שרגא מילשטיין , ילד בן 10 במפעל נגרות גרמני בפולין

 "ביולי 1943 חוסל הגטו כליל , וכל היהודים שנותרו , אלף שבע מאות איש , ובהם הוריי , אחי מרדכי ואני , הועברו כדי לעבוד באחד משני המפעלים , שבקרבת פיוטרקוב, מפעל  הנגרות "דיטריך-פישר" או "הורטנסיה" – מפעל לייצור זכוכית . "

את  שני הילדים שרגא מילשטיין ואחיו מרדכי שלחו לעבוד במפעל הנגרות .

התנאים במפעל במקום בשם בוגאי היו קשים ביותר .

"המעבר מהתנאים שהיינו רגילים להם בבית לתנאים שפגשנו בבוגאי היה חד מאוד, ואמא התקשתה להסתגל לשינוי. לא פעם שמעתי אותה אומרת שבמפעל האפל ובעגמומיות של בוגאי היא מרגישה כמו עץ שנעקר מאדמתו והושלך הצדה. רוחו של אבא הייתה חזקה יותר ועזרה לו להתמודד טוב יותר עם הרעה שאפפה אותנו. בכל מאודם ניסו לסוכך עלינו, ואת שיחותיהם ניהלו בלחש כך שלא יגיעו לאוזניי , כ"ששאלתי מה יהיה אמא , האם נצא מכאן ? " ענתה לי מיד " הנח , זה לא עניין לילדים, " וקטעה את ניסיוני לפתוח בשיחה. שאלותיי לא נענו .

במפעל "דיטריך-פישר"  בבוגאי הועסקתי אני בן העשר כשוליה של מפעיל מכונת הניסור החשמלית. תפקידי היה לעזור לו על ידי הגשת חומר , לוחות וקרשים. באחד הפעמים פספסתי את גלגלי המנסרה, ואצבע יד ימין נלכדה במסור החשמלי וכמעט נקטעה. צלקת  מעטרת את ידי מאז.

מכסות העבודה של כולם עו בין שמונה שעות לעשר שעות עבודה ליום, והתמורה- קצת מזון . בכל שעות העבודה סבבו אותנו שומרים חמושים מלווים בכלבים חושפי שיניים, מחוץ למפעל ובתוכו.

עם חלוף הזמן דלפו שמועות על העברה קרובה  לאן ? איש לא ידע זאת .

בנובמבר 1944 נפל הפור . התקבלה ההחלטה של הגרמנים על העברה לתחנת הרכבת ומשם ברכבת המשא ליעד לא ברור .

קיבלנו הוראה לשאת מעט בגדים, שלא יקשו על משתתפי המסע, וצעדנו אל התחנה מלווים בחיילים גרמנים ובכלביהם ( לא ברור מי אכזר יותר ) . קרונות המשא כבר המתינו לנו  .. ושם , ליד הרציף , ללא כל התראה מוקדמת , הפרידו את הגברים מן הנשים במהירות ובחטף."

חתכו בבשרי החי.

"אמא , אמא"  עוד הספקתי לקרוא , והיא נופפה בידה ונלקחה אל הצד האחר. זאת הייתה הפעם האחרונה ראיתיה, ואפילו לא יכולתי להיפרד כראוי. מאוחר יותר נודע לי שהרכבת שבה נסעה פנתה מערבה, אל מחנה רבנסבריק שבגרמניה, מחנה ריכוז גדול בו הועסקו האסירים בעבודות כפייה ואשר יותר ממחציתם נרצחו . מהמחנה הזה הועברה אמא לברגן-בלזן , ושם נפטרה.

תם מופת ונסתלק יופי אנושי , ולא הייתה עוד יד ענוגה ומלטפת של אמא . "

 מקור וקרדיט :

שרגא מילשטיין . מסע חיים, משרד הבטחון – ההוצאה לאור 2006

 על הספר :

שרגא מילשטיין, מתאר בספר זיכרונותיו את דרכו של ילד ניצול שואה, שעלה לישראל לפני הכרזת המדינה בשנת 1948, הגיע לכפר שמריהו ב-1961, והיה ברבות הימים לראש מועצת היישוב. בספר מתוארות התחנות השונות בחייו של המחבר. זאת תוך דגש מיוחד בפועלו בכפר שמריהו, שהפך לאחד היישובים המבוקשים על מפת ישראל. הספר מתאר נתיב של עבודה קשה, חשיבה יסודית, אחריות ותכנון לטווח רחוק, שסופם יישוב בעל ייחוד ואיכות חיים ברמה 

של המעולים ביישובים בארץ ובחו"ל

על המחבר :

שרגא מילשטיין, ניצול שואה וגמלאי, ששימש במשך שלוש קדנציות בין השנים 1998-1983 כראש מועצת כפר שמריהו ובשנים 2005-2013 היה יו"ר "משואה" המכון לחקר השואה - מכהן כעת כיו"ר ארגון שארית הפליטה ברגן בלזן בישראל.

 הארגון, שהוקם ב-1945 בתום מלחמת העולם השנייה, המאגד היום כ-400 מניצולי מחנה ברגן בלזן בכללם בני הדור השני והשלישי לניצולים - מקיים פעילות שוטפת לחבריו בדגש על הנצחת זיכרון השואה

 הנער שניצל מהגטו ומהמחנות, הציב במדינת ישראל תמרור יוצא דופן וחריג של ניהול מועצה מקומית בהגינות, באנושיות, ביושר וברמה מוסרית גבוהה, חסרת תקדים. כפר שמריהו נחשב בימיו של מילשטיין ליישוב בעל רמת החיים ואיכות החיים הגבוהות ביותר בארץ. כל אותם ערכים שספג שרגא בילדותו בפולין – יושמו הלכה למעשה בעבודתו כראש מועצת כפר שמריהו.

לפני תפקידו כיו"ר המועצה המקומית כפר שמריהו כיהן שרגא מילשטיין כמנהל כפר הנוער ע"ש מוסינזון, בהוד השרון והפך אותו למוסד חינוכי מצטיין בישראל .

 ראה גם :

שרגא מילשטיין – ויקיפדיה

  

לפיד האור של ארטמיס: ילדה בת חמש עשרה במחנה אושוויץ- בירקנאוו

"כדאי לך לפגוש את ארטמיס," הציעה חברתי חנה קסורלה-אייזיק , "היא אישה מיוחדת עם סיפור חיים מדהים," הוסיפה.

"לא ידענו מה קרה בסלוניקי או במקומות אחרים כי לא הייתה תקשורת. כשהרב של יואנינה התחנן בפנינו לברוח, לא היה לנו לאן." הוסיפה בעצב.

אלף יהודים מתוך הקהילה ברחו מיד עם הכיבוש הגרמני, כאלפיים נשארו.  ב-25 במרץ 1944 (יום העצמאות היווני) נצטוו כל יהודי יואנינה להתרכז ליד חוף האגם. נאמר להם שהם מובלים ל"התיישבות מחדש". הם הועלו על משאיות והוסעו לעיר לאריסה שבה הייתה תחנת רכבת.

"אמא נעלה במפתח את דלת הבית והכניסה את המפתח לארנק שלה מבלי לדעת בעצם שלבית הזה לעולם לא נחזור. העמיסו אותנו בצפיפות רבה על משאיות כשבחוץ ירד שלג כבד. בכל משאית היה חייל גרמני עם רובה שהשגיח שאיש לא ימלט. חשבנו באותו זמן שמעבירים אותנו למקום אחר באופן זמני ותיארנו לעצמנו שהגרוע ביותר שיכול להיות שנעבוד בבתי החרושת של הגרמנים שרצו לנצח במלחמה את הרוסים ואת בנות הברית".

לסיפור החיים :

מקור : הבלוג של זהבה חן- טוריאל, מחברת הספר 'הנשים של טרואל'.

תמר (טמה) ויינשטוק ז"ל , ילדה בת 12 בצעדת המוות

תמר (טמה) ויינשטוק לבית פינצ'בסקי מבנדין הלכה לאחרונה  לעולמה בגיל 92 - ההלוויה התקיימה בכרמיאל

כילדה בת 12, איבדה את הוריה ושני אחיה בשואה. לקראת סיום המלחמה, נלקחה בצעדת מוות שנקראה לימים - צעדת המוות לוולרי שבסיומה, עם שחרורה ע"י האמריקאים, אושפזה בבי"ח בצ'כיה כשהיא שוקלת 21 ק"ג.

עלתה באוניית מעפילים מאיטליה ולמרות הכאב שנשאה עימה, והזיכרונות, הקימה משפחה, וגם נכדיה זכו שתגדל את ילדיהם - ניניה באהבה ומסירות.

יהיה זכרה ברוך!!

קישור לתיאור צעדת המוות לוולרי ביד ושם -

תמונתה לאחר השחרור בביה"ח בצ'כיה

מקור וקרדיט : ארכיון השואה החברית בפייסבוק

 

"המטרה היא שתתפגרו בדרך": סיפור "צעדת המוות לוולרי"

בתחילת 1945 הובילו הנאצים כ-1,300 אסירות יהודיות, מאות קילומטרים בשלג וללא מזון לעבר עיירה קטנה בצ'כיה, במטרה לחסל בשקט את שארית הניצולות. שתיים ששרדו משתפות את הסיפור הבלתי נתפס, שמובא בתערוכה ב"יד ושם". "בכל יום הקבוצה הצטמקה, זה היה שדה קטל"

לכתבה המלאה 

הלוחמים הצעירים של הגדוד השלישי בפלמ"ח שהיו ילדים בשואה

לגדוד השלישי של הפלמ"ח ברמות נפתלי היתה קבוצה של לוחמים מאוד צעירים שהיו ילדים בשואה. כותבת נתיבה בן-יהודה בספרה 1948 -בין הספירות:  "כל החברה האלו מגרעין תלם ברמות נפתלי היו מאוד צעירים. כולם היו בסביבות השש-עשרה. עוד לא התגלחו. עוד לא גמרו לצמוח. אז התנאים האלה של התזונה, היו נורא לא טובים בשבילם. הם היו חברה נהדרים . הכי טובים שאני הכרתי, ולא התאוננו. אף פעם לא שמעת מאף אחד מהם תלונה. מה שיש -טוב שיש. טוב שזה לא יותר גרוע. 

לפעמים , באמצע פעולה קרבית, הייתי מסתכלת עליהם וחושבת : אלה מגינייך, מכורתי , מכורתי. טף . הטף מגן עלייך, מולדת יקרה. החברה  הלוחמים הצעירים האלו ברמות נפתלי היו שרידי שואה, לוחמים אמיצים ,  והם היו גאים על כך שיצא להם להשתתף במארבים ולשכב שם קפואים בקור בעוד אנחנו התלוננו על כך"

מקור :

נתיבה בן-יהודה , 1948  - בין הספירות , הוצאת כתר , 1981 , 

פנינה (פולי) טבקמן ז"ל , נערה בת 16 במאבק הישרדות ברומניה בתקופת השואה

סיפור חייה

בת שרה ומרדכי, נולדה בשנת 1928 ברומניה והיתה הצעירה בארבע אחיות. המשפחה חייתה חיי משפחה מאושרים עד שהנאצים השתלטו על המדינה וכולם הוגלו.

ההורים היו בין הנספים במחנות ההשמדה ואילו הבנות החזיקו מעמד, ואף הצליחו להישאר יחדיו במשך כל ימי התלאות והתמורות. 

הדאגה לה, לפולי הקטנה (כך כונתה בלועזית), והחובה להיות לה במקום האם, הוסיפו כוח לאחיותיה הגדולות ממנה, והיא מצדה, בחינניותה ועליזותה, הפיגה מהן לא אחת את מרירות השעה ואימיה. ארבע האחיות עלו לארץ. פנינה, שהספיקה לרכוש בעירה השכלה יסודית בלבד, לא יכלה להמשיך בלימודיה ויצאה מיד לעבודה והשתכרה כדי מחיתה כפועלת בענף היהלומים ומצאה סיפוק בחברת בני גילה בה השתרשה במהרה.

פנינה היתה מן הראשונות שהתגייסו לצה"ל ושירתה בגדוד ח"ן. היא קיפחה את חייה בתאונה בבית-טאנוס בירושלים ביום כ"ז בתמוז תש"ח (3.8.1948) והובאה למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

מקור :

טוראי פנינה פולי טבקמן - אתר יזכור

סא"ל ישראל שרגא ז"ל , הילד מהשואה שהסתתר בעליית הגג , מג"ד בצנחנים ב1961

סיפור חייו

בן זלמן ובלה. נולד ביום כ"ח באב תרפ"ו (8.8.1926) בטרנופול אשר בפולין. על תקופת-ילדותו כמעט שלא ידוע דבר בלתי אם היותו תלמיד טוב בבית-הספר אשר בו למד ובמיוחד – הצטיין בלימוד התנ"ך. חברו לספסל-הלימודים מספר עליו, כי צמא היה לידיעות ותמיד היה חוזר ושואל ודורש הסבר ממורו.

שנות-נעוריו היו קשות ומרות, כי בהגיעו לגיל 13 פרצה מלחמת-העולם השניה, וכעבור שנתיים, בשנת 1941, נרצחו אמו ושתי אחיותיו בידי הצורר הנאצי.

שרגא מצא מקלט בעליית-גג קטנה וצרה בפולין בבית משפחה נוצרית שנתנה לו מחסה. הוא היה קרוב לפרטיזנים אשר אימצוהו וגידלוהו ביד אבהית בעשותו בקרבם ביערות. כבר כנער הוא לחם עם הפרטיזנים ביערות ובמארבים נגד הגרמנים .

כתום מלחמת-העולם עקר שרגא לגרמניה והצטרף להכשרת ניל"י בתנועת "גורדוניה" ובשנת 1946 עזב את גרמניה ופניו מועדות לארץ.

יכול היה להגיע לארה"ב (שם היו לו קרובי משפחה) , אך העדיף לעלות ארצה .

כמה פעמים ירד באניות-מעפילים שונות עד שלאחרונה הפליג באניית-המעפילים "חיים ארלוזורוב". אבל האניה נתגלתה על-ידי הבריטים והוא ובחורים אחדים עמו קפצו הימה ושמו את פניהם בשחיה לחוף; אך השעה לא שיחקה להם והם נתפסו והועלו לאניית-מלחמה בריטית אשר הביאה אותם לקפריסין. שם שהה שרגא עד פברואר 1948, שעה ששוחרר מגולת-קפריסין ועלה לארץ.

מייד לבואו התגייס לצה"ל ומאותו יום לא הפסיק את שירותו הצבאי עד יומו האחרון.

שרגא עבר קורס-קצינים, השתייך לצבא-הקבע והגיע לדרגת סגן-אלוף.

בין שאר תכונותיו יש למנות את קור-רוחו ואומץ-לבו. בשעת פעולות קרביות היה מתרוצץ מעמדה לעמדה וללא מורא כלשהו, כאילו לא נמצא תחת מטר-אש. תוך כדי סיוריו הצבאיים היה עומד תחתיו לעתים ומתפעל מנוף הארץ, אשר אליה רחש אהבה עוד מימי-ילדותו. אך לא הרבה שהה כאן, כי זמנו היה יקר לו: הוא שאף למלא את תפקידיו בהתמדה ובחריצות. הוא האמין בדרכו כי נכונה היא וכאשר עבר למלא תפקיד במטה הכללי עבד בשקידה ולא שאף להתבלט במיוחד, כי שתקן היה, מכונס בתוך עצמו והיה סולד מן הרשמיות.

שרגא היה עממי וישר-דרך וכל אדם היה מכובד עליו. רבים מהלוחמים בגדוד שלו  ידעו לפנות אליו בצר להם ולא היה מקרה שהשיב את פני חברו. כאיש-מעשה היה חדור-ריאליות והשתדל להשלים עם העובדות כמות-שהן.

ביום כ"ח באדר תשכ"א (15.3.1961) נפל בשעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. הניח אשה ושלושה ילדים. זכרו הועלה בספרו של אורי מילשטיין, "מלחמות הצנחנים".

סגן אלוף ישראל שרגא – אתר יזכור

סא"ל שרגא ישראל ז"ל באתר הפלמ"ח

יחידות: הגדוד החמישי – "שער הגיא", חטיבת הראל

תפקיד אחרון: לוחם

שוחרר ב1949

קורות חיים

ישראל נולד ב- כ"ח באב תרפ"ו – 8.8.1926 בטרנופול, פולין. בהיותו בן שלש עשרה פרצה מלחמת העולם השניה וכעבור שנתיים, בשנת 1941 נרצחו אמו ושתי אחיותיו בידי הנאצים. הוא מצא מקלט בעלית גג בבית משפחה נוצרית. לאחר מכן הצטרף לפרטיזנים ביערות והם אימצוהו וגידלוהו. בתום המלחמה עבר לגרמניה, הצטרף להכשרת ניל"י בתנועת גורדוניה ובשנת 1946 העפיל לארץ באוניה "חיים ארלוזורוב". האוניה התגלתה על ידי הבריטים והוא וחברים אחדים ניסו להגיע לחוף בשחיה אך נתפסו והוגלו לקפריסין. בפברואר 1948 שוחרר ועלה לארץ.

 מיד עם הגיעו התגייס לפלמ"ח, לגדוד החמישי בחטיבת הראל. שירות בצה"ל: סיים קורס קצינים, היה מ"פ וסמג"ד בגדוד 51 בחטיבת גבעתי ובשנת 1954 הצטרף לצנחנים והגיע לתפקיד מג"ד בדרגת סגן אלוף. היה אדם אמיץ קר רוח, שתקן, שקדן, עממי וישר דרך. אהב את הארץ ונופיה. ביום כ"ח באדר תשכ"א – 15.3.1961 נהרג בתאונת ירי מאש כוחותינו. הניח אשה דבורה ושלשה ילדים. נקבר בבית העלמין הצבאי בקריית-שאול.

שרגא ישראל – מוזיאון הפלמ"ח

אסתר דובלין ז"ל , ילדה בת 11 בגטו לודז'

אסתר דובלין שורדת שואה, ילידת לודז'.
בת יחידה למשפחה ציונית-סוציאליסטית.
הייתה בכתה ה' כשפרצה המלחמה.

"בגטו הייתי כל הזמן רעבה, ובחורף סבלתי נורא מקור. נעלתי כפכפי עץ שגרמו לי ייסורים רבים.

בהעדר מים חמים לא הרביתי להתקלח וקיבלתי גרדת מוגלתית. בחורף השני קיבלתי שיעול וחום – דבר המבשר רעות.

לא מזמן נודע לי שאמי פנתה ביאושה לפייבל פודמבסקי, המדריך שלי בתנועה, והוא סידר לי ביקור אצל רופא טוב והשיג לי תרופות , דבר שהציל אותי משחפת...

בזמנים הכי קשים, ב-1941 הופיע אצלנו בבית פייבל והודיע שמארגנים בגטו, במחתרת, את כל תנועות הנוער, וגם את התנועה שלי מכיתה ד' - השומר הצעיר. אמי נידבה את הדירה שלנו לפגישות. מאותו הרגע זקפתי את ראשי, פעמיים בשבוע היינו נפגשים (אחרי שעות העבודה), שרים שירים בעברית, מתכוננים לעליה ארצה, לומדים ידיעת הארץ, קשר ועזרה ראשונה. הבוגרים לימדו אותנו על חיים נחמן ביאליק. שרנו "תחזקנה"… צעקנו: "אנו נבנה הגליל", ארגנו ערבים מוקדשים לסופרים ולחגים, ארגנו עזרה הדדית. הרגשנו שזו ההתנגדות שלנו לגרמנים."

מעדותה של אסתר דובלין (טקס יום הזיכרון לשואה, מרכז חברתי-ערכי).

🕯אסתר הלכה לעולמה לאחרונה,.! יהיה זכרה ברוך 

בצילום הפתיחה :

קבוצת ילדים עם המדריכים וחברי ההנהלה של ה'קואורדינציה הציונית לגאולת ילדים', בבית הילדים בראש השנה. לודז', פולין, 1947 (בית התפוצות, ארכיון התצלומים, באדיבות לייבל קוריסקי, ישראל), באדיבות בית התפוצות

פורסם לראשונה בדף הפייסבוק לזכור את העבר, לחיות בהווה ולהאמין בעתיד

מקור 2

עדותה של אסתר, כפי שהוקלטה בבית לוחמי הגטאות -

עדותה של אסתר /קריית ים -