הנער גד גינוסר , ההורים הושמדו ע"י הנאצים והוא הצליח להימלט מגרמניה ברגע האחרון

 

 

גד גינוסר (מקס גינצבורגר) / תיעדה נעמי אגמון

נולדתי בשנת 1923 מינכן להורי יוסף ורוזה גינצברגר.   גרנו בממינגן הסמוכה .  בילדותי ביקרתי בגן הילדים: גן פרבל אחר כך  בבית הספר היסודי.  עם סיומו  עברתי ללמוד בביה"ס הריאלי,  אך אותו לא סיימתי. חוקי נירנברג השפיעו רבות על כל המערכת מסביב,  חיינו בחרדה  קיומית. אווירת האנטישמיות שרתה גם בקרב מורי בית הספר ולא יכולתי להמשיך  ללמוד שם.

בראשית שנת 1938 החליטו הורי שאעבור לעבוד במפעל הסריגה של אבי. בגיל 15 עברתי לשם והפעלתי את מכונות  הסריגה השונות.  

ב  9.11.1938 – ב"ליל הבדולח" , נתפש אבא והועבר ל"דכאו", לפנות ערב הופיע הנהג שלו ולקח את מכוניתו,  כששאלנו אותו מדוע הוא עושה זאת?  הוא התעלם מאתנו  ולא ענה.  הנהג הוביל במכונית את קבוצת החברים שיצאו להרוס בתי יהודים.  כמובן שגם ביתנו היה בתכנית.

הפעולה החלה בדפיקות קשות על דלת הבית, משנפתחה הדלת עמדה מולנו קבוצת בחורים שאחזו  בידיהם גרזנים והם החלו מכים בריהוט בכל כוחם.  בבית היו: אמי, סבתי, אחותי ואנוכי,  ברחנו לגינה  ומשם ראינו את ההשחתה המוחלטת  ששיאה –  גזירת הכסתות ומילוי  אוויר  הבית בנוצות.  

החל באותו יום, קשה היה לרכוש מצרכי מזון,  לא היה באפשרותנו להיכנס לחנויות. אבא לא היה בבית ואני נשלחתי לבנק לקבל את הקצבה הכספית שהגיעה לנו מאז כליאתו של אבא בדכאו.

יום אחד נלקח אבי לגסטאפו שבמינכן, הניחו מולו אקדח, ותוך איום הוא נדרש לחתום על כך שבית החרושת  שהיה שלו ושל אחיו  -אינו עוד שלו. משחתם,  הוחזר לדכאו 1938.  בדצמבר 1938 הוא שב הביתה.

אמי הצליחה לרשום אותי  לתכנית הצלת  ילדים  שוויצרית.   אחותי קבלה היתר כניסה לשוודיה  באפריל 1939.  שם חי בן דודנו שחתם על ערבות, כתנאי לכניסתה לשוודיה, הייתה הבטחה שהיא תהיה עוזרת בית.  

אבא הכין עבורי חבילת בגדים חדשים כדי שאוכל לצאת איתם לשווייץ.

הורי הביאו אותי לשם ב  2.5.1939    הם הביאוני עד לגבול שווייץ, שם נפרדנו בתקווה להיפגש בקרוב  בהמבורג  שבגרמניה  וניסע ביחד לצ'ילה. –  הייתה לנו ויזה לשם.

לצערנו ולאסוננו, הורי לא קבלו היתר יציאה  כנראה שמטעם משרד הכלכלה, היו סיבוכים הקשורים במכירת בית החרושת.  

בשוויץ שיכנו  אותי בבית אחד האיכרים, שם עבדתי בעבודות שדה: בין היתר היה עלינו לחסל מזיקים שמילאו את עלי  העצים. משמילאנו שק של מזיקים, קיבלנו שכר עבורו.   כעבור חודש, קיבלתי הוראה לשלוח את הדרכון לשגרירות שוודיה בברלין.  

בן דודי טיפל בכך ודאג שאקבל את הדרכון בחזרה.  

היות והיה איסור מוחלט להעסיק פליטים בעבודה בשווייץ, הוחלט שאסע לשוודיה. שם אזכה להיתר עבודה כפליט.  שם גם גרה דודתי ושני בני הדודים שלי.  

טסתי מציריך  לגוטנבורג – בטיסה שנמשכה יומיים וכללה לינת לילה באמסטרדם.  

הגעתי ביוני 1939, גרתי במשך חודש וחצי אצל דודה ג'נט,  אחותי עבדה כעוזרת בית אצל משפחה חביבה למדי,  מששמעו שהגעתי, הוזמנתי להיות בחברתם על חוף הים ולבלות את חג: היום הארוך בשנה – 21.6.  שם בילינו במשך 3 ימים נפלאים.

ב1.8.39  ארגנה לי קהילת שטוקהולם עבודה באגף: אופנה. במשך חצי יום סרגתי שם על גבי מכונה.  

 גרתי אצל משפחה יהודית, בעזרת אופניים נהגתי לנסוע הלוך וחזור למקום עבודתי. האופניים שרתו אותי במשך כל התקופה, גם בימים של שלג וכפור.  

ב 1.1.1940 התקבלתי לעבודה בבית חרושת לסריגה, כמתלמד בעיר נורשפינג. המימון, שכלל הוצאות מחייה ומגורים,  התקבל מהקהילה היהודית בשטוקהולם.

בבית החרושת הזה יצרו בגדים תחתוניים, (במפעל של אבי ייצרו סריגי צמר). שם  גם למדתי לטפל במכונות.  

גרתי בחדר קטן שהושכר עבורי, לא הייתה אפשרות לחמם גם כשהקור ירד עד לטמפרטורה של מינוס 20 מעלות.

 

שמרתי על התכתבות עם הורי. אחת לשבוע כתבתי ואחת לשבוע קיבלתי מכתב מהם.  על פי המכתבים הבנתי שמצבם הולך ומחמיר, הם נאלצו לעזוב את דירתם ולעבור למרכז מגורים ליהודים.  הם גרו בחדר אחד  כשהשירותים היו   יחידה אחת בכל קומה. שלחתי להם גם חבילות מזון.  

ב 1942, נשלחו הורי יחד עם כל תושבי ממינגן לפולין. בקיץ 1942, שלחתי להם גלויה שחזרה אלי עם המשפט:   מען לא ידוע.   

באותה שנה קיבלתי הזמנה לערב תרבות אצל משפחה יהודית מקומית, שם פגשתי פליטים נוספים וביניהם את מנצח התזמורת המקומית, – פרוידנטל,  הוא ארגן קונצרט של מוסיקה קאמרית בערב תרבות כמו כן המנצח הציע לי כרטיס לקונצרט ומנוי לכל התקופה בשנים שגרתי שם,  בכל יום ראשון בשעה 6 לפנות ערב היה קונצרט. קונצרטים אלו תרמו לי הבנה ורגש למוזיקה קלאסית.

בשנים 1940 – 41, חל מפנה באורח חיי:   הייתי תלמיד במכון לטקסטיל, בזכותו של בעל בית החרושת זכיתי להיות תלמיד מן המניין ונהניתי מהסביבה, מהלימודים  ומהחברה בה היו גם כמה פליטים מנורבגיה ומפינלנד,  אך רובם היו שוודים.  – אחד מהם היה הנס ברטיל הלמרק שנוצר קשר חברותי בינינו, קשר זה התחדש לאחר המלחמה  נהגנו להיפגש פעמים אחדות יחד עם הנשים שלנו בארץ ובחו"ל.  

 

ב 1940 נסעה אחותי אדית לארה"ב במטרה לעזור לסבתא סופי (מצד אמא).   סבתי שהייתה ילידת ארה"ב ,קיוותה לעזור להורי להגיע לשם, – ניסיון שנכשל!

ביולי 1941 עברתי לעבוד במפעל ליצירת גרבי- ניילון לנשים, אך כעבור זמן קצר נקראתי לשוב לבית החרושת הקודם, בעל המפעל שאימץ אותי  בעבר הציע לי ליצור מדרג חדש למחירון ולקבוע דרוג שכר על פי המדרג החדש. – גם שכר העבודה שלי עלה באותה הזדמנות.

 

הקשר שלי עם יהודים, התחזק על ידי הקשר ל"פלוגות רצון" שהשתייכו ל "החלוץ" בשוודיה. למרות שהיתה לי וויזה לארה"ב החלטתי לשנות כיוון ולעלות לפלשתינה.   הצטרפתי ל"פלוגת רצון" בעודי ממשיך בעבודתי בבית החרושת. כחבר תנועת "החלוץ"  נמסר לי שאין באפשרותי לעבוד כפקיד, הובהר לי שעלי להתמחות בתפקיד שיתאים לארץ.  ואמנם, עם גמר הפרויקט במפעל לסריגה עברתי לעבוד בתיקוני מתכת,  במפעל טקסטיל אחר.  

בהיותנו פליטים בשוודיה היינו עד 1943 מצויים תחת פיקוח משטרתי ובכל 3 חודשים היה עלינו להתייצב לביקורת ולדווח על פרטי תעסוקתנו, וזאת על פי דרישת הגורמים הנאצים בשוודיה. עם נפילתה של סטלינגראד הסתיים הפיקוח.    

עליה ב'

בשנת 1946ב אוגוסט  טסנו לבריסל, במסגרת קבוצה, העבירו אותנו למבנה של הסוכנות, כעבור כמה ימים הגיעה קבוצה של כ 70 איש מחברי "ביתר", אנחנו הסתכסכנו איתם וביקשנו העברה.  ואמנם, הועברנו ל"ארמון שאטו – בונף " (BONEUFF)  וחיכינו שוב לעלייה ארצה.  

בערב פסח, 1946  נאמר לנו לארוז חפצים ולעלות לרכבת, אך לא הסבירו לנו

לאן!  נכנסנו לרכבת כשאנו מונים כ 1300 איש.  כשהגענו לגבול צרפת ראינו משלחת מיוחדת  (מטעם הסוכנות כנראה) נושאים זרי פרחים, ובעודם מסבירים שעליהם להגישם לנכבדים הצליחה הרכבת להמשיך בדרכה.

בהגעת הרכבת למרסיי הועברנו במשאיות לנמל דייגים צרפתי. שם עלינו על האנייה "תיאודור הרצל".  היינו 2700 איש.  בעודנו נעים בצפיפות וישנים על דרגשים, הגענו לסביבת תל אביב,  הבריטים  גילו אותנו, השתלטו על האנייה , אחד הנוסעים נהרג ואנו נגררנו לנמל חיפה. משם הועברנו לקפריסין.  

בקפריסין הייתי שנה ושלושת רבעי שנה. שם עבדתי בחלוקת מזון,  בכל יום הגיעו מצרכי מזון והיה עלינו לחלקם בין הקבוצות.  

בנוסך לכך אימנו אותנו בירי- רובים מעץ. 

ב 15.9.1948 הבריחו אותנו אנשי ההגנה, היינו כ 30 איש.  עברנו מתחת לגדר, ומשם נכנסנו לצריף סגור,קילומטרים רבים מן המחנה. בלילה הבא פתחו את הצריף ואנו עלינו על סירת דייגים בה הגענו לנמל חיפה.  " מישהו " לחץ לפקיד האו"ם את כף היד ואנו הורשינו להמשיך ללכת.  משם עברנו ישירות ללשכת הגיוס, חוילנו  בבית-ליד ולמחרת השתחררנו והגענו לכפר סאלד.  

בכפר סאלד עבדתי בחקלאות ובשמירה.  שם גם הכרתי את שרה – ילידת נהלל. בשנת 1951 נישאנו בנהלל

ב 1952  נולד בננו הבכור רן.  ובשנת 1958  נולד בננו אילן.  

 

ב 1952 היה הפילוג  בכפר סאלד ואנו עברנו עם משפחתנו לרגבה.  

ב 1953 עזבנו את המושב ועברנו לחיפה.  עבדתי בטכניון.  וב 1956 קיבלתי  תפקיד של ניהול המעבדה.

בשנת 1961 עברנו לקריית ביאליק ובנינו את ביתנו בו אנו גרים גם היום.

 

מקור

 

רות צימרמן לבית סימון:בת 8, ממשרדי הגסטאפו בגרמניה לשנחאי

 

בצילום : רובע הונגקיו בשאנגחאי בו היה הגטו היהודי 

 

נולדתי ב 1 במרץ  1930 .  גדלתי בזונדרסהאוזן  שבמזרח גרמניה –  אבי תכנן לפתח עסק עצמאי  ומשום כך עברנו לשם. גרנו בעיר זו עד שמלאו לי 6 שנים.  

משפחתי חיתה בגרמניה מעל ל500 שנה  ואני גדלתי במשפחה אמידה.  הרגשנו שהאווירה האנטישמית גוברת, אך לא האמנו בחומרתה. סבתי פרידה חשה את האווירה ההולכת ומעמיקה בשנאתה וכתבה יומן זיכרונות, מעין ספר פרידה מבני משפחתה האהובים.

סבתא נרצחה בטרזיינשטאט.  

אני למדתי בבית ספר כללי והייתי היהודייה היחידה בכיתה.  בדרכנו הביתה נהגנו ללכת עם אותה קבוצת ילדים שגרה בסביבתנו. יום אחד, בדרך הביתה התנפל עלי  אחד מהילדים, היכה אותי בכוח וקרא לעומתי: sau jude יהודיה מלוכלכת.   

למחרת הלכה אמי לבית הספר והתלוננה על כך.  המורה (מר קורצר), זימן את הילד והיכה אותו במקל, בפני כל ילדי הכיתה.   

בלילה של אותו יום, נשמעו דפיקות על דלת ביתנו, משפתחנו את הדלת עמד לפנינו המורה, מר קורצר,  שהזהיר את הורי באומרו:  "באים זמנים קשים, מוטב יהיה שרות לא תמשיך לבקר בבית הספר".  

כעבור כחודש ימים, גויס מורנו לצבא הגרמני, בעודו עונד את צלב הקרס -הסמל הנאצי.  

בימים כתיקונם, נהגה המשפחה לצאת לחופשה  והורי אהבו לבחור בעיר המבורג.  כך שברגעים קשים אלה גמרנו אומר לעבור להמבורג.  השכרנו את הבית והחנות, הודענו על ההעברה ויצאנו למקום המגורים החדש.  

הפעם עברנו לאזור יהודי.

בפעם הראשונה למדתי בבית ספר יהודי,  הופתעתי מאוד כשראיתי סביבי כל כך הרבה יהודים.   לא רחוק ממקום מגורנו היה בית הכנסת הגדול של המבורג.  (שנשרף בליל הבדולח ונהרס כליל בהפצצות בימי מלחמת העולם השנייה),  הרב הראשי היה הרב קרלבך.  

הורי לא ידעו, שבכל העברת דירה יש לקבל אישור מהגסטאפו. בעקבות זאת, קיבל אבי הזמנה לגסטאפו בה הוא נדרש לבוא לשיחה. כל חודש היה עליו להתייצב בפניהם. הורי נבהלו מהמצב, ואנו נהגנו להסתתר בבתי מכרים עד שעות הערב המאוחרות, בכל פעם בבית אחר,   עד שהתגלינו.

לילה אחד צפו בנו בשעה 23 בלילה,  בשובנו ממכרים, בבית נשמעו  מהלומות  קשות על הדלת, אמא דרשה ממני להישאר במיטה ויצאה לפתוח אותה , הפורצים היכוה עד שהתעלפה. אבא הוצא בכוח ממיטתו, נגרר על הרצפה והועבר בלילה קר  ביותר אל הגסטאפו.

לפתע הרגשתי שאני לבד, ילדה בת 8 וחצי לבד…

מזלנו  שהיה לנו שכן מצוין, רופא שמיהר וטיפל באמא וכמובן שדאג גם לי. הוא שאל אם יש לנו קרובי משפחה בהמבורג,  לא היו לנו קרובים במקום אבל דודתי, אחות אמי גרה בברלין.

השכן, שלח לה מברק והיא מיהרה להגיע אלינו.  

דודתי אמרה לי:  "אם את רוצה לשוב ולראות את אבא שלך, עליך ללכת   לגסטאפו,  ולדרוש להחזיר את אבא!"  אני הייתי נסערת ולא כל כך ידעתי איך לעשות זאת.  דודתי הלכה אתי, הסתתרה מעבר לפינה ואני עליתי לאיתי במדרגות, לפני נראתה שורה של אנשים לבושים במדי נאצים.  הם שאלו לשמי וחשבו שאני הלכתי לאיבוד.  "איך קוראים לך ?,"   "אולי את רוצה שנלווה אותך חזרה הביתה? "  "איפה אמא שלך?"  "אמא חולה" עניתי להם, "אבל אני רוצה שתחזירו לי את אבא"  מששמעו ממני את שמו של אבא:  ארתור  סימון,  גרשו אותי משם בתקיפות!

דודתי לא וויתרה, היה עלי ללכת גם למחרת. כך הלכתי לשם מדי יום ביומו עד שהביאו אותי בפני הבוס,  הוא ישב בנוחות על  כורסתו הנרחבת כשאמרו לו: " הילדה הזאת באה לכאן כל יום, מה נוכל לעשות  כדי לעזור? כשהוא שמע את שמו של אבא גם הוא גרש אותי . קיבלתי מאחד  הנוכחים  5 מרק משום שהם היו בטוחים שאני כנראה רעבה ללחם.  

למחרת כשחזרתי לדבר עם הבוס המכובד, הוא שוב גרש אותי באומרו: "אבא יחזור בחג המולד!."  וכך היה.    

כשאבא חזר, לא היכרנו אותו תחילה הוא היה חיוור ורזה מאוד.  אני לקחתי אגוזי מלך לתחנת הרכבת על מנת לתת לו ואז שמעתי את קולו כשהוא קרה לי, רק לפי הקול  זיהיתי אותו.

אמא מיהרה ורכשה כרטיס אחד לסין עבור אבא,  "לנשים ולילדים לא יקרה דבר" כך האמינה אמי ודאגה להברחתו של אבא בלבד. אבא לא קיבל את התאוריה שלה ואמר:  "גם אם אין לכן סכנה מידית, אנחנו בורחים מכאן!  הוא לקח את הכרטיס שלו  והחזירו,  ופנה לחברת תיירות נופש איטלקית ורכש 3 כרטיסי שיט.  

 

באותו יום הגיעה הזמנה מהגסטאפו ובה דרישה להעביר לידיהם את כל התכשיטים שבידינו.  אמא פנתה לתכשיטן ובקשה ממנו להקטין טבעת אחת לגודלה של אצבע שלי,  אני ענדתי אותה וכל שאר התכשיטים  הועברו לגסטאפו.

שטנו לשנחאי שבסין, בדרך עברנו את תעלת סואץ,  (בפעם הראשונה בחיי שראיתי ערבים). אבא העדיף להישאר על האנייה עד שהגענו לבומבי.  שם שלטו הבריטים.  הם לא הרשו לנו לרדת ולסייר בבומבי משהמשכנו, הגענו לסרילנקה,( אז קראו לה ציילון)  שם הותר לנו לרדת.  אמא הסבירה לי  שכאן מותר לי לחשוף את תכשיט המגן דוד שעל צווארי,  לא יקרה לי דבר במקום הזה.  

 

אני זוכרת שלנגד עיני עמדה בחורה לבושה בסארי ובידה מגש עם כוסות שתייה,  אנחנו פחדנו לקחת ולשתות, אבל היא טעמה מעט מכל כוס כדי שנאמין,  זה היה "מילק שייק"  נפלא.  משהבחינו הוריה של הבחורה  במגן הדוד על צווארי, הם ליטפו אותי וגילו לנו שגם הם יהודים, הם רצו לקנות אותי, אבל הורי נבהלו מן ההצעה "אוי ואבוי, הם רוצים לקנות את הילדה" והתרחקו.   

ב1949 1 במרס, חל יום ההולדת שלי, ואמנם כשהגענו לחדר האוכל מצאנו שולחן מעוטר בפרחים עם איחולי מזל טוב.  הקפטן חיבק אותי והגיש לי בונבוניירה נפלאה.  

הגענו לשנחאי. למרות שהיה שם ראש ממשלה – צ'אן קיי צ'ק,  היא הייתה מושפעת מארבע מעצמות:  צרפת, בריטניה, ארה"ב ויפן.  כמובן שהייתה שם גם שגרירות רוסית.

אנו הועלינו  על משאית אבל כמובן שאני לא וויתרתי על עגלת הבובות שלי, כך שלמרות  המשא הכבד והצפוף העגלה הועמסה. הגענו לאולם גדול שבו היינו  כ 400 איש.  

אבא חיפש לעצמו עיסוק, כך שהוא רכש בדים, עבר בין משרדים שונים ומכר אותם.   הוא גם מכר צנצנות ריבה.  היה לו קושי רב בניסיונו לעבוד כיוון שלא ידע  אנגלית.  למזלנו הוא התיידד עם אחד הפקידים שנתן לו חדר, בנה לו ארון נפרד עם דלתות זכוכית בהם אכסן אבא את הבדים. בנוסף לכך, עזר לו  במציאת קונים.

יצרנו קשר גם עם אשתו שחייתה בביתם המפואר  וגם עם אשתו השנייה בביתה היא.  בדירתה, קיבלנו ממנו חדר כולל שירותים ואמבטיה – בחינם.  אותי רשמו לבית ספר יהודי  ברמה גבוהה, שהיה קשור לאוקספורד שבאנגליה.  

בהיותי שם חליתי בטיפוס ולמזלי החלמתי מהמחלה (רבים נפטרו ממנה).  

במכתב האחרון שהגיע מסבתא שלי נמסרה לנו כתובת של קרוב משפחה  שחי בניו יורק.  אני, היחידה שידעתי מעט אנגלית, כתבתי לו מכתב.  כעבור כ 6 שבועות קיבלנו ממנו תשובה בגרמנית ובו נאמר: "אני אעשה הכול כדי להוציא אתכם משנחאי  ולהביאכם ל ארה"ב".  הוא ואחיו עזרו לנו.  (ד"ר קירכהיימר ואחיו).

הגענו לסן פרנציסקו וגרנו בה  במשך חודשים אחדים.  לסן פרנציסקו הגיע מספר רב של עולים, כך שהיה צורך לפזר אותם בערים נוספות,  אנו הועברנו לבוסטון, אך ד"ר קירכהיימר  דאג להעבירנו לניו יורק.

את בעלי וולטר צימרמן, הכרתי בהיותנו בתנועת הנוער בשנחאי. שמרנו על קשר במשך כל השנים.  אחרי מלה"ע השנייה ואחרי תבוסת היפנים, החליטו היהודים לעזוב את שנחאי.  משפחת צימרמן תכננה לעבור לאוסטרליה. אך בדרכו לקונסוליה במטרה להשיג דרכון, שמע מר צימרמן על מלחמת העצמאות בפלשתינה.  הוא ניגש לקונסוליה של שנחאי החזיר להם את הניירת, באומרו: "אנו חוזרים הביתה"!

בפברואר, 1949 הגיעה משפחת צימרמן ארצה.

וולטר ואני לא חדלנו מכתיבת המכתבים ביננו  במשך 5  שנים.  

וולטר השתלב בארץ,  שרת בחיל האוויר ממנו השתחרר  בשנת 1951.  

 

ב 2.2.1951   הגעתי ארצה,  אנו נפגשנו מיד, וביולי באותה שנה, נישאנו.    גרנו בבית משפחת צימרמן – הוריו של וולטר.

נולדו לנו 3 ילדים:  דינה, דני ואביבה.

דינה – שיינדל  על שם סבתא של וולטר.

דני – דן חיים  על שם סבא שלי.

אביבה – שרה גיזה  על שם סבתי שרה ואחותה של חמתי – גיזה.  

יש לנו 9 נכדים.  

וולטר הלך לעולמו בגיל 60.  

 

 מקור

  

ראו גם : גטו שנחאי 

סוניה אורבך , בת 16 , פרטיזנית ביערות

 

 השנה ביערות הקפואים של פולין, הלחימה לצד הפרטיזנים והנוהג ללכת עם רימון בכיס: סיפור חייה של סוניה אורבך, בשנת 2018  הלכה לעולמה בגיל 93

 סוניה נולדה בשם שרה שיינוואלד בעירה לובומל שבמזרח פולין. ב-1941, בהיותה בת 16, היא נאלצה להימלט יחד עם משפחתה ליערות, לאחר שהנאצים כבשו את המקום והחלו לטבוח ביהודים. במשך שנה היא, הוריה ודודה התחבאו ביערות, ובסיוע של איכר מקומי הם הצליחו לשרוד בטמפרטורה מקפיאה ועל תפוח אדמה אחד ביום.

 לאחר שנה, שעל פי דבריה של סוניה בסיומה הם נראו "כמו שלדים מהלכים", המשפחה הועברה למחנה של קבוצה פרטיזנית, בזכות האימונים שעבר הדוד בתנועת נוער וההכרות שלו של האזור. זו היתה קבוצה הכוללת חיילים סובייטים ואזרחים, והם הרבו לעשות פעולות גרילה כמו הפצצות של רכבות, מארבים לשיירות והתקפות צלפים, סוניה עמדה על המשמר וטיפלה בפצועים, ללא סיוע של תרופות ועם תחבושות ממוחזרות. באותה תקופה גם שינו את שמה משרה לסוניה, כי הפרטיזנים טענו ששרה הוא שם"יהודי מדי". גם לאחר המלחמה היא בחרה להישאר עם השם סוניה, כסימן לחייה החדשים.

 בראיון מ-2013 היא סיפרה על הימים ההם: "משני הצדדים היו יריות. אני אפילו לא התכופפתי, לא חששתי להיהרג. ידעתי שאם אמות, אמות כלוחמת ולא רק בגלל שאני יהודיה. וזה מה שנתן לי את הכוח להמשיך. זו היתה המנטליות של האנשים שעברו את כל הזוועות של הגטו". עוד היא סיפרה שהיא תמיד נשאה עמה שני רימונים: "אחד עבור האויב ואחד עבור עצמי".

 הדוד שלה נהרג בקרב, לאחר שהצטרפו הלוחמים הפרטיזנים לצבא האדום ב -1944. זמן קצר לאחר מכן, אמה נפטרה מטיפוס. גם אחיה, שכבר בתחילת המלחמה הצטרף לקבוצת פרטיזנים שלקחה רק בחורים צעירים, נהרג.

 בשנת 1945, סוניה ואביה חזרו לעיר הולדתה, אך אז הם גילו שמתוך 8,000 תושבים שהיו בעיר, נשארו רק 50. זמן קצר לאחר מכן היא נישאה ליצחק אורבך, מפקד פלוגה פולני, וביחד הם ניסו לעזוב את פולין הכבושה בידי ברית המועצות. הם בילו ארבע שנים במחנה פליטים שהיה בשטח בגרמניה שבו שלטה ארה"ב, ושם היא גם ילדה את בתה. ב-1949 הם סוף סוף הצליחו להגיע לארה"ב, שם נולד להם בן נוסף. הם עברו לקליפורניה ב-1960, לאחר שבעלה אובחן עם מחלת פרקינסון, ושם היא טיפלה בו במשך 38 שנה.

 בשנת 2009 כתבה אורבך את האוטוביוגרפיה שלה, "כאן אין שרות", ועזרה להקים קרן שפועלת להנצחת זכרם של 20,000 עד 30,000 יהודים שלחמו יחד עם קבוצות הפרטיזנים במלחמת העולם השנייה. "היא תמיד אמרה שאתה צריך לקום מהר נגד עוולות, נגד אנטישמיות", אמר בנה, פול אורבך. "זה היה המסר שאותו היא רצתה להעביר הלאה".

מאת: אביטל מימון, 10/10/2018

כתבה נוספת ותמונות http://www.jewishpartisans.org/partisans/sonia-orbuch

אריקה לנדאו , אם הילדים המחוננים , הייתה ילדה בשואה

 

אריקה לנדאו , ילדה ניצולת שואה, חקרה את נושא היצירתיות והמחוננות והקימה את המכון על מנת שהוא יהפוך בית לכל הילדים היצירתיים ולהוריהם, ואשר בו יוכלו לשאול, לחקור ולמצות את הפוטנציאל הקיים בהם". סיפרה אמש אחת המדריכות הוותיקות במכון.

ד"ר לנדאו נולדה ב-1932 בעיר צ'רנוביץ ברומניה ושרדה כילדה את השואה. לארץ עלתה עם אמה בשנת 1948, וב-1960 נרשמה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. ב-1965 כבר נסעה למינכן לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה של היצירתיות.

שלוש שנים מאוחר יותר חזרה ארצה, הקימה את המחלקה לחינוך במוזיאון הארץ והחלה לעבוד עם מבוגרים כפסיכותרפיסטית, ועם ילדים בפיתוח יצירתיות. לאחר ניסיונות ממושכים הצליחה לשכנע את משרד החינוך ביתרונות המסגרת שיצרה. במהלך שנות פעילותה פגשה יותר למעלה מ-45,000 ילדים,

בשנת ה-60 לישראל זכתה בכבוד להדליק משואה, וגם זכתה בשני פרסים על מפעל חייה: פרס מטעם הסתדרות המורים שהוענק לה בכנס החינוך השנתי, ובפרס הוקרה מיוחד בכנס בינלאומי שנושאו מצוינות בחינוך, אשר ערך המכון הישראלי למצוינות בחינוך בירושלים.

"אריקה דאגה לפתח בכל הילדים את התחום האינטלקטואלי, הרגשי והחברתי בו זמנית. במהלך חייה קידמה מגזרים שונים ובהם נוער בסיכון משכונות שונות בת"א לשם שלחה מדריכים שידריכו ללא תשלום, לצד יוצאי אתיופיה ועולים חדשים". אמרו מכריה מהמכון והוסיפו: "מפעלה של אריקה ימשיך לפעול כיוון שצוואתה היתה להביט קדימה, לשאוף ליותר ולשמור על מפעל חייה".

נפטרה בגיל 81 בשנת 2013

1939. אריקה לנדאו, בת 8 (במרכז), עם אחותה לילי, בת 18, וההורים אוסקר ורוזה בנופש בקרפטים

מקור וקרדיט :

רעות וילף, נפטרה "אם כל המחוננים", אריקה לנדאו, באתר nrg‏, 6 באוגוסט 2013

במלחמת יום הכיפורים נכנסה ד"ר אריקה לנדאו לחדר בבית החולים בארץ שבו אושפזו פצועים. היא התבקשה לטפל באדם צעיר, ששכב שלושה ימים בעיניים פקוחות, ללא תנועה ובלי תגובה. “כל שנאמר לי היה שהוא הניצול היחיד מטנק שפוצץ, חיפשתי במוחי אחר דבר מה לומר לו", כתבה לימים. "אתה מרגיש אשם שאתה שרדת והם נהרגו?", שאלה לבסו. הפצוע סובב את ראשו ושאל: “איך את יודעת?”. “כי גם אני מרגישה אשמה שחברי נספו בשואה ואני שרדתי", השיבה לו. ואז, כתבה, “הבנתי שהסבל שלי קיבל משמעות. מתוכו יכולתי לעזור לאיש אחד צעיר".

המוות העסיק מאוד את לנדאו, שמתה בשנת 2013 בגיל 81. ב–1973, בהיותה בת 41, כתבה ספר ילדים בשם "אבא מת". היא הסבירה שהספר “נכתב בעקבות שיחות רבות עם ילדים ומבוגרים ששכלו אבות, בעלים, בנים, אחים ודודים בשלוש המלחמות האחרונות. עמדתי על שאלות רבות שהתעוררו אצלם לאחר המגע עם המוות… הילדים פוחדים לשאול את הקרובים להם ביותר, כי הם חוששים להכאיב להם. אם הילד אינו שואל אין זה אומר שהוא אינו מוטרד על ידי בעיות ורגשות".

העיסוק במוות איפשר לניצולת השואה מרומניה, שהיתה לאשת חינוך ופסיכולוגית וטיפחה עשרות אלפי ילדים מחוננים בישראל, להעמיק את הבנת נפש הילד. "הילד חש את מציאות המוות הרבה יותר מאשר אנו מתארים לעצמנו", כתבה כמה שנים אחרי שהקימה בתל אביב את המכון לקידום נוער ליצירתיות ולמצוינות. המכון, שנוסד ב–1969, פועל עד היום. "אין לחכות עד שהילד יתחיל לשאול. עלינו לעזור לו ולהוביל אותו בגילוי לב אל המציאות כמות שהיא”, כתבה.

היא נולדה ב–1931 בצ'רנוביץ ברומניה והיתה בת תשע כשפרצה מלחמת העולם. ארבע שנים הוחזקה במחנות עם משפחתה. אביה מת אחרי המלחמה. ב–1947 עלתה לארץ. "אתה שואל מדוע דמעה בעיני הימנית? מגעגועים על מה שהיה ולעד לא יהיה. זיכרונות שקשה לשאת על רעב ופחד, וחוסר אונים באין תקווה”. כך כתבה בספרה האחרון, “לתת משמעות”, מ–2000. “אתה שואל מדוע חיוך בעיני השמאלית? כי אני חיה. מביטה בעיניך המבריקות והסקרניות ילד, כי למענך יש לי תקווה".

בספר גוללה את קורותיה כילדה בשואה: “ארבע שנים בקירוב חיינו בתנאים לא אנושיים. אינני זוכרת רגעים או ימים מסוימים, אלא גושים כבדים של ימים רצופי סבל, שהובילו ללילות ארוכים של ייאוש, שהסתיימו עם בוקר שבו לא ידענו אם עלינו להצטער שהתעוררנו, או לברך שעבר עוד לילה ולהתחיל ביום חדש של סבל שיוביל ללילה ארוך של ייאוש".

ועוד: “דרכים לא סלולות, בוץ דביק ועמוק. נפלתי והתקשיתי לקום. החייל צעק והרביץ לי. אבי בכה ואני כאבתי כפליים: מהמכות ומכאבו של אבי. אני מנסה להיזכר על מה חושבים, מה מרגיש מי שחופר קבר לעצמו? הטבע הוא רחמן, עוטף אותך בערפל, בענן. לא חושבים, לא מרגישים. רק חופרים וחופרים, וכשחוזרים גם לא שמחים", כתבה. “הגענו אל נהר שעלה על גדותיו והגשרים שלו הופצצו. החיילים שפיקחו עלינו… דחפו אותנו לתוך המים וכולם נכנסו ונסחפו כי לא היה במה להיאחז. אבי החזיק את אמי ואותי וכשהחיילים הלכו – יצאנו. היינו מאה ועשרים, אך אפילו עשרים לא נותרו. ואני שואלת: מה חשבנו, מה הרגשנו. הרי הם היו רק שני חיילים ואיש מאתנו לא התקומם. היום אני יודעת שלאחר שבעה שבועות בהם היינו חיות נרדפות הפסקנו לחשוב, הפסקנו להגיב כבני אדם".

הכשרתה כפסיכולוגית ואשת חינוך איפשרה לה להתמודד עם מצבים קשים גם אחרי השואה. כפי שהעידה, במלחמת העולם השנייה שאלה את עצמה, "למה זה הגיע לי? למה זה קרה לי?”. כעבור שנים קבעה כי זאת היתה שאלה חסרת אונים, פסיבית. מנגד, במלחמות ישראל שאלה את עצמה, “מה אני יכולה לעשות?”. “הבטחתי לעצמי שלא אכנע לדברים, במיוחד לא לחוסר אונים", כתבה. “אני מלמדת לחפש תמיד דרך נוספת. ומלמדת שאין מסגרת, מצומצמת ככל שתהיה, שבה לא ניתן למצוא אלטרנטיבות ופתרונות".

היא למדה לתואר ראשון בפסיכולוגיה ובהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב וכתבה עבודת דוקטורט שעסקה ביצירתיות באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן. ב–1973 פרסמה את הספר "יצירתיות", שבו טענה כי באדם טמונים כוחות יצירה שאינם באים לידי ביטוי מסיבות חברתיות, תרבותיות, כלכליות וחינוכיות. "כל אדם יכול להיות יוצר וכל נסיבות החיים עשויות לעורר יצירתיות", כתבה. "הדעה כי היצירתיות היא מתת שמים דיכאה, למעשה, את כושר היצירה באנשים רבים… היצירתיות היא תופעה שניתן לגלותה בכל טיפוסי בני־אנוש".

כדי לטפח ולעודד את היצירתיות ביקשה לנדאו לשנות את האופן שבו מלמדים בבתי הספר. "החינוך הפורמלי מוסיף להדגיש את חשיבות המשכל, כלומר את מצבור הידע במסגרות צרות ונוקשות", כתבה. לדידה, "למידה על ידי צבירת מידע היא למידה משננת, עקרה, שסופה שכחה”.

את מערכת החינוך תקפה בטענה שאינה מעודדת יצירתיות. "אין מאמנים כלל את החשיבה העצמית; אין מלמדים כיצד להציג את השאלות הנכונות, ולחפש תשובות בין־מקצועיות… הסקרנות – התכונה המצויה בכל אדם מהיוולדו – מדוכאת, ומאידך מטופחת הקונפורמיות; והמקוריות מעוכבת… מסיבה זו, ומרבות אחרות, מעדיפים ילדים יצירתיים רבים להידמות לאחרים ולזנוח את הכושר היצירתי שלהם".

היא ביקשה לתקן מצב זה באמצעות המכון שפתחה בתל אביב. לפי נתוני המכון, כ–40 אלף מחוננים מגיל הגן ועד לחטיבת הביניים למדו בו מאז.

מקור וקרדיט :

עופר אדרת, אריקה לנדאו: הילדה ששרדה את השואה וטיפחה כל חייה ילדים מחוננים, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2013

ראו גם:

אבי אמר לי כשראה חייל נאצי מכה אותי: "כשמכים את הבת שלך, זה כאילו נועצים לך סכינים בכל הגוף" ( קישור לכתבה)

 

זה סיפורו של בן הדוד היחיד שהיה לי מצד אבי

 

 מאת : רותי מרשנסקי , מרצה ומנחה

 

הנרי קרקוואר Henry Krakauer, נולד ב-31/5/1939  בליבוז'נו  שבשלזיה עילית, פולין. הוריו היו הלה לבית כץ ומנחם מנדל קרקוואר והם קראו לבנם בשם הנייק חיים.

 כשהיה בן 3 חודשים, ב-4.9.1939 כבשו הגרמנים את העיר  ליבוז'נו  בה חיו לפני המלחמה כ-1,800 יהודים. בעיר גרו גם בני משפחה נוספים ובהם הורי האב, 3 מאחיו ואחותו וגם בני משפחתה של האם. במרס 1940 נעצר מנדל קרקוואר, אביו של הנרי בעוון השתתפות בעבירה כלכלית, ניסיון להברחת מטבע זר. הוא נשפט בברלין ונגזר עליו קנס גבוה ומאסר למשך שנה ושמונה חודשים שאותו הוא ריצה במלואו בברלין. בפברואר 1942 שוחרר האב מהכלא ונשלח למחנה פיאסקי במזרח פולין ושם כנראה מת בתנאים הקשים ששררו במחנה זה.

 

במשך המלחמה התחזתה הלה, אמו של הנייק, לגרמניה ותקופה מסויימת הפקידה את בנה בידי המטפלת הפולניה שלו. הלה עבדה אצל גרמנים ומפעם לפעם, כאשר חששה שזהותה האמיתית תתגלה, עברה ממקום למקום כשהילד איתה ויודע מה צריך לענות כשישאלו לזוהותו. 

 

באחת הנסיעות ברכבת, כאשר לא היה מקום ישיבה, הציע חייל גרמני להנייק שישב על ברכיו. הוא ישב על ברכי החייל ושיחק בכפתורי מדיו. החייל שאל אותו: "איפה אביך?" והנייק שטרם מלאו לו חמש ענה: "אבי במזרח". החייל ניחם אותו ואמר: "אל תדאג, אבא יחזור מהמזרח, גם אני הייתי שם"...

 

כך שרדו הלה והנייק את המלחמה. לאחר המלחמה גרו השניים בבית דירות שהיה בבעלותה של הסבתא, ליבה קרקוואר שנרצחה באושוויץ. הלה רצתה להגר לארה"ב ועברה עם בנה לגור בבית שהיה שייך לאחיה באנטוורפן שבבלגיה שם חיו שנים אחדות.

האם האלמנה נישאה לברק רוזנברג וביחד הגרו השלושה לארה"ב והתיישבו בניו יורק. הנייק חיים היה להנרי, תלמיד מבריק שזכה במלגות וסיים בהצטיינות את לימודיו: MD מבית הספר לרפואה באוניברסיטת ניו יורק ו-Ph.D בכימיה פיסיקלית מאוניברסיטת ייל בניו הייבן. שנים רבות היה פרופסור לרפואה ציבורית ושרת בצבא האמריקאי.

הנרי נשא לאישה את טרי הסינית שהתגיירה. לבתו ובנו בני זוג שהתגיירו גם הם.

 

הוא הלך לעולמו ב-2006.

 

מצורפות תמונות:

הנייק ביום הראשון ללימודים בכתה א' בקטוביצה 1946.

הנייק, אמו הלה ובת דודתו לושה. 1946.

הנרי בטקס סיום לימודיו בקולג' 1960.

הנרי ומשפחתו בטקס סיום הלימודים של בנו 2003.

 

 

 

יורק בקר ,המחבר של יעקב השקרן היה ילד בגיטו לודג'

 

יורק בקר נולד בפולין בשנת 1937 ורוב שנות ילדותו עברו עליו בגיטו לודג' ובמחנות הריכוז. לאחר המלחמה עזב את פולין והשתקע עם הוריו בגרמניה המזרחית. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים השתלם בפילוסופיה. מאז 1960 הוא עוסק בכתיבה- תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה ורומנים. הרומן הראשון שלו יעקב השקרן נכתב תחילה כתסריט לקולנוע, לאחר מכן, משלא הופק הסרט, שב וכתבו כרומן, שיצא לאור בשנת 1969 וזיכה אותו בכמה פרסים.

בסופו של דבר בכל זאת נוצר הסרט וזכה בפרס "דב הכסף" בפסטיבל ברלין בשנת 1974 . יעקב השקרן תורגם לשפות רבות והקנה למחברו מעמד נכבד בקרב סופרי דורו.

 בקר נולד למקס ואנט בלודז' שבפולין. מועד לידתו המדויק אינו ידוע, כיוון שאביו הצהיר על מועד לידה מוקדם יותר, כדי להציל את בנו מגירוש. בזמן השואה היה בגטו לודז'. בשנת 1944 גורש עם אמו למחנה הריכוז ראוונסבריק ומשם למחנה זקסנהאוזן, שם שוחרר בידי הצבא האדום בסוף אפריל 1945. אמו שוחררה ממחנה ריכוז, אולם נפטרה זמן קצר לאחר מכן מנזקי תת-תזונה, ממנה סבלה במהלך מאסרה. אביו שרד את השואה במחנה קניגס ווסטרהאוזן ומצא את בנו לאחר המלחמה דרך ארגון אונרר"א. השתקע עם עם אביו במזרח ברלין. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים ב-1955 שירת שנתיים בהתנדבות בצבא העם הלאומי והצטרף לתנועת הנוער הגרמני החופשי. ב-1957 החל בלימודי פילוסופיה באוניברסיטה (למרות התנגדות אביו, שרצה שבנו ילמד רפואה) והצטרף למפלגה הקומוניסטית, אולם יצא לחופשה מלימודיו ב-1960, לפני שנזרק משם עגישה בלתי הולמת ללימודים. מאז עסק בכתיבה.

 הוא נבחר ב-1974 לוועד המנהל של איגוד הסופרים המזרח-גרמני. בשנת 1976 חתם על מכתב מחאה נגד שלילת אזרחותו של וולף בירמן. כתגובה נשללה חברותו במפלגה הקומוניסטית והוא הוצא מאיגוד הסופרים. בשנת 1977 פרש מאיגוד הסופרים במחאה על גירושו של הסופר ריינר קונצה. לאחר מכן קיבל אשרת שהייה במערב ברלין, לאחר שספריו לא הודפסו ותסריטים שהגיש לא הוסרטו.

בקר כתב מספר רומנים, שהנודע בהם הוא "יעקב השקרן", שנכתב בהתחלה כתסריט לקולנוע אך נדחה על ידי מפיקי קולנוע בטענה כי ההומור שבו הוא זילות השואה. הרומן הפך לסרט בגרמניה (Jakob der Lügner) בשנת 1975. שנים רבות מאוחר יותר הפך הספר לסרט אמריקני (1999) בכיכובו של רובין ויליאמס.

 נפטר ב-14 במרץ 1997.

יורק בקר – ויקיפדיה

Jurek Becker - Wikipedia

 

How I Became a German: Jurek Becker's Life in Five Worlds

על הספר יעקב השקרן