ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שבת, 13 בפברואר 2021

מעדותה של דבורה ברגר על הרעב בגטו לודז'

 

ברגר דבורה, ילידת לודז (Lodz), פולין, 1928.




ב-30 באפריל 1940 נסגר הגטו בלודז'. העדה גורשה לגטו עם משפחתה. המשפחה הצליחה להינצל מגירוש ב-1942 למחנה ההשמדה חלמנו. עם חיסול הגטו באוגוסט 1944 גורשה המשפחה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו ובסלקציה הופרדה העדה מהוריה שנשלחו לתאי הגזים. כעבור ששה שבועות הועברה העדה עם שתי אחיותיה להאלבשטאדט (Halbstadt) שבחבל הסודטים לעבודת כפייה בבית חרושת לטוויה. העדה שוחררה ע"י הצבא האדום במאי 1945. העדה שבה לעיר הולדתה לודז' וב-1946 עלתה לארץ-ישראל.

בבית ספר לא למדתי, הייתה ספריה, הייתי הרבה מאוד מחליפה ספרים, אני זוכרת, בזה מאוד העסקתי את עצמי, הייתי בולעת ספרים. והתחיל הרעב הגדול בגטו, והיה קשה מאוד. היה קשה להתקיים. זה השפיע על הרבה משפחות. זה גם הראה לנו, אולי אני לא אדבר כל כך על הצד המעשי של הרעב - אני זוכרת שעד כדי כך זה הגיע, שהיה שמה קפה, לא קפה אמיתי ודאי, איזה מין תחליף קפה, מה שהיינו שותים - אז מה שנשאר שמה, אנחנו קוראים לזה בארץ "בוץ", מזה אמא הייתה מכינה קציצות. אכלנו את זה. כי כשאדם רעב הוא אוכל הכל. אנשים המציאו כל מיני המצאות כדי להתקיים, והרשו את זה. חצר הבית הייתה לא מרוצפת, וכל החצרות ניסו לחלק את האדמות לחלקות קטנות, כל אחד גידל לו כמה ירקות. אחותי הגדולה הייתה מאוד מוצלחת בזה, היא הייתה בכלל - היה הרבה חכמת חיים. אני חושבת שהיא הרבה עזרה לקיום שלנו. והיא טיפחה את זה וגידלה, ויצאו קצת ירקות כדי- והיינו חייבים לשמור בלילה, כדי ששכנים לא יגנבו. אי-אפשר לקרוא לזה גניבה, כי כשאדם רעב, והוא רואה שהכרוב כבר גדול ואפשר להוריד אותו - אי אפשר כל-כך. כל אחד שמר על שלו. המצאות מהמצאות שונות היו כדי להתקיים, אבל המצב היה רע מאוד. היה כל-כך רעב גדול, שאמי פעם אמרה שהיא מוכנה תמורת שתי כיכרות לחם למכור את הבניין שלנו. כלומר, אם יהיה לנו בית אחר. אבל לחם היא מוכרחה עכשיו לילדים שלה.

מה שזכור לי ככה לטוב בבית, היו מקציבים רבע לחם ליום. זה למעשה היה עיקר האוכל שלנו, ועם זה קצת מרק או שהיו מחלקים או שהיו מבשלים. אני חושבת שמחלקים איזה מרק. ואתה ראית משפחות טובות שנהרסות בגלל חוסר היכולת של אנשים מסוימים להתגבר על הרעב ולא לאכול מבן משפחה. זה למעשה פסק דין מוות אם השני לא יאכל. זה היה כל כך מעט, זה לא הספיק.

בצילום : הכניסה לגטו לודג' , 1942

ראית אנשים שלקחו את המרק לכל המשפחה בדרך - ליקקו או שתו, אכלו חלק. אולי אי- אפשר להאשים אותם, ואולי כן צריך להאשים אותם. אינני יודעת. אני יודעת שאצלנו במשפחה, אנחנו ראינו תמיד, לא חילקו את הלחם למנות. אמא החליטה שהיא כמו תמיד, את הלחם שיש לנו אנחנו אוכלים. אבל אמי הייתה כל פעם יורדת במשקל. מצבה הגופני נהיה רע כל פעם. היא ירדה 30 קילו ממשקלה. ואנחנו תפסנו בבית שאמא לא אוכלת, כדי שלמשפחה, שיהיה לה יותר לתת לכולם. ואז התחילה מין מריבה, שהכרחנו את אמא שאנחנו מחלקים את הלחם, אחרת היא לא תאכל והיא לא תחזיק מעמד. זה הגיע למצב כזה שהיא לא יכלה ללכת, והייתה מוכרחה ללכת לעבודה.

וזה אני רואה דווקא, כשהתחילו המריבות בבתים אחרים, שתמיד שמעו שאחד לוקח משני, אחים מאחיות, אבות מילדים או להפך, גונבים חתיכת לחם - אנשים דיברו על זה. אני חושבת שבזכות זה המשפחה גם התקיימה הרבה יותר זמן. התמיכה הרגשית, וגם שכל אחד לפחות אכל את המנה שלו ההכרחית לקיום. אמא עשתה הכל מעל ומעבר כדי לקיים את המשפחה. גם הצביון המשפחתי התקיים, הדלקת נרות, אני לא יודעת עם מה הדליקו. השבת הייתה שבת, היו פמוטים, היה קידוש.

לקריאה נוספת:

גטו לודז'
נאום רומקובסקי בזמן גירוש הילדים מגטו לודז' – 4 בספטמבר 1942לימודי תפירה וחייטות לילדים בגטו לודז'
עדויות נוספות בנושא גטו ובידוד

מקור וקרדיט : הספרייה הוירטואלית של מט"ח ואתר יד ושם

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

ילדים בין רהיטים, צרורות וכלי מזון, בעת גירוש יהודי בנדין לגטו.

  ילדים ליד רהיטים, צרורות וכלי מזון, בעת גירוש יהודי בנדין (Bedzin) לגטו. לאחד מהם - טלאי צהוב על המעיל. מתוך סרט תעמולה נאצי גרמני .   ...