מעדותה של דבורה ברגר על הרעב בגטו לודז'

 

ברגר דבורה, ילידת לודז (Lodz), פולין, 1928.

ב-30 באפריל 1940 נסגר הגטו בלודז'. העדה גורשה לגטו עם משפחתה. המשפחה הצליחה להינצל מגירוש ב-1942 למחנה ההשמדה חלמנו. עם חיסול הגטו באוגוסט 1944 גורשה המשפחה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו ובסלקציה הופרדה העדה מהוריה שנשלחו לתאי הגזים. כעבור ששה שבועות הועברה העדה עם שתי אחיותיה להאלבשטאדט (Halbstadt) שבחבל הסודטים לעבודת כפייה בבית חרושת לטוויה. העדה שוחררה ע"י הצבא האדום במאי 1945. העדה שבה לעיר הולדתה לודז' וב-1946 עלתה לארץ-ישראל.

בבית ספר לא למדתי, הייתה ספריה, הייתי הרבה מאוד מחליפה ספרים, אני זוכרת, בזה מאוד העסקתי את עצמי, הייתי בולעת ספרים. והתחיל הרעב הגדול בגטו, והיה קשה מאוד. היה קשה להתקיים. זה השפיע על הרבה משפחות. זה גם הראה לנו, אולי אני לא אדבר כל כך על הצד המעשי של הרעב - אני זוכרת שעד כדי כך זה הגיע, שהיה שמה קפה, לא קפה אמיתי ודאי, איזה מין תחליף קפה, מה שהיינו שותים - אז מה שנשאר שמה, אנחנו קוראים לזה בארץ "בוץ", מזה אמא הייתה מכינה קציצות. אכלנו את זה. כי כשאדם רעב הוא אוכל הכל. אנשים המציאו כל מיני המצאות כדי להתקיים, והרשו את זה. חצר הבית הייתה לא מרוצפת, וכל החצרות ניסו לחלק את האדמות לחלקות קטנות, כל אחד גידל לו כמה ירקות. אחותי הגדולה הייתה מאוד מוצלחת בזה, היא הייתה בכלל - היה הרבה חכמת חיים. אני חושבת שהיא הרבה עזרה לקיום שלנו. והיא טיפחה את זה וגידלה, ויצאו קצת ירקות כדי- והיינו חייבים לשמור בלילה, כדי ששכנים לא יגנבו. אי-אפשר לקרוא לזה גניבה, כי כשאדם רעב, והוא רואה שהכרוב כבר גדול ואפשר להוריד אותו - אי אפשר כל-כך. כל אחד שמר על שלו. המצאות מהמצאות שונות היו כדי להתקיים, אבל המצב היה רע מאוד. היה כל-כך רעב גדול, שאמי פעם אמרה שהיא מוכנה תמורת שתי כיכרות לחם למכור את הבניין שלנו. כלומר, אם יהיה לנו בית אחר. אבל לחם היא מוכרחה עכשיו לילדים שלה.

מה שזכור לי ככה לטוב בבית, היו מקציבים רבע לחם ליום. זה למעשה היה עיקר האוכל שלנו, ועם זה קצת מרק או שהיו מחלקים או שהיו מבשלים. אני חושבת שמחלקים איזה מרק. ואתה ראית משפחות טובות שנהרסות בגלל חוסר היכולת של אנשים מסוימים להתגבר על הרעב ולא לאכול מבן משפחה. זה למעשה פסק דין מוות אם השני לא יאכל. זה היה כל כך מעט, זה לא הספיק.

בצילום : הכניסה לגטו לודג' , 1942

ראית אנשים שלקחו את המרק לכל המשפחה בדרך - ליקקו או שתו, אכלו חלק. אולי אי- אפשר להאשים אותם, ואולי כן צריך להאשים אותם. אינני יודעת. אני יודעת שאצלנו במשפחה, אנחנו ראינו תמיד, לא חילקו את הלחם למנות. אמא החליטה שהיא כמו תמיד, את הלחם שיש לנו אנחנו אוכלים. אבל אמי הייתה כל פעם יורדת במשקל. מצבה הגופני נהיה רע כל פעם. היא ירדה 30 קילו ממשקלה. ואנחנו תפסנו בבית שאמא לא אוכלת, כדי שלמשפחה, שיהיה לה יותר לתת לכולם. ואז התחילה מין מריבה, שהכרחנו את אמא שאנחנו מחלקים את הלחם, אחרת היא לא תאכל והיא לא תחזיק מעמד. זה הגיע למצב כזה שהיא לא יכלה ללכת, והייתה מוכרחה ללכת לעבודה.

וזה אני רואה דווקא, כשהתחילו המריבות בבתים אחרים, שתמיד שמעו שאחד לוקח משני, אחים מאחיות, אבות מילדים או להפך, גונבים חתיכת לחם - אנשים דיברו על זה. אני חושבת שבזכות זה המשפחה גם התקיימה הרבה יותר זמן. התמיכה הרגשית, וגם שכל אחד לפחות אכל את המנה שלו ההכרחית לקיום. אמא עשתה הכל מעל ומעבר כדי לקיים את המשפחה. גם הצביון המשפחתי התקיים, הדלקת נרות, אני לא יודעת עם מה הדליקו. השבת הייתה שבת, היו פמוטים, היה קידוש.

לקריאה נוספת:

גטו לודז'
נאום רומקובסקי בזמן גירוש הילדים מגטו לודז' – 4 בספטמבר 1942לימודי תפירה וחייטות לילדים בגטו לודז'
עדויות נוספות בנושא גטו ובידוד

מקור וקרדיט : הספרייה הוירטואלית של מט"ח ואתר יד ושם

 

ההישרדות של דבורה ברגר , בת , 12 באושוויץ

 

צפו בסרט עדות מרגש המספר את סיפורה של ניצולת השואה דבורה ברגר. דבורה נולדה בלודז' שבפולין בשנת 1928. בשנת 1940 היא גורשה עם משפחתה לגטו לודז'. באוגוסט 1944 גורשה משפחתה של דבורה ברגר בקרונות בקר בתנאים קשים למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. עם הגעתם למחנה, הופרדו בנות המשפחה מהאב, אותו לא ראו יותר. יחד עם אמה ואחיותיה נשלחה דבורה למחנה הנשים בבירקנאו. מאוחר יותר נלקחה האם במהלך סלקציה ונרצחה ודבורה ואחיותיה נשלחו למחנה עבודה בעיירה הלבשטט שבסודטים.

 דבורה עבדה במטוויה עד לשחרור במאי 1945. עם השחרור שבה דבורה ללודז' והצטרפה לקיבוץ של 'אגודת ישראל'. ביולי 1946 עלתה לארץ ישראל על אניית המעפילים 'ביריה' במסגרת עליה ב'. האנייה נתפסה על ידי הבריטים ודבורה נשלחה לעתלית ומשם במסגרת 'עליית הנוער' למכון בית יעקב למורות בירושלים. לחצו כאן לצפייה בסרט

ישראל גיטמן, הנער מקישנב שנלחם בצבא האדום

 

נולד בקישינב ב-3 באוגוסט 1926. "ב-1941 הסתובבתי ברוסיה והגעתי לסטאלינגרד. לאחר שחרור העיר סייעתי לניקויה ממתים. ב-1944 הצטרפתי לגדוד של הצבא בחזית בלארוס-פולין והמשכתי עד שהגענו לברלין. נפצעתי מספר פעמים והשתתפתי בפגישה עם האמריקאים על גדות הנהר אלבה. שירתתי בצבא הסובייטי עד 1947. רק אחר כך פגשתי את הוריי. חשבו שהם מתים. המלחמה לימדה אותי להיות אמיץ ולהתמיד".

מקור

רוזה בלצר, הנערה שברחה מהנאצים והצטרפה לצבא האדום

 

נולדה במולדובה ב-25 במארס 1925. "כבר בתחילת המלחמה כבשו הגרמנים את בלטי. המשפחה ברחה בלילה ברכבת לאוקראינה. היינו חסרי כל. במשך ימים רבים נסענו ברכבת לעיר פרגנה שבמרכז אסיה. כולם עבדו שם. בגיל 17 נשלחתי לבית ספר צבאי באזור מוסקבה ובגיל 18 לחמתי בחזית האוקראינית, במולדובה, רומניה והונגריה. את יום הניצחון פגשתי בבודפשט. המלחמה הפכה אותי לאמיצה וחזקה מאוד, אופטימית. עליתי לישראל ב-1973. אני מאחלת לדור העתיד לאהוב את המולדת ולא להכיר את המלחמה".

מקור

מתחת לאף של ד"ר מנגלה

 

עמליה וצביה נולדו בעיר פביאניצה הממוקמת כ-12 ק"מ מהעיר לודז' שבפולין. תאומות זהות. 13 ילדים נולדו להורים, שרה וחנוך רייכמן, והתאומות היו בנות הזקונים שלהם.

 כשהיו בנות 10, נלקחו התאומות עם ההורים לגטו לודז'. "הגטו היה מסודר לפי משפחות והיינו עם ההורים. עמליה ואני עבדנו בבית חרושת של שיניים תותבות ובצהריים קיבלנו מרק". במהלך השהות בגטו, נלקח האב חנוך לאושוויץ ולא חזר יותר.

 שנתיים לאחר מכן הגיע תורן של התאומות: עם אמן שרה ואחות נוספת, ידביגה, שהיתה אז בת 18, הועלו על הרכבת מלודז' למחנה ההשמדה אושוויץ. "כשהגענו עם הרכבת מגטו לודז' לאושוויץ", משחזרת צביה, "אמא שלנו שמעה צעקה בגרמנית - 'צווילינג' (תאומים בגרמנית). באותו הרגע היא פקדה עלינו להיפרד ולא להיות יחד במחנה כדי שלא יידעו שאנחנו תאומות. היא לא ידעה אז על הניסויים הקשים שד"ר מנגלה עשה בתאומים זהים, אך היא הבינה בחוכמתה שזה משהו מסוכן והצילה את חיינו. אנחנו נפגשנו רק בסתר, בלילה, בכל פעם בבלוק של אחת מאיתנו. דיברנו בלחש, התחבקנו חזק במיטה, כאבנו, ובעיקר סיפרנו מה עבר עלינו באותו יום"

 התאומות פיתחו לעצמן שפה שבה יוכלו לתקשר זו עם זו מרחוק, מבלי לדבר. "אני ועמליה הקפדנו רק 'לדבר' עם העיניים ולתת פה חיוך קטן, שם שלום, בלי לומר מילה. אלוהים היה איתנו והצלחנו שהגרמנים לא יזהו שאנחנו תאומות, כפי שאמא אמרה לנו לעשות. לא ידענו שד"ר מנגלה עורך ניסויים אכזריים ובלתי נתפסים בתאומים, אבל היה לנו ברור שזה משהו מסוכן ויכול לקרות לנו משהו רע אם ניתפס".

"תמיד פחדתי שכשאבוא לקבל אוכל, הגרמנים המנוולים יזהו שיש אחיות תאומות שהם לא עלו עליהן. ובאמת, היתה פעם אחת שאחד המנוולים חשב בטעות שאני כבר קיבלתי אוכל כי עמליה היתה קצת לפניי בתור, והוא הכניס לי אגרופים ושבר לי את השיניים. אבל גם אז, כמובן, לא הפרתי את הפקודה של אמא ולא אמרתי כלום. חטפתי כהוגן וכאב לי מאוד אבל התגברתי" מספרת צביה בקול חנוק.

 כחצי שנה היו באושוויץ עד שיצאו משם לצעדת המוות, הליכה של 16 קילומטרים מדי יום בשלג ובקור חודר העצמות. הם הגיעו מצעדת המוות למחנה כפייה לבנות ואחר כך לברגן בלזן. "היינו מאוד רזות, ואולי גם חולות, אבל כבר היתה לנו תקווה. כבר לא היו גרמנים בחוץ", אומרת צביה ועיניה הירוקות זורחות. "העבירו אותנו לשבדיה לטיפול בבתי חולים, ומשם לבית יתומות, והתייחסו אלינו מאוד יפה ובחום גדול. ופתאום חייכו אלינו ופתאום היה אוכל! ופתאום היו חיים ואוויר וחופש. עד היום אני זוכרת את העם השבדי מאוד לטובה".

לסיפור המלא:

סא"ל בר ניר גיורא, הילד מגטו ורשה שהפך למפקד בסיס בחיל האוויר

 

בשואה

1943-1940 - גטו ורשה. ברחתי מהגטו בינואר 1943. עד תחילת 1944 הוסתרתי בכל מיני מקומות בצד הפולני של ורשה.

מ-1944 ועד סוף מרץ 1945 שהיתי אצל משפחה פולנית בכפר,כ-25 ק"מ מוורשה. ביוני 1945 הגעתי לבית יתומים יהודי ליד ורשה.

עליי לציין כי אבי, שהיה קצין במילואים בחיל ההנדסה הפולני, גויס עם תחילתה של המלחמה, נפל –יחד עם אלפי קצינים פולנים – בשבי הרוסים , ונרצח על ידם ביער קאטין.

אמי, שברחה מהגטו לצד הפולני של ורשה- המחבוא שבו הסתתרה התגלה כנראה כתוצאה מהלשנה, נלקחה על ידי הגרמנים למקום בלתי ידוע וקיימת סברה שירו בה ברחוב.

תקומה

כשנה ורבע שהיתי בבית היתומים ליד ורשה. בספטמבר 1946 נשלחתי מבית היתומים ללמוד בבית הספר הפולני הסמוך. הייתי הילד היהודי היחידי בכיתה (אולי גם בבית הספר). לאחר ששוחררתי משיעורי דת (קתולית) זכיתי ליחס עוין, בלשון המעטה, עד שבאוקטובר 1946 האשימו אותי בהצתת בית הספר. בעקבות אירוע זה נלקחתי מיידית על ידי דודיי, שחזרו מרוסיה, לעיר לודז', שם צירפו אותי לקבוצת ילדים אשר במסגרת "עליית הנוער"היו בדרכם ברכבת לצרפת.

מאוקטובר 1946 עד אוקטובר 1948 שהיתי בצרפת במסגרת "עליית הנוער". היינו ילדים שהגיעו מפולין ומרוסיה. למדנו עברית ומקצועות אחרים.

באוקטובר 1948 עלינו לארץ. אני ועוד כשלושים ילדים מהקבוצה שלי נשלחנו למוסד החינוכי החקלאי שבמגדיאל. שם, כמחצית כל יום עבדנו בעבודות חקלאיות למיניהן,ובמחצית השנייה למדנו. במגדיאל סיימתי את כיתה ט'.

בחופש הגדול של שנת 1951 עברתי לגור בחולון אצל דודיי (אחות אבי ובעלה אשר הגיעו לארץ מפולין בסוף 1949). המשכתי בלימודי תיכון בבית הספר, אשר מאוחר יותר הפך להיות "תיכון קוגל".

בשנים שלפני הגיוס, גרתי ולמדתי בחולון. באפריל 1954, בכיתה השמינית, ניגשתי למבדקים לקורס טיס. לצערי, לא קיבלתי כל מענה מהצבא וביום הגיוס (2.8.1954) נלקחתי לחרמ"ש גדוד 9 בג'וליס.

בחופשתי הראשונה,לאחר חמישה חודשים,ערכתי מספר בירורים בלשכת הגיוס ביפו ואכן זומנתי פעם נוספת לוועדה הרפואית בחיל אוויר,ובמרץ 1955 קיבלתי זימון לקורס טיס בבית הספר הטכני בחיפה.

בשחקים

קורס טיס 21 התחיל בבית הספר הטכני במאי 1955 בפיקודו של סגן שעיה לזרסון (לימים תא"ל). הרבה מהחניכים היו כמוני –שבאו מיחידות לוחמות אחרות של צה"ל (בגלל טעות משרדית, לא קיבלו תשובות ממבדקי אפריל 1954).

לאחר ה"מכין"עברנו לבית הספר לטיסה 12 בבח"א 8.

לאחר טיסת הסולו (הבוחן היה "ניפתי" –נפתלי אלטמן) ככל חניך לצורך ביצוע "ספין" טיפסתי לגובה עם נזלת וקיבלתי סינוסיטיס. ד"ר כהן קרקע אותי ולאחר ניתוח שעשה לי והתוצאות,הועברתי לקורס 22.

אחרי ארבעה חודשים שבהם לא טסתי ניתנה לי שעה עם מדריך וטיסת מבחן סולו. לא הצלחתי להגיע לרמה וביקשתי לעזוב את הקורס.

אחרי "שכנוע" מצד מפקד קורס נווטים, הצטרפתי לקורס מספר 11 וסיימתי ביולי 1957 יחד עם קורס טיס 22.

עד ליציאה לצרפת לקורס טיסה על מכשירי מכ"ם כהכנה למעבר לטיסות בטייסת 119 על "מטאור 13"ו"ווטור N" טסתי בטייסת 103.

בסוף פברואר 1958 יצאנו (היינו ארבעה) לצרפת לתקופה של שלושה חודשים לקורס. אחרי החזרה שובצנו לטייסת 119.

באמצע שנת 1959 התחלתי לשמש כמדריך בקורסי נווטים, ובמקביל טסתי על "ווטורB", בטייסת 110. במסגרת זאת ביצעתי מספר גיחות צילום.

המשכתי לטוס בטייסת 110 ועברתי ל"אוויר 3",מדור ב' (מבצעים).

בשלב מאוחר יותר, הייתי ב"אוויר 6"וניהלתי את מדור תעבורה ומדור ל"א.

בשנת 1966 נשלחתי לפו"ם.

בחלק ממלחמת ששת הימים שימשתי כנציג "אוויר 6"בתא רמשל"ט,וכמפעיל אמצעי ל"א (לוחמה אלקטרונית) ברמה החיילית.

בשנת 1968 התחלתי בלימודי כלכלה מורחבת באוניברסיטת בר-אילן. בחלק מאותה התקופה טסתי בטייסת 101 על ה"שחקים" הדו-מושביים ("מיראז'ים").

עם סיום לימודיי באוניברסיטה, הקמתי את יחידת הל"א המוטסת בבח"א 27 יוני 1970, עליה פיקדתי קרוב לשנתיים. לאחר מכן הייתי רע"ן איסוף בלמד"ן במפקדת חיל האוויר. בשנת 1975 מוניתי כאחראי בצד המבצעי על פיתוח מערכת מודיעינית מוטסת לח"א שנבנתה בדאלאס,טקסס,ארצות הברית. במסגרת הזו יצרתי את המסגרת להקמת יחידה מוטסת לאיסוף אלקטרוני. הצוות שעסק בנושא, זכה לפרס ביטחון ישראל.

ביוני 1976 התמניתי למפקד בח"א 29 וביולי 1977 פרשתי מצה"ל.

 מקור וקרדיט :

מתקומה לשחקים

 

היום יום ההולדת של אחד מגדולי רופאי ישראל - פרופ' צבי לרון. פרופ' לרון, היום בן 93 שנה, חתן פרס ישראל לרפואה בשנת 2009

 

פרופסור צבי לרון היה ילד בשואה

לרון נולד בצ'רנוביץ שבצפון-בוקובינה, אז ברומניה, כיום אוקראינה, ובהיותו בן שש עבר עם משפחתו להתגורר ברדאוץ, עיר הנמצאת גם כן בבוקובינה, שם אביו עבד כסוכן של בית חרושת לדיקטים. בימי מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 14, גורש על ידי השלטון הפאשיסטי הרומני, יחד עם משפחתו, למחנות הריכוז וגטאות טרנסיניסטריה. הוא עבד בבית היציקה שדודו, המהנדס זיגפריד סמי יגנדורף, פתח מחדש לייצור בעיר מוגילב, על מנת להציל כמה שיותר יהודים ממוות , והיה לחרט מוסמך.

בסוף המלחמה חזר עם הוריו לצ'רנוביץ שסופחה מחדש לברית המועצות וכעבור שנה עברו לרדאוץ בשטח רומניה. אחרי שהשלים את לימודי התיכון, בשנת 1945 החל בלימודי רפואה, בטימישוארה ברומניה. היה פעיל בארגון הסטודנטים הציוני "חשמונאה", ובמסגרתו עזב בשנת 1947 והעפיל באונייה פאן יורק, אחת מאוניות הפאנים, לארץ ישראל. האונייה נלכדה על ידי הבריטים ולרון הוגלה למחנות המעפילים בקפריסין ועלה לישראל לאחר ההכרזה על קום מדינת ישראל.

עם הגעתו לארץ ישראל, גויס לרון לעבודה בבית החולים דג'אני ובבית החולים תל השומר. את לימודיו סיים בשנת 1952 בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, בסיומם התמחה בבית החולים רמב"ם. לאחר מכן, אחרי שהתחתן, התמחה שנתיים במחלות אנדוקריניות של ילדים בבית החולים "Mass General" שבבוסטון ושנה נוספת עשה בפיטסבורג.

צבי לרון נשוי, אב ל-4 ילדים וסב ל-10 נכדים.

לסיפור חייו המלא

פרס ישראל בחקר הרפואה תשס"ט - משרד החינוך

 

מקור וקרדיט