אריקה לנדאו , ילדה ניצולת שואה, חקרה את נושא היצירתיות והמחוננות והקימה את המכון על מנת שהוא יהפוך בית לכל הילדים היצירתיים ולהוריהם, ואשר בו יוכלו לשאול, לחקור ולמצות את הפוטנציאל הקיים בהם". סיפרה אמש אחת המדריכות הוותיקות במכון.
ד"ר לנדאו נולדה ב-1932 בעיר צ'רנוביץ ברומניה ושרדה כילדה את השואה. לארץ עלתה עם אמה בשנת 1948, וב-1960 נרשמה ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. ב-1965 כבר נסעה למינכן לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה של היצירתיות.
שלוש שנים מאוחר יותר חזרה ארצה, הקימה את המחלקה לחינוך במוזיאון הארץ והחלה לעבוד עם מבוגרים כפסיכותרפיסטית, ועם ילדים בפיתוח יצירתיות. לאחר ניסיונות ממושכים הצליחה לשכנע את משרד החינוך ביתרונות המסגרת שיצרה. במהלך שנות פעילותה פגשה יותר למעלה מ-45,000 ילדים,
בשנת ה-60 לישראל זכתה בכבוד להדליק משואה, וגם זכתה בשני פרסים על מפעל חייה: פרס מטעם הסתדרות המורים שהוענק לה בכנס החינוך השנתי, ובפרס הוקרה מיוחד בכנס בינלאומי שנושאו מצוינות בחינוך, אשר ערך המכון הישראלי למצוינות בחינוך בירושלים.
"אריקה דאגה לפתח בכל הילדים את התחום האינטלקטואלי, הרגשי והחברתי בו זמנית. במהלך חייה קידמה מגזרים שונים ובהם נוער בסיכון משכונות שונות בת"א לשם שלחה מדריכים שידריכו ללא תשלום, לצד יוצאי אתיופיה ועולים חדשים". אמרו מכריה מהמכון והוסיפו: "מפעלה של אריקה ימשיך לפעול כיוון שצוואתה היתה להביט קדימה, לשאוף ליותר ולשמור על מפעל חייה".
נפטרה בגיל 81 בשנת 2013
1939. אריקה לנדאו, בת 8 (במרכז), עם אחותה לילי, בת 18, וההורים אוסקר ורוזה בנופש בקרפטים
מקור וקרדיט :
רעות וילף, נפטרה "אם כל המחוננים", אריקה לנדאו, באתר nrg, 6 באוגוסט 2013
במלחמת יום הכיפורים נכנסה ד"ר אריקה לנדאו לחדר בבית החולים בארץ שבו אושפזו פצועים. היא התבקשה לטפל באדם צעיר, ששכב שלושה ימים בעיניים פקוחות, ללא תנועה ובלי תגובה. “כל שנאמר לי היה שהוא הניצול היחיד מטנק שפוצץ, חיפשתי במוחי אחר דבר מה לומר לו", כתבה לימים. "אתה מרגיש אשם שאתה שרדת והם נהרגו?", שאלה לבסו. הפצוע סובב את ראשו ושאל: “איך את יודעת?”. “כי גם אני מרגישה אשמה שחברי נספו בשואה ואני שרדתי", השיבה לו. ואז, כתבה, “הבנתי שהסבל שלי קיבל משמעות. מתוכו יכולתי לעזור לאיש אחד צעיר".
המוות העסיק מאוד את לנדאו, שמתה בשנת 2013 בגיל 81. ב–1973, בהיותה בת 41, כתבה ספר ילדים בשם "אבא מת". היא הסבירה שהספר “נכתב בעקבות שיחות רבות עם ילדים ומבוגרים ששכלו אבות, בעלים, בנים, אחים ודודים בשלוש המלחמות האחרונות. עמדתי על שאלות רבות שהתעוררו אצלם לאחר המגע עם המוות… הילדים פוחדים לשאול את הקרובים להם ביותר, כי הם חוששים להכאיב להם. אם הילד אינו שואל אין זה אומר שהוא אינו מוטרד על ידי בעיות ורגשות".
העיסוק במוות איפשר לניצולת השואה מרומניה, שהיתה לאשת חינוך ופסיכולוגית וטיפחה עשרות אלפי ילדים מחוננים בישראל, להעמיק את הבנת נפש הילד. "הילד חש את מציאות המוות הרבה יותר מאשר אנו מתארים לעצמנו", כתבה כמה שנים אחרי שהקימה בתל אביב את המכון לקידום נוער ליצירתיות ולמצוינות. המכון, שנוסד ב–1969, פועל עד היום. "אין לחכות עד שהילד יתחיל לשאול. עלינו לעזור לו ולהוביל אותו בגילוי לב אל המציאות כמות שהיא”, כתבה.
היא נולדה ב–1931 בצ'רנוביץ ברומניה והיתה בת תשע כשפרצה מלחמת העולם. ארבע שנים הוחזקה במחנות עם משפחתה. אביה מת אחרי המלחמה. ב–1947 עלתה לארץ. "אתה שואל מדוע דמעה בעיני הימנית? מגעגועים על מה שהיה ולעד לא יהיה. זיכרונות שקשה לשאת על רעב ופחד, וחוסר אונים באין תקווה”. כך כתבה בספרה האחרון, “לתת משמעות”, מ–2000. “אתה שואל מדוע חיוך בעיני השמאלית? כי אני חיה. מביטה בעיניך המבריקות והסקרניות ילד, כי למענך יש לי תקווה".
בספר גוללה את קורותיה כילדה בשואה: “ארבע שנים בקירוב חיינו בתנאים לא אנושיים. אינני זוכרת רגעים או ימים מסוימים, אלא גושים כבדים של ימים רצופי סבל, שהובילו ללילות ארוכים של ייאוש, שהסתיימו עם בוקר שבו לא ידענו אם עלינו להצטער שהתעוררנו, או לברך שעבר עוד לילה ולהתחיל ביום חדש של סבל שיוביל ללילה ארוך של ייאוש".
ועוד: “דרכים לא סלולות, בוץ דביק ועמוק. נפלתי והתקשיתי לקום. החייל צעק והרביץ לי. אבי בכה ואני כאבתי כפליים: מהמכות ומכאבו של אבי. אני מנסה להיזכר על מה חושבים, מה מרגיש מי שחופר קבר לעצמו? הטבע הוא רחמן, עוטף אותך בערפל, בענן. לא חושבים, לא מרגישים. רק חופרים וחופרים, וכשחוזרים גם לא שמחים", כתבה. “הגענו אל נהר שעלה על גדותיו והגשרים שלו הופצצו. החיילים שפיקחו עלינו… דחפו אותנו לתוך המים וכולם נכנסו ונסחפו כי לא היה במה להיאחז. אבי החזיק את אמי ואותי וכשהחיילים הלכו – יצאנו. היינו מאה ועשרים, אך אפילו עשרים לא נותרו. ואני שואלת: מה חשבנו, מה הרגשנו. הרי הם היו רק שני חיילים ואיש מאתנו לא התקומם. היום אני יודעת שלאחר שבעה שבועות בהם היינו חיות נרדפות הפסקנו לחשוב, הפסקנו להגיב כבני אדם".
הכשרתה כפסיכולוגית ואשת חינוך איפשרה לה להתמודד עם מצבים קשים גם אחרי השואה. כפי שהעידה, במלחמת העולם השנייה שאלה את עצמה, "למה זה הגיע לי? למה זה קרה לי?”. כעבור שנים קבעה כי זאת היתה שאלה חסרת אונים, פסיבית. מנגד, במלחמות ישראל שאלה את עצמה, “מה אני יכולה לעשות?”. “הבטחתי לעצמי שלא אכנע לדברים, במיוחד לא לחוסר אונים", כתבה. “אני מלמדת לחפש תמיד דרך נוספת. ומלמדת שאין מסגרת, מצומצמת ככל שתהיה, שבה לא ניתן למצוא אלטרנטיבות ופתרונות".
היא למדה לתואר ראשון בפסיכולוגיה ובהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב וכתבה עבודת דוקטורט שעסקה ביצירתיות באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן. ב–1973 פרסמה את הספר "יצירתיות", שבו טענה כי באדם טמונים כוחות יצירה שאינם באים לידי ביטוי מסיבות חברתיות, תרבותיות, כלכליות וחינוכיות. "כל אדם יכול להיות יוצר וכל נסיבות החיים עשויות לעורר יצירתיות", כתבה. "הדעה כי היצירתיות היא מתת שמים דיכאה, למעשה, את כושר היצירה באנשים רבים… היצירתיות היא תופעה שניתן לגלותה בכל טיפוסי בני־אנוש".
כדי לטפח ולעודד את היצירתיות ביקשה לנדאו לשנות את האופן שבו מלמדים בבתי הספר. "החינוך הפורמלי מוסיף להדגיש את חשיבות המשכל, כלומר את מצבור הידע במסגרות צרות ונוקשות", כתבה. לדידה, "למידה על ידי צבירת מידע היא למידה משננת, עקרה, שסופה שכחה”.
את מערכת החינוך תקפה בטענה שאינה מעודדת יצירתיות. "אין מאמנים כלל את החשיבה העצמית; אין מלמדים כיצד להציג את השאלות הנכונות, ולחפש תשובות בין־מקצועיות… הסקרנות – התכונה המצויה בכל אדם מהיוולדו – מדוכאת, ומאידך מטופחת הקונפורמיות; והמקוריות מעוכבת… מסיבה זו, ומרבות אחרות, מעדיפים ילדים יצירתיים רבים להידמות לאחרים ולזנוח את הכושר היצירתי שלהם".
היא ביקשה לתקן מצב זה באמצעות המכון שפתחה בתל אביב. לפי נתוני המכון, כ–40 אלף מחוננים מגיל הגן ועד לחטיבת הביניים למדו בו מאז.
מקור וקרדיט :
עופר אדרת, אריקה לנדאו: הילדה ששרדה את השואה וטיפחה כל חייה ילדים מחוננים, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2013
ראו גם:
אבי אמר לי כשראה חייל נאצי מכה אותי: "כשמכים את הבת שלך, זה כאילו נועצים לך סכינים בכל הגוף" ( קישור לכתבה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה