקי נולד כיוסף לוינקוף בשנת 1933 בעיר לודז' שבפולין למשפחה חילונית שהיתה שייכת לאינטליגנציה היהודית האמידה. אביו היה פרופסור ללשונות עתיקות ואמו פסנתרנית. הוא סיפר שהוריו שילחו אותו בזמן המלחמה ושנדד כילד במשך שש שנים, בהן נתקל בכל סדיסט פולני שאי פעם חי. את החוויות האלה תיעד בספרו הנודע "הציפור הצבועה". עוד טען שבגלל טראומת מלחמה איבד את יכולת הדיבור שלו ושרק אחרי המלחמה התאחד מחדש עם הוריו.

אביו של קושינסקי הכשיר אותו לחיים בזהות בדויה: "בן, תזכור, הדבר הכי חשוב הוא לחיות בלי לעורר תשומת לב, להפוך את עצמך ללא חשוב, עד כדי כך לא חשוב, שלא יהיה שווה לבזבז עליך אפילו כדור. אז תוכל לשרוד, להפוך לבלתי נראה".

רק כשהגיעה לגיל 57 גילתה סבינה הלר (Sabina Heller) את זהותה האמתית

רק כשהגיעה לגיל 57 גילתה סבינה הלר (Sabina Heller) את זהותה האמתית. עד אותו זמן היא האמינה שהיא בתם של צופיה וזיגמונד גושצ'בסקי (Zofia and Zygmund Goszczewski), שנולדה בלודז' (Lodz) ב-1941. ללא ידיעתה, כל המידע על לידתה, גורלה בזמן השואה, והמכתבים של המצילים שלה שניסו למצוא אותה, נשמר בתיק במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חוקרת ישראלית, אמונה רחמני גפני, מצאה את התיק ומסרה לרחל רבין יעקוב הודעה באשר לתוכנו. אחרי שהאישה שגידלה אותה – אותה חשבה סבינה לאמה – נפטרה, יצאה סבינה למסע כואב כדי לגלות את עברה.

 סיפור חייה המרתק של תינוקת בת תשעה חודשים שהוריה גורשו מהמשפחה הפולנית אצלה התחבאו ושכמעט מתה עד שנמצאה על ידי שתי ילדות שכנות ואומצה על ידי אמם. הילדה סבינה גדלה במשפחה הפולנית עד תום מלחמת העולם השניה, ואז נמסרה לארגון יהודי ואומצה שנית על ידי רופאה ישראלית שעבדה בבית היתומים. היא גדלה בארץ ועד אמצע שנות החמישים שלה לא ידעה על עברה בפולין. שיחת טלפון מרחל רבין בשנת 1999 שינתה שוב את חייה.

לסקירה המלאה באתר יד ושם

הגענו "ילדים זקנים", אומר נתן רום מ"ילדי טהרן "

נורברט-נתן נולד ב-1929 בקטוביץ שבפולין.

זיוה ונתן פונו יחד עם ילדי בית היתומים והגיעו לטהרן באוגוסט 1942. שם אספו שליחים מארץ ישראל כאלף ילדים יהודים שברחו עם משפחתם מזרחה ונדדו ממושכות עד שהתקבצו בעיר בדרכים שונות.

בפברואר 1943 הגיעו ילדים אלה – ילדי טהרן – לארץ ישראל.

הגענו "ילדים זקנים", אומר נתן. הם לא ידעו מה עלה בגורלם של הוריהם, קרול ואתל, ואחיהם התינוק עוזי.

לאחר שנה נוצר קשר עם האם ואז נודע להם שאביהם נספה בסמרקנד. אתל ועוזי חזרו לקטוביץ, שהו במחנות עקורים, הגיעו לבלגיה לבקר את אחיה של אתל ששרדו וב-1948 התאחדו בני המשפחה בישראל.

על הקושי במפגש עם אמו מספר נתן:

 "את הגרמנית שכחתי... דיברתי כבר עברית... הייתי בוגר, חייל, ובאתי לפגוש את אמא ואת הילד הזה [עוזי] ולא היתה לי שפה משותפת איתה... יכולתי רק לגמגם בגרמנית. חמש שנים לא ראינו את אמא ועוזי... ויכולתי רק לגמגם... קומוניקציה היתה. קשר לא".

זיוה התיישבה בקיבוץ חצרים, נתן התיישב בקיבוץ אפיקים והשניים הקימו משפחות. הקשר עם האם והאח נשמר ושלושת האחים - נתן, זיוה ועוזי - שינו את שם משפחתם לרום.

לסקירה המלאה באתר יד ושם 

הנער שהסתתר בגטו ברודי הפך לטייס מוביל בחיל האוויר הישראלי

אל"מ סער משה ( סימי)

בשואה

ביולי 1941 כבשו הגרמנים את העיירה בה נולדתי. הגרמנים השתלטו על כל האיזור בעזרת משתפי פעולה אוקראינים. תוך זמן קצר הם הקימו שני גטאות: האחד ל"יעילים" והשני ל"בלתי יעילים" ואת היהודים מיינו ביניהם. בין ה-29 במאי ועד ה-10 ביוני נרצחו יהודי הגטו ה"בלתי יעילים". היהודים מגטו ה"יעילים", כמו אבי ואימי עבדו בעבודות כפיה בגטו ומחוצה לו. אחי ואני שרדנו בגטו ועסקנו בעבודות שונות, בייחוד בניקיון ובחיפוש אוכל. הייתי ילד קטן אבל הייתי צריך לשמור ולדאוג לאחי הקטן ממני. בעיקר למדנו להסתתר, שלא ניתפס. בגטו היינו ללא קרובי משפחה.

כשנודע להוריי שעומדים לחסל את הגטו, הם החליטו להימלט. באוקטובר 1942 חוסל גטו ה"מועילים", היהודים הובלו ליער בקרבת העיירה ושם נרצחו. מאז הסתתרה משפחתי במקומות מסתור שונים. אחד מהם אני זוכר היטב. זה היה אצל איכר פולני (וולודקה) שבנה קיר כפול באסם שלו – תא ברוחב של 2 מטר. באותו מסתור, באסם שהו שלוש משפחות (קיפרמן. ויינשטיין וסמיגרן) 12 אנשים ילדים קטנים ומבוגרים בשטח קטן מאוד.

כשהגרמנים הגבירו את החיפושים בסביבה החליט אבי לעזוב את איזור רדז'יבילוב למקום בטוח יותר, הגענו לגטו ברודי, גם שם נלקחו אימי ואבי לעבודות כפייה.

במאי 1943 החלו הגרמנים בביצוע "אקציות" ואבי החליט לברוח ליערות. התחבאנו בבונקר ביערות וולהין. הוריי הצטרפו לפרטיזנים שלחמו בגרמנים. במרץ 1944 שיחרר הצבא האדום את רדז'יבילוב והסביבה, חזרנו לעיירה שלנו עם עוד כ-50 ניצולים מתוך כ-5000 יהודים שהתגוררו שם.

תקומה

האיזור בו הסתתרנו שוחרר על-ידי הצבא האדום במרץ 1944. זמן קצר לאחר מכן נפטר אבי בגיל 32 ואימי נשארה עם שני ילדים קטנים – אני ואחי. מכל משפחתה שרדו אחותה ביילקה ובעלה אברשה. אימי אני ואחי יחד עם דודיי, בלה ואברשה אינגבר, עזבנו את רדז'יבילוב ונסענו לעיר קרקוב בה התקבצו ניצולי שואה רבים. התגוררנו ברחוב מיאדובה מס' 9 ברובע היהודי. ארגוני סיוע לפליטים, הג'וינט ושליחי עלייה ב' מהארץ, דאגו לנו. ארגון עלייה ב' ניהל את מסע עלייתנו ארצה, ללא מסמכים, ללא אישורי תנועה בנתיב בריחה מפותל: רדז'יבילוב- קרקוב-צ'כוסלובקיה-הונגריה-אוסטריה-איטליה. באיטליה שיכנו אותנו ב"אווה סנטה" אח"כ ב"אנצ'יו". במרץ 1947 הגיע תורנו לעלות ארצה. יצאנו מהנמל של "מטפונטו" (בדרום איטליה) באוניה "מולדת" (פטריה). לאחר שבועיים הפלגה אותרנו על-ידי שתי משחתות בריטיות. אחרי מאבק הועברנו לאוניית גירוש בשם "אושן ויגור" שלקחה אותנו למחנה פליטים מס' 55 (מחנה קיץ) ואח"כ למחנה 67 (מחנה חורף). בסך הכל היינו עצורים במחנות אלו כ-16 חודשים. ביוני 1948 אחרי הכרזת העצמאות עלינו ארצה. אני נער בן 12. נשלחנו למעברה בכפר ברנדס ליד חדרה. אחרי זמן מה שוכנו בדירה בשכונת "ואדי ג'אמאל" בכניסה לחיפה, היום שכונת "עין הים". ב-1948 הצטרפתי לכיתה ז' בבית ספר יסודי בבת-גלים. סיימתי את כיתה ח'. לפתע גורשנו מהדירה בצו בית משפט, עד היום איני יודע מדוע. משפחה טובה הזמינה אותנו לגור איתם עד שנמצא מקום מגורים אחר. אחרי 8 חודשים עברנו לדירה בשיכון עולים בקריית חיים. למדתי בבית ספר מקצועי "אינטרנשיונל" ובד בבד התחלתי לעבוד בבית חרושת "המגפר". בערבים השלמתי לימודי בגרות. בבית-הספר התיידדתי עם חבורת "צברים" והם משכו אותי להצטרף לתנועת הצופים. אני רוצה לציין בהערכה את היחס הלבבי בו זכיתי מאותם "צברים" ששילבו אותי בכל הפעילויות והטיולים בארץ.

בשחקים

ב-9/5/1955 התגייסתי לצה"ל והתנדבתי לקורס טיס בתל-נוף. סיימתי את קורס 23 ב- 23/10/1957 כחניך מצטיין. אחרי הקורס הוצבתי בטייסת 113, אורגן, לקורס אימונים מבצעיים (OTU) בכנף 4. אח"כ הוצבתי לטייסת 109, מיסטר, בכנף 1 כטייס קרב. אחר-כך לטייסת 110, ווטור. אחרי שתי תקופות בטייסת התמניתי למדריך בבית הספר לטיסה במטוסי סטירמן, הרווארד ופייפר. השתתפתי בצוות הראשון שקלט את מטוסי הפוגה הסלוניים. אחרי שנתיים הדרכה חזרתי לטייסת 110, ווטור, בה התקדמתי לתפקיד סמ"ט א'. ב- 1966 נשלחתי לבית הספר לפיקוד ומטה (פו"מ). בסיום הלימודים שובצתי כראש מדור אימונים אוויריים במחלקת הדרכה במטה. בנובמבר 1967 קיבלתי פיקוד על טייסת 116, מיסטר בתל-נוף. אחרי שנתיים במהלך מלחמת ההתשה קיבלתי פיקוד על טייסת 102 – סקייהוק, בכנף 6.

לסקירה המלאה בעמותת חיל האוויר

הבנאליות של החמלה: על הצלת ילדים יהודים בכפר הצ'רקסי־מוסלמי בסלניי שבקווקז ב–1942

הבנאליות של החמלה: על הצלת ילדים יהודים בכפר הצ'רקסי־מוסלמי בסלניי שבקווקז ב–1942

יאיר אורון. הוצאת רסלינג, 2016

סקירת ספר ע"י אברהם בורג

ספרו של יאיר אורון עוסק בסיפור לא ידוע ונוגע ללב על הכפר הצ׳רקסי־מוסלמי בסלניי שבקווקז, שהתגייס להציל ילדים יהודים יתומים ב-1942 

״לנינגרד היתה אחת הערים שזכו לתואר 'עיר גבורה'. כשגברה הסכנה שהצבא הגרמני יכבוש את לנינגרד, היה ברור שהילדים היהודים יועמדו בפני סכנה גדולה במיוחד ולכן הוחלט לפנותם... ב–10 באפריל 1942 יצאה שיירה של ילדים מכמה בתי יתומים מהעיר. הם הועלו לרכבות משא ונדדו (ארבעה חודשים) בדרכים אל עבר הרי הקווקז, מאחר שלא שיערו שהגרמנים יכבשו את האזור. בימים האחרונים של יולי 1942 או בתחילת אוגוסט 1942 הפציצו הגרמנים את הרכבת וילדים רבים נהרגו".

פתאום, בבוקר אחד ב–16 באוגוסט 1942, קרה משהו יוצא דופן בשדות הכפר השלו והתמים. "בכפר נותרו רק זקנים, נשים וילדים, הגברים גויסו לצבא האדום... השיירה עברה בכפרים אחדים, אך תושביהם סירבו לקבל את הילדים בשל הרעב הכבד וגם מהפחד מפני הנאצים. תושבי בסלניי ראו בדרך העוברת במבואות הכפר ארבע עגלות רתומות לסוסים, ובהן ילדים תשושים, חולים, הנראים הרבה יותר מבוגרים מגילם (3–14), חלקם למעשה גוססים ומקצתם אפילו מתים. ילדי הכפר בסלניי היו הראשונים שפגשו בהם וראו שהם תשושים וחולים. הם ניסו לדבר איתם אבל הילדים מלנינגרד לא השיבו. אחר כך באו האמהות מהשדות ולקחו 32 ילדים. כל אחת לקחה ילד אחד. זהו סיפור הצלה שבמרכזו נשים. בבוקר היום שלמחרת, או לפי גרסה אחרת לאחר יומיים, נכנסו חיילים גרמנים לכפר. הם חשדו שיש ילדים יהודים בכפר, חיפשו ואיימו לירות בתושבים ולשרוף את הכפר על יושביו אם יימצא ולו ילד יהודי אחד. במשך 152 הימים שבהם שהו החיילים הגרמנים בכפר אף אחד לא הוסגר".

זאת תמצית הסיפור שנגלתה לאורון באקראי, אגב שיחה בירושלים עם מאבטח צ'רקסי ישראלי מכפר כמא שבגליל. "גם לנו היה ג׳נוסייד", השיח הצעיר לפי תומו ומסע חייו של אורון הוסט אל הקווקז.

הספר, מעט המכיל את המרובה, כתוב במתכונת שמשלבת מחקר היסטורי קפדני, השואף להגיע אל מרב העובדות והנתונים של התקופה, האישים והמקומות, בלי לוותר על מחויבות לערכים אנושיים אוניברסליים. בסופו של הספר דיון פילוסופי־היסטורי: "מדוע אנשי כפר אחד מצילים ואנשי כפר אחר רוצחים?" או מה הקו המפריד בין רוצח לחסיד, בין מציל אנושי לפושע נגד האנושות? הספר כולל רקע על ההיסטוריה הצ'רקסית, על מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, היסמכות על מחקרי ג'נוסייד עדכניים וראיונות אישיים מרתקים, שנעשו בישראל ובקווקז, עם שארית הפליטה של הניצולים והמצילים.

מקור וקרדיט : מוסף הספרים של עיתון "הארץ"

חנה קראל , ילדה בת 4 , הוחבאה ב40 בתים שונים

הסופרת הפולנייה, חנה קראל (ילידת ורשה, 1937), הייתה ילדה יהודייה בת 4 כשהוחבאה לראשונה בבית פולני כדי שלא תישלח למחנה השמדה. במהלך המלחמה הועברה בין כ־40 בתים שונים.

 בבגרותה נודעה כעיתונאית ואחר כך הייתה לסופרת שכתביה עסקו בעיקר באסונות שהמיטה השואה על אנשים יחידים, שאיבדו הכל חוץ מחייהם.

על ספרה האחרון של חנה קראל , שוב מלך לב אדום"

גבריאל מוקד כילד בן 10 בגטו ורשה

                              בצילום : גבריאל מוקד ואמו אחרי השחרור במלחמת העולם השנייה, 1946

"הייתי כילד במצבים שלא ייאמנו. ביליתי במרתף במשך חודשיים, בלי אוכל, תחת הפגזה נאצית כבדה בעת המרד הפולני בוורשה. לא היו מים זורמים. בקושי אפשר היה ללכת לשירותים. נותרו לנו רק כמה קופסאות שימורים של סרדינים ומלפפונים. פולנסקי, בסרטו 'הפסנתרן', משקף באופן מהימן מאוד את מציאות חיינו בזמן המרד הפולני.

למה נשאר אביך בגטו כשאתם ברחתם?

"אבי, שהיה רופא, התעקש להישאר שם, כדי להמשיך לתת סיוע רפואי למפקדת המרד של מרדכי אנילביץ'. אני זוכר את השיחה האחרונה עם אבא שלי, בחצר המושלגת של חצר בית החולים בגטו. שאלתי את אבא, 'לדעתך, גם בכוכבים שנוצצים ברקיע בלילה יש נאצים ומלחמה?' והוא חייך, חיבק אותי ונישק אותי בטרם עזבנו אמי ואני את הגטו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".

איך הצלחתם לצאת משם?

"דודי שילם שוחד גדול למשגיחים של המשטרה הגרמנית ויצאנו מוקפים בקבוצת פועלים שיצאו למלאכת יומם, דרך פרוזדור בבניין שצד אחד שלו גבל בגטו. אחרי שנים רבות, כשבאתי לביקור בוורשה, אמרתי לידידי הסופרים הפולנים שזאת היתה דרך ההצלה שלי והלכנו יחד לאותו בניין שנותר קיים על עמדו, למרות שרוב בנייני ורשה נחרבו. אמרו לי: אין מעבר כזה, מרחוב לרחוב, כמו שאתה מספר. אבל אני התעקשתי. ואז יצאה לקראתנו אשה מנקה, עם דלי ומטליות רצפה. שאלתי אותה, תגידי, איך עוברים לרחוב השני? והיא אמרה, כן, יש מעבר כזה, רק שעכשיו יש פה דלת סגורה".

הוא עלה לארץ בגיל 12, בשנת 46', והשתלב במהירות בתוך התרבות והשפה. "עברית למדתי תוך חודשיים", אומר מוקד. "אבל לא רציתי להיות צבר. לא התחברתי להווי ולספרות הטיפשית של הפלמ"ח, הצ'יזבטים, השירים הנלעגים, כל זה. הייתי ישראלי אירופי בעיני עצמי. הגעתי לארץ ישראל עוד לפני אמי ונקלטתי על ידי דודי ודודתי, חיים אליעזר וחנה ברנדס, שהיו יקירי העיר תל אביב, ועכשיו קצת נשכחו".

הם הכניסו אותו לדירתם שבשדרות קרן קיימת (עכשיו בן גוריון), שבה הוא מתגורר עד היום. לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה שלוה, שם למדו הפרופסור שלמה אבינרי, הארכיטקט אריה אלדר והמשוררים דוד אבידן, ישראל פנקס ואריה סיון, ואחרי שירות סדיר בצה"ל כמקלען, סיים מוקד לימודי תואר ראשון ושני בספרות, היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובתל אביב ולאחר מכן נסע לאוקספורד שבאנגליה לעשות דוקטורט.

 מקור וקרדיט : עיתון "הארץ " , 27 לאוקטובר , 2019 ( הראיון נערך על ידי בועז כהן)