העברנו את הלילה בשדה וכמעט קפאנו למוות

 

 

ילדים יהודים מצאו עצמם  מבודדים ובודדים בתקופת השואה

"אבא" יקר כתב דוז'ו ר' ממקום מחבואו ליד טלוסטה , " אני ממש  מופתע שאינך כותב לי דבר . האם אני צריך להוסיף את הדאגה לך לאסון שלי ולהמתנה האיומה הזאת למוות? "

 

 האב היה כנראה  בבוצ'אץ או בצ'ורטקוב.

 

הנער היהודי דוז'ו גם טיפל באחותו הצעירה קלרה: " אנחנו סובלים סבל בלתי ייאמן . אינני מסוגל  להעלות על דעתי שום מוצא, ולמעשה השלמתי עם המחשבה שאמות , הדבר  היחיד ששובר את ליבי זו המחשבה שאגרום לך קשיים".

 

"למרות כל מאמציי לא הצלחתי למצוא מקום לקלרה. הילדה הזו היא מלאך. היא מתחננת  אלי כל הזמן אליך . אבל מצפוני לא יתיר לי להשאיר אותה  לבדה בשעת צרה" .

 

הילדים היהודים הסתתרו בכפר פולני.

 

" אתמול הייתה בהלה גדולה. אנשי מיליציה רבים הגיעו לכפר טלוטה . היינו בטוחים שתהייה אקצייה . העברנו את הלילה  בשדה וכמעט קפאנו למוות.. אני חולה . העצמות כואבות לי נורא  אבל זה שום דבר. אני לא יכול להישאר בכפר הפולני  בלילה  כי הפולנים עצמם פוחדים .. הלוואי שאוכל להיפגש איתך שוב " .

 

אבל , ככל הנראה, הילדים מעולם לא פגשו עוד את אביהם. כשמצבם נעשה נואש יותר  ויותר, סיפר דוז'ו , " קלרה ביקשה מאלוהים שישים סוף לסבלנו"  גם הוא איבד תקווה. " אני מתחנן אליך  שוב" כתבה הנער לאביו, " הצל אותנו" .

הילדים היהודים ברחו לכפרים  מרוחקים עוד יותר, והמצב  המשיך להידרדר. " כאן זה ממש גיהינום עלי אדמות, לכלוך , רעב ועוני שלא יתוארו. אין מקום לישון, אין מה לאכול" . שנינו מתפללים למות" . "נוסף על כל הצרות האלה , האיש שמגן עלינו כאן" , האיכר שהסתיר אותם, "  דורש כסף כדי להחזיק אותנו " ... אילו  רק מצאתי כאן מקום בשביל קלרה . בבקשה , הצל אותי , אחרת אמות " .

 

הילדים ד'וזו וקלרה נהרגו ימים אחדים לפני כניסת הצבא האדום. הם היו רק שניים מתוך אלפי הילדים היהודיים  שניצודו כמו חיות , הופרדו מהוריהם  ונאחזו נואשות זה בזה.

 

ברשותו של  הנער היהודי  דוז'ו היה מכתב  מחברתו  גיזה  האוזנר  מצ'ורטקוב : " אני לבד כאן , בלי אימא , בלי כסף וחפצים. עזור לי אם אתה יכול .. אנחנו מחכים לסוף בכל רגע ... אתה תקוותי  האחרונה. עשה משהו בשבילי  אם אתה רק יכול" .

 

מקור וקרדיט :

עומר ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם עובד,2020, עמודים 218- 219

 

איש הס.ס קורט קלנר , רוצח הילדים בעיירה בוצ'אץ

 

 

איש הס.ס קורט קלנר היה מעורב באקציות נגד היהודים באזורי העיירה בוצ'אץ

 

במארס 1943  הורה קלנר לגרור שני מאושפזים ממיטת  חוליים בבית החולים היהודי בבוצ'אץ  וירה בהם בגן בית החולים . 

חודשיים לאחר מכן הוא ירה מטווח קצר בשרברב היהודי שור , באשתו ובבנם הפעוט לנגד עיני ילדם המבוגר יותר, ולאחר מכן ירה בראשיהם של הנער אמיל קיטאי והנערה הניה אדלר מטווח אפס בשעה שכרעו ברך לפניו והתחננו על חייהם, בהזדמנות הזאת, הוא אחז באקדח ביד אחת וביד השנייה ביד בנו בן החמש.

 

מתוך העדויות בבית משפט גרמני בשנת 1962 , קורט קלנר נדון למאסר עולם

 

מקור וקרדיט :

עומר ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם עובד,2020 , עמוד 177

הנער היהודי שטיפס ויצא מקבר האחים בבור ההריגה בבוצ'אץ

 

 

באקצייה השלישית בעיירה בוצ'אץ , בפברואר 1943 , " היו סצנות נוראיות כאשר ילדים יהודים  ליוו את הוריהם לבור ההריגה ליד העיירה בוצ'אץ ".

 

 "השוטר היהודי  אנדרמן שהיה אז  נער צעיר- נאלץ להוביל  את אימו אל קבר האחים" .

 

עוד "שוטרים אוקראינים ויהודים הוצבו כשומרים על כל הדרכים  המובילות לבוצ'אץ ועצרו יהודים שנמלטו מן האקציות בעריהם וביקשו מקלט בבוצ'אץ .

 

"כולם נהרגו" בבורות ההריגה ובדרך אליהם .

 

ידוע על שני ניצולים מן האקצייה: הנער אברהם ברנדס חמק מן הטור הצועד של היהודים וקפץ לתוך באר: ואז שכנע שוטר אוקראיני שהכיר, להניח לו לברוח. ממקום מחבואו בין השיחים הוא צפה במאות מבני עירו נורים למוות . ברנדס  הוסגר ונרצח זמן קצר לפני השחרור .

 

נער צעיר בשם מנדל זחל מתוך בור הקבר אחרי שהירי הסתיים. הנער ששרד במלחמה חי בפולין , אך סירב "לספר לאיש על חוויותיו או לחשוף את רקעו היהודי בטענה כי נהפך לאדם אחר למן הרגע שטיפס ויצא מקבר האחים.  

 

מקור וקרדיט :

עומר ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם עובד,2020 , עמוד 168

 

 

אן הרצוג בת 8 , מסתתרת באורווה של איכר אוקראיני

 

אן הרצוג חוותה על בשרה את בגידת השכנים האוקראינים  בהיותה בת שמונה בסוף 1942 , כאשר ספר גוי מבוצ'אץ , ששמע קולות חפירה מתחת למספרה שלו , הלשין לגרמנים על הבונקר שהיא והוריה ויהודים רבים אחרים הסתתרו בו בזמן האקציה. " כתשעים אחוזים מבני משפחתי נלקחו מאותו בונקר ונורו", היא  העידה .

 

 היא עדיין זכרה את הצעקות והיריות  ואת הזרמת הגז הרעיל  על ידי הגרמנים לתוך הבונקר, כשהיא והוריה ברחו לתוך חדר מלא אנשים אשר " נורו למוות  במיטותיהם" , ושם " הסתתרו מתחת לאותן המיטות , שם נטף מהן דם " .

 

לאחר שמצאו מקלט בסופו של דבר אצל איכרים אוקראינים באחד הכפרים, אן זכרה כי ימים אחדים לפני השחרור איכרים שהחביאו משפחה יהודית אחרת  בקרבת מקום  " הוציאו  אותם  אל השלג הלבן של של החורף בקור העז  באזור נידח של הכפר וירו בהם. "

 

אן והוריה היו קרובים כל כך למקום עד " שיכולנו לשמוע" את היריות . האיכרים הכירו את היהודי  שהרגו כי הייתה  לו שם חנות , והוא מכר בה , לחם וכל מיני דברים"  אחרים. 

 

מתוך חשש מההשלכות של מעשה הרצח הזה, האיכרים שהסתירו את משפחתה של אן פשוט  " זרקו אותנו החוצה , והיינו ככה בשלג .. הלכנו ובדרך ראינו בית קטן , ופשוט לא  הייתה לנו ברירה ונכנסנו פנימה , ושם בחווה היה איכר כל כך עני , לא היה לו לום , לא היו לו פרות , הייתה לו רק אורווה ריקה , אז הוא הרשה לנו להישאר באורווה עד ששחררו אותנו  חיילי הצבא האדום"

 

מקור וקרדיט :

עומר ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם עובד,2020, עמודים  230-231.

 

שימוש הוגן  לפי סעיף 27א, חוק זכויות היוצרים

 

מסע ההישרדות של הילד איזידור הכט בן עשר בין כפרים

 

 

ילדים  יהודים אחדים נותרו לגמרי לבדם בתנאים שקשה לשרוד בהם. איזידור הכט ( ויקטור הכט)  בן העשר התחבא עם משפחתו  במתבן של  ידידים אוקראינים בזמן האקצייה הראשונה, באוקטובר 1942 : "יכולנו לשמוע את הצעקות של אלה שנרצחו , זקנים , ילדים וחולים ברובם" .

 

באקציית הגירוש  השנייה , בנובמבר , הם הסתתרו בחווה מבודדת  לא רחוק מבוצ'אץ , אצל זוג אוקראיני , יוזף וברברה  זאריבני , שאיזידור  זוכר אותם  כ" אנשים טובים ואמיצים מאוד" .

 

 אחר כך הם נדחסו לתוך הגטו, ושם חלקו מסדרון זעיר עם קבוצה של מבוגרים יהודים  וילדים כחושים, מורעבים ותשושים. רבים מהם סבלו מבצקות בשל הרעב ושכבו על הרצפה. לרבים היה טיפוס. המקום שרץ פשפשים וכינים. בקושי היה שם אוכל או מים. "החלפנו  כמעט את כל חפצינו תמורת אוכל."  " גם היה שם קר מאוד, וחליתי  לעתים קרובות".

 

בעת שביקשה  להשיג מזון מחוץ לגטו , אימו של הילד איזידור  נעצרה על ידי אחד השוטרים האוקראינים המקומיים" ונורתה בעת שניסתה לברוח.

 

בזמן האקצייה  השלישית הם הסתתרו מאחורי גרם המדרגות: " עוד שלושים יהודים עמדו דחוסים באותו חלל קטן"  , ואז "ילד קטו אחד התחיל לבכות" , כתב איזידור. " אימא שלו , שפחדה שהבכי יביא לגילוי שלנו , שמה לו כרית על הראש , כשהורידה אותה , אחר כך , הילד כבר היה מת."  וכולם התייפחו חרש. "

 

חוויית ההסתתרות במקום צפוף בשעה שאנשים חמושים מחפשים אותם ממרחק של סנטימטרים מעטים מהם הייתה טראומאטית  עד מאוד. 

 

בזמן האקצייה  של אפריל 1943 הסתתרו הילד איזידור ואחרים  במסתור אחר במרתף : " חשכה גמורה... שוכבים ללא תנועה זה לצד זה, בקושי נושמים. מעל ראשינו יכולנו לשמוע רקיעות מגפיים, קללות , צעקות ויריות" . "אי אפשר לתאר במילים את ההרגשה שהמוות מרחף מעל ראשך. אתה  רוצה להיהפך לנמלה,  אתה עוצם את עיניך ומנסה להסתתר במקום כלשהו עמוק באדמה. הרגשתי את ליבי הולם כמו פעמון גדול, והיה נדמה לי שהאנשים המהלכים ממעל יכולים לשמוע אותו. לא היה אפשר להאמין ששם למעלה זה היה יום אביבי שטוף  שמש. הרגשתי שלעולם א נצא מהמקום  הזה" .

 

בסופו של דבר ברח איזידור מבוצ'אץ עם אביו " כמו חיות מציד : "התחבאנו בגאיות , בבורות , בשדות חיטה  ושיפון וביערות הסביבה. בקושי היה לנו אוכל ומים. התעלפתי כל הזמן .. " הזיתי ללא הפסקה כמעט" .

 

לא הייתה להם ברירה אלא לחזור אל בית משפחת זאריבניי האוקראינים, שם כבר הסתתרו סבתו מצד אימו רוזה הירשהורן ודודתו ובתה בת השלוש.

 

" שכבנו שם כולנו בשקט בחושך ללא תנועה כמעט" אבל ב1944 פשטה המשטרה האוקראינית על המשק בו הסתתרו .

 

כולם נרצחו מלבד הילד איזידור וסבתו, שהצליחו להגיע למתבן בזמן : מנקודת התצפית שלהם , " יכולנו לשמוע את היריות ואת זעקותיהם האחרונות של קרובינו".

 

הם היו הניצולים היחידים ממשפחתם , בעיקר בזכות בני הזוג זאריבניי " שסיכנו את חייהם כל העת" .

 

בזמן הנסיגה הסובייטית הכאוטית מאפריל 1944, כאשר הוורמאכט חזר לבוצ'אץ , ברחו  איזידור וסבתו לסקאלט , ושם אימץ  הצבא האדום את הילד, הוא היה " רזה להחריד , לבוש בסמרטטוים, פחות או יותר יחף ושורץ כינים" .

 

לאחר שנלקח לבית חולים שדה הוא  זכר כיצד האחיות  הרוסיות " גזזו את שערי , רחצו אותי , התאימו למידות גופי מדי צבא ואפילו מצאו בשבילי חגורה מגפיים קטנים".

 

הילד נהפך מנווד מת למחצה לבן הגדוד של הצבא האדום  , אבל  זמן קצר לאחר מכן הועבר בית החולים הצבאי למקום אחר , והילד איזידור הופרד מן " האדם הקרוב היחיד שהיה לי " ( סבתו) .. "מעולם לא ראיתי אותה עוד, וחשתי אשמה וסבלתי בשל כך כל חיי".

 

הילד איזידור התחנך בבית יתומים סובייטי ונשאר בברית המועצות .

 

רק ב1999 , בגיל  68 , הוא ביקר לבסוף את קרוביו בישראל.

סבתו הלכה לעולמה מזמן , לאחר שאיבדה כל קשר איתו , כל שנותר לו לעשות היה לעלות לקברה.

 

 מקור וקרדיט

עומר ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם עובד,2020, עמודים  226- 228

 

שימוש הוגן  לפי סעיף 27א, חוק זכויות היוצרים

 

דרכם של הילדים היהודים אל בתי האיכרים בפולין

 

מאת: ד"ר נחום בוגנר

בין היהודים שנמלטו לכפרים היו גם ילדים. מהם שברחו עם הוריהם או קרובי משפחתם, ומהם שנמלטו בכוחות עצמם. מדובר בעיקר בילדים גדולים למדי, בני שתים עשרה עד חמש עשרה, אף שפה ושם היו גם קטנים יותר. הקשיים והאתגרים שעמדו בפני הילדים שניסו למצוא מסתור בכפר, היו מסובכים יותר מאשר בעיר. היה ניגוד בולט לעין בין ילד יהודי עירוני שנקלע לכפר, ובין ילדי האיכרים. השוני ניכר לא רק במראהו החיצוני שעל פי רוב היה מעודן יותר משל ילדי הכפר, שמקטנותם גדלו קרוב לטבע בתנאים פרימיטיביים, אלא הוא גם נבדל מהם בסגנון דיבורו, בלבושו ובנימוסיו. קשה לתאר כמה זרים היו אורחות חייהם של האיכרים לילד יהודי שגדל במשפחה בורגנית בעיר ופתאום מצא את עצמו בתוך ההוויה הכפרית שכמעט שלא הכיר. כדי לשרוד בכפר ולהסתגל במהירות לתנאים החדשים, היה עליו להפעיל את כל האינסטינקטים הקיומיים שלו, וזה לא היה קל. לכן רק מעטים מאוד הצליחו בכך.

הדרך המקובלת של ילד יהודי למצוא לעצמו מקלט בכפר היתה להתקבל לעבודה אצל איכר בתור רועה או פועל, "פארובק" (parobek) במינוח הפולני, העוזר בעבודות השדה והבית. רק ילדים גדולים, בני עשר ומעלה, יכלו לעמוד במשימות אלה. מדובר בילדים בעלי חוש התמצאות וכוח פיזי שכבר היו מסוגלים לדאוג בעצמם לצורכיהם הבסיסיים ולעבוד קשה. רוב הילדים שנמלטו לכפרים היו בני העיירות הסמוכות, בנים ובנות ממשפחות מסורתיות שהוריהם קשרו קשרי מסחר עם איכרי הסביבה והכירו אותם עוד לפני המלחמה. אף-על-פי שרובם לא באו מבתים מתבוללים, הם ידעו לדבר פולנית, אם כי לא בניב הכפרי. במחוזות המזרחיים שבהם רוב האוכלוסייה הכפרית היתה אוקראינית או ביילורוסית, ידעו את שפת האיכרים רק ילדי המשפחות שממש גרו בכפר, וכאלה היו מעטים. פה ושם נקלעו לכפרים מרוחקים גם ילדים מהערים הגדולות שנמלטו מהגטו, ומסלול בריחתם הביא אותם לחצרו של איכר שהיה מוכן להעסיקם.

ילדים יהודים ראשונים החלו להופיע בכפרים כבר בשנים 1941-1940, עם תחילת הגטואיזציה. על פי רוב אלה היו בנים למשפחות מעיירות קטנות שהיו כולן לפליטים בגטאות שהוקמו זה עתה, ונקלעו למצוקה כלכלית. כדי להפחית את מספר הפיות שיש להאכיל בבית, שלחו אותם ההורים אל מכריהם האיכרים כדי שיעבדו אצלם תמורת אוכל. זה היה לפני שהחלו אקציות ההשמדה, והפיקוח של הגרמנים על היוצאים והנכנסים לגטו עדיין היה רופף.

ברכה ליפשיץ ובני משפחתה היו לפליטים חסרי כול כשהגיעו לגטו במינסק-מזובייצקי. האב לא יכול לפרנס את משפחתו מרובת הילדים, לכן נאלצו הילדים לצאת מהבית ולעזור בקיום המשפחה. ברכה היתה בת שתים עשרה כשיצאה לאחד הכפרים שבסביבה והתקבלה לעבודה אצל איכר בתור רועה תמורת אוכל. בכל סוף שבוע היתה חוזרת למשפחתה שבגטו ומביאה עמה שק מלא מצרכי מזון שקיבלה מבעלת הבית.¹⁵

שלמה עצמון ובני משפחתו מהעיירה סוחצ'וב היו לפליטים מרוששים כשהגיעו לגטו ורשה. באביב 1941, בגלל הרעב ששרר בגטו, הוא יצא עם אחיו הגדולים לחפש עבודה תמורת אוכל אצל איכרים בכפרים מרוחקים, והוא בן אחת עשרה. הכפר שאליו הגיע לא היה זר לו. הוא הכיר אותו מהימים של לפני המלחמה כשהתלווה אל אמו בנסיעותיה אליו לצורכי עסקיה, והאיכרים הכירו אותו. למזלו מצא איכר שהיה מוכן להעסיק אותו בתור רועה במשקו. בתום עונת הקציר הוא חזר אל הוריו שבגטו שזוף ובריא ועמוס מצרכי מזון.¹⁶

סיפור דומה מאותה תקופה מספרת בעדותה דורה בריק. כשהיתה בת אחת עשרה, שלח אותה אביה לעבוד תמורת אוכל אצל איכר בכפר שליד העיירה קומרוב. כל יום ראשון היה האיכר מביא אותה לביקור אצל הוריה בגטו. בכפר ידעו שהיא יהודייה, והאיכר שלה לא ניסה כלל להסתיר זאת. המצב השתנה בבת אחת בקיץ 1942, משהלכו וגברו האקציות בערי הסביבה. יום אחד הופיע ה"סולטס", ראש הכפר, בביתו של האיכר ודרש ממנו לסלק אותה מהכפר. בעלת הבית שבינתיים נקשרה אליה, הצטערה מאוד על כך ואף בכתה כשנפרדה ממנה, אך נאלצה לשלח אותה מהבית.¹⁷

בריחת יהודים מהגטאות שבערי השדה לעבר הכפרים והיערות החלה בשנת 1942, בעת אקציות חיסול הגטאות. בנסיבות שנוצרו אז, ההחלטה לברוח מהגטו היתה לרוב ספונטנית, בלא תכנון מראש, ואת האנשים הנחה בפעולתם הלך הרוח שלפיו איש איש לנפשו. בין הבורחים היו משפחות עם ילדים במגוון גילים, ואף ילדים בודדים שהוריהם הורו להם לברוח לאן שיישאום רגליהם, ולנסות להציל את עצמם בכוחותיהם הם. היו גם לא מעט ילדים שבזמן האקציות ניתקו ממשפחותיהם ביזמתם ומצאו לעצמם מסתור לשעה קלה או הצליחו לברוח מהרציפים ומקרונות הרכבת שהוליכו את נוסעיהם אל מותם. לאחר מכן יצאו לשוטט בשדות וביערות הסמוכים לכפרים וחיפשו אוכל ומחסה, בשעה שסביב התנהל ציד אדם, פשוטו כמשמעו. הם ברחו מאימת המוות, בלי לחשוב כלל לאיזה יעד יפנו. במצב שנוצר, גם אנשים מבוגרים ומנוסים התקשו לשמור על תפקוד רציונלי, ועל אחת כמה וכמה ילדים. כל שנותר להם לעשות היה לפעול על-פי האינסטינקט הטבעי של יצר הקיום.

כך, בסתיו 1942, מצאה את עצמה גולדה ריבה, ילדה בת שתים עשרה, משוטטת לבדה באחד הכפרים שליד עיר הולדתה שיידליץ. היא הגיעה לכפר אחרי אקציית החיסול של הגטו שבה נתפסה עם שאר בני משפחתה. בנקודת הריכוז לקראת שילוחם להשמדה החליטה אמה למלט אותה ויהי מה. לגולדה הקטנה היה "מראה טוב", שֵער בהיר, עיניים תכולות, והיא היטיבה לדבר פולנית. האם תחבה לבטנת מעילה סכום כסף, עטפה את ראשה במטפחת כדי שתיראה כילדת כפר, ואמרה לה לברוח למחבוא של דודתה בתוך הגטו. גולדה סירבה תחילה כי פחדה להיפרד ממשפחתה, אך האם והסבא דחפו אותה החוצה. כשהגיעה לבית דודתה, הבחינה שהכול פרוץ ואיש לא נשאר שם. אובדת עצות יצאה מהגטו לצד הארי, בלי שהיה לה יעד מוגדר. לבסוף פנתה לביתם של שכניהם הנוצרים לשעבר. כשדפקה על הדלת וביקשה להיכנס, לא הרשו לה אף לעבור את הסף. בלית ברֵרה עזבה את העיר ויצאה לעבר הכפרים. לקראת ערב, כשכבר היתה עייפה מאוד שכבה לישון בשדה. כשקמה בבוקר רטובה מהטל ורועדת מקור, פגשה באיכר בעל השדה שהכיר את הסבא שלה. הוא הסכים שתישאר לעבוד אצלו באותו יום בשדה תמורת אוכל. לקראת הלילה נכנסה לישון באסם ושם פגשה כמה משפחות יהודיות מסתתרות. איש מהם לא התעניין בה, וכשפרשו לישון אף לא היו מוכנים להקצות לה קצה של שמיכה כדי להתכסות מפני הקור. גולדה ישנה על הקרקע הערומה ולקראת בוקר יצאה שוב לדרך. אחרי עוד יום שיטוטים הגיעה לכפר אחר, לא הרחק מהעיר שממנה ברחה. היא דפקה על דלת ביתו של איכר שהתיר לה להיכנס, והזדהתה לפניו. התברר שהוא מכיר את משפחתה. האיכר האכיל אותה ואִפשר לה לשהות אצלו כמה ימים עד שהשכנים הבחינו בה, והיא נאלצה לעזוב את ביתו.¹⁸

סיפורה של גולדה חוזר על עצמו בגרסאות דומות גם אצל ילדים אחרים מסוגה. המשותף בסיפורים אלה הוא חוויות הנטישה וההתנכרות שחוו ילדים אלה במצב של חוסר אונים שאין ממנו מוצא, לאחר שניתקו מהוריהם ומביתם, שעד כה סיפקו להם הרגשת שייכות וביטחון בסיסי. פתאום הם מצאו את עצמם מנותקים מסביבתם הטבעית, משוטטים בלי מטרה ברורה ונרדפים כחיות השדה, בלא כל הגנה. גם אלה מהם שהצליחו להימלט מהגטו עם בני משפחתם, נאלצו לאחר מכן להיפרד מהם בשעת הבריחה, מכיוון שהקבוצה פגעה בניידותם, בייחוד אם היו ביניהם קשישים, חולים וילדים קטנים. קבוצה גם התקשתה יותר למצוא מסתור ומזון בכפרים. בתנאים קיצוניים אלה התפרקו משפחות - הורים אבדו, ילדים נעזבו, אחים ואחיות נאלצו להיפרד, וכל אחד נשאר לנפשו.

כשדורה בריק נאלצה לנטוש את בית האיכרים שבו עבדה, היא פנתה לבדה לעבר העיירה שבה התגוררה משפחתה. בדרך סיפרו לה עוברי אורח שהגטו בעיירה כבר לא קיים, והזהירו אותה לבל תרוץ היישר לידי הגרמנים. היא פגשה בילדה יהודייה בת גילה שהיתה בדרכה אל משפחתה, שברחה לאחד הכפרים שבסביבה, והיא הציעה לדורה להצטרף אליה. כל הלילה עשו שתי הילדות את דרכן אל הכפר ברגל, תועות בדרך ורועדות מקור ומפחד. לפנות בוקר הגיעו לאחד מבתי הכפר ומצאו שם את בני משפחתה של הילדה. במצוקתה ביקשה דורה להצטרף אליהם, אך הם סירבו לקבלה. היא נרדמה מעייפות וכשהתעוררה הם כבר לא היו במקום. בלית ברֵרה היא הוסיפה לשוטט לבדה בין בתי הכפר ולבקש אוכל, ובלילות ישנה תחת ערמות השחת בשדה. לבסוף הגיעה ליער ופגשה שם את אחיה הגדול שהסתתר עם קבוצת יהודים. האח היה מיואש לגמרי ומפיו נודע לה שכל משפחתם הושמדה, ורק שניהם נשארו בחיים. הוא יעץ לה לעזוב את היער ולנסות להציל את עצמה בצד הארי בעיר, וביקש לשלוח אותה למכרה שלהם בזמושץ' שהסתתרה שם בזכות ניירות אריים. דורה רצתה להישאר עמו, האח היחיד שנשאר לה, אבל הוא לא הסכים ונטש אותה וברח למעבה היער, משאיר אותה לבדה.¹⁹

במציאות הדרוויניסטית שנוצרה בעת הבריחה מהמוות, זאת אולי דוגמה קיצונית של התנכרות שנתקלו בה ילדים, ודווקא התנכרות של הקרובים להם ביותר, אך לא דוגמה חריגה. תקופת חיסול הגטאות היתה קשה ביותר לנמלטים, שניסו למצוא מסתור בכפרים, בשדות וביערות. לבד מהאקציות התכופות שהגרמנים ערכו בתוך הגטאות, שבמהלכן לכדו ורצחו בשיטתיות את רוב יושביהם, הם גם פרשו את רשתם כדי ללכוד את הנמלטים באמצעות מצודים ביערות ובכפרים, בסיוע האוכלוסייה המקומית. ציד אדם אכזרי זה הלך והתעצם לקראת סוף שנת 1942 ותחילת 1943. רוב הנמלטים לא הצליחו למצוא מקלט בבתי האיכרים ונאלצו להסתתר בשטח הפתוח, בשדות וביערות, ונשארו חשופים לאקלים הקשה של גשמי הסתיו והכפור הנשכני של החורף הטיפוסיים לעונות אלה במזרח אירופה. בשל שני הגורמים הללו, המצודים והאקלים הקשה, שרדו רק מתי מעט מהנמלטים לכפרים. תקופה זאת היתה קשה בייחוד לילדים המשוטטים שפתאום מצאו את עצמם בודדים ועזובים, נאבקים על חייהם במציאות אכזרית, שלא הבינו כלל ולא הוכנו לקראתה. מעיון בעדויותיהם עולה שהחוויות הקשות ביותר במסלול המאבק על חייהם הן מהתקופה הזאת של נדודיהם בין הכפרים, שלעתים נמשכו שבועות ספורים ולעתים חודשים ארוכים, עד שהצליחו למצוא מסתור באחד מבתי האיכרים. אלה היו הימים הקריטיים ביותר במבחן ההישרדות שלהם, פיזית ונפשית כאחד.

אחרי שנחלץ מגטו ורשה וניתק מהכרך המנוכר והמאיים, החל שלמה עצמון במסע נדודים בין הכפרים, וניסה בד בבד להתקבל לעבודה באחת מחצרות האיכרים. טיבו של החורף הפולני לא היה זר לו, אך החורף הקר והסוער של שנת 1943/1942 נחרת בזיכרונו לעד. רוחות יבשות ונשכניות הקפיאו את הנשימה, האיכרים התעטפו בפרוותיהם, והילדים חדלו לבקר בבתי הספר, וכאילו קפא העולם. ואילו הוא רץ מכפר לכפר ומבית לבית למצוא פינה חמה. שלא כמו בשנה הקודמת, האיכרים חדלו הפעם לארח אותו. רק בודדים, בעלי לב רחום, הרשו לו להתעכב אצלם שעות ספורות וציפו להיפטר ממנו בהקדם. במבטיהם ראה תערובת של איבה ופחד שהקיפה אותו מכל עבר. כל יהודי היה בעיניהם בן מוות. בשיטוטיו לבדו בין הכפרים הרגיש שאלוהים ואדם הפקירו אותו, ואגר את שארית כוחותיו כדי לשרוד. את שחווה באותו חורף נורא תיעד בזיכרונותיו:

בנדודי הייתי שוקע בשלג העמוק ובגדי הרטובים היו קופאים על בשרי ומפשירים, בלי שתהיה לי היכולת לייבשם. השתלטה עלי אדישות ואפילו להיזהר חדלתי. את לילותי עשיתי בתוך ערמות קש שעמדו בשדות בריחוק מהמשקים. הייתי תולש קש מהערימה וחופר בה בור להידחק לתוכה. הגוף היה נדחק פנימה, ורק הראש נשאר בחוץ כדי לא להיחנק, אם תתמוטט הערימה. הכלבים חשו בנוכחותי, ולא היה מנוס מנביחותיהם המפחידות. נאלצתי למצוא איזה חפץ להגנה עצמית מפני הנשכנים שבהם. למרות הנביחות הייתי נרדם מתשישות לשעות ספורות. לא הייתי יחיד. כל קהילת המסתתרים הגיעה אל קצה הגבול של כוח הסבל.²⁰

בדרך כלל שוטטו הילדים הנמלטים בכפרים הסמוכים לערי מגוריהם, בטווח שלא עלה על עשרה עשרים קילומטרים, עושים את דרכם ברגל. פה ושם ריחם עליהם איכר מזדמן שהעלה אותם לעגלתו והסיע אותם כברת דרך. תנועת מכוניות כמעט שלא היתה בסביבה הכפרית ורק ילדים מעטים, מהגדולים יותר, העזו לעלות על רכבת כדי להתרחק מסביבת מגוריהם מחשש שמא יזהו אותם ויסגירו אותם.²¹ רובם הסתובבו לא הרחק מביתם ונמשכו אליו כפרפרים אל האור, מתוך תקווה למצוא בו או בקרבתו מישהו מבני משפחתם שנשאר או אפילו שכנים ומכרים נוצרים שיהיו מוכנים להאכילם ולהלינם. בתחילה היו ביניהם שלא נתנו את דעתם כראוי לסכנה האורבת להם על כל צעד ושעל, ולא ניסו להסתיר את זהותם היהודית מפני האנשים שפגשו. במצוקתם פנו לעזרת אנשים שנקרו בדרכם, מנסים לפרוט על נימי לבם ולעורר את רחמיהם.

משה פרנק בן האחד עשרה שנשאר לבדו, שוטט באותו חורף נורא בין הכפרים שבעיבורה של עיר הולדתו זמושץ'. בין האנשים הרחמנים שניאותו להכניס אותו לביתם, היתה אישה קשישה בודדה שהאכילה אותו ואף הרשתה לו להתחמם מעט ליד התנור. כשראתה את מצבו, אמרה לו, "ילד מסכן, כמה שאתה רעב, כמה שאתה רועד מקור. אין לך כל סיכוי להינצל מהסדיסטים הגרמנים. אם לא היום, אז מחר יוציאו אותך להורג. למה לך להוסיף לסבול? גש ובקש מהם שיהרגו אותך, כך יבוא הקץ לייסורים ולעינויים שלך!"²²

שלא כילדים שהוסתרו אצל משפחות נוצריות והוריהם מסרו אותם מצוידים בסיפור כיסוי מתאים ובזהות שאולה, והם למדו להתנהג כנוצרים בהדרכת מאמציהם, הרי הילדים שנמלטו לכפרים בכוחות עצמם, היו חסרי כל הכנה לקראת החיים בסביבה החדשה. לרובם לא היו תעודות אריות, ואם מישהו ממכריהם הנוצרים לא לימד אותם להתנהג כנוצרים, מיד הבחינו בהם שהם יהודים. הם גם לא יכלו לשוטט זמן רב בלא מטרה ובלא בסיס קיומי כלשהו, דהיינו קורת גג ומקום להניח בו את הראש. היה צריך שמישהו ידריך אותם לחיי הכפר.

בגלל הקור משה לא היה יכול עוד לשרוד בנדודיו בשדות ובין הכפרים, לכן החליט לחזור לעיר הולדתו זמושץ'. עם רדת החשכה נכנס לביתם של שכניו הפולנים, משפחת זכרוב. למרות הופעתו המוזנחת הם זיהו אותו מיד שהוא "נכדה של סנדרובה", שהיתה מיודדת עמם שנים רבות. על אף הסכנה שמישהו עלול להבחין בו ולזהות אותו, הם קיבלו אותו יפה, הרגיעו אותו, סיפרו את שערותיו המלאות כינים ולכלוך, רחצו אותו, החליפו את בגדיו המזוהמים בבגדים נקיים והכינו אותו לבאות. משה היה ילד בעל תווי פנים אריים, וכדי שלא יעורר חשד בהתנהגותו, לימדה אותו השכנה את התפילות הנוצריות וענדה לו צלב על הצוואר. הם פחדו לשכן אותו בביתם זמן ממושך, אך הדריכו אותו כיצד להתנהג כילד נוצרי. כשיצא מביתם כבר היה ילד בעל זהות נוצרית שאולה, אף שלא היו לו תעודות. הוא אימץ לעצמו את שמו של מכר פולני שהסתתר אצלו זמן מה, ובסיפור הכיסוי שלו סיפר שהוא בן הכפר מוקרה הממוקם לא הרחק מזמושץ', שהוריו גורשו לגרמניה, והוא נשאר לבד. בתמימות של ילד לא נתן כלל את דעתו כמה פשוט לברר בכפרי הסביבה, אם יש יסוד לסיפור שסיפר על עצמו, ולגלות את זהותו האמיתית.²³

סיפורה של גולדה ריבה שהתרחש בסביבה אחרת, אך בנסיבות דומות, אכן דומה להפליא לסיפורו של משה פרנק. בתקופה הראשונה אחרי חיסול הגטו בשיידליץ סבבה בכפרי הסביבה, הציגה את עצמה לפני האיכרים בתור נכדתו של סבה שהאיכרים הכירו משום שקנו בחנותו, וביקשה אצלם אוכל ומקום לינה. לעתים היו נותנים לה פרוסת לחם ומאפשרים לה לישון לילה באסם, ולעתים היו משסים בה את הכלבים. למרות הסכנות הרבות שהתנסתה בהן בימי נדודיה, היא לא הבינה שכשהיא חושפת את זהותה היהודית לפני האנשים שנקרו בדרכה, היא גוזרת על עצמה דין מוות במו ידיה. בתמימותה האמינה ששמו של סבא שלה יגן עליה. יום אחד דפקה על דלת ביתו של איכר כדי לבקש לחם. האיש הכניס אותה פנימה וחקר אותה מי היא. היא הזדהתה לפניו ואמרה שהיא יהודייה וסיפרה לו את מה שעבר עליה. האיכר הופתע מגילוי הלב שלה ומהיעדר פחדה לחשוף את זהותה היהודית, לאחר שכל יהודי הסביבה כבר הוכחדו. הוא הזהיר אותה ואמר לה, "אם הגרמנים לא יהרגו אותך, שלנו יעשו זאת". איכר זה הוא שהעניק לה שם פולני, המציא לה סיפור כיסוי שלפיו היא יתומה פולנייה מפוזנן הרחוקה, והעניק לה זהות חדשה. במשפחה פולנייה אחרת, מכרים משכבר שהיתה מזדמנת אליהם, לימדו אותה להתפלל וציידו אותה בספר תפילה ובתליון של האם הקדושה. במעט הכסף שהיה ברשותה, קנו לה בגדים ונעליים ומטפחת ראש כדי שתוכל להתחזות לבת כפר.²⁴

באביב 1943 אחרי חיסול רוב הגטאות, הלך ופחת ציד היהודים שביצעו הגרמנים באזורי הכפרים. מרחביה של פולין הלכו ונוקו מיהודים והיו ל"יודנריין", והסביבה הלכה ונרגעה מעט מהרצח ההמוני של היהודים. אמנם המלשינים הוסיפו כל העת להסגיר יהודים מסתתרים, אך הציד אחר הנמלטים פחת. ערנותם של הכפריים כלפי היהודים הנמלטים אף היא פחתה במידת מה. רובם נתפסו, הוסגרו ונרצחו, והנותרים הסתתרו. מקצתם הצליחו למצוא מסתור אצל האיכרים או ביערות, אחרים מצאו עבודות שונות בערים ובכפרים בזכות תעודות אריות מזויפות שהעניקו להם זהות שאולה. עם בוא הקיץ החלה העונה החקלאית הבוערת, והאיכרים נזקקו לידיים עובדות בשדה, לרועים ולעוזרות בית. בפני הילדים היהודים המשוטטים שהצליחו לעבור את החורף ולהחליף את זהותם בזהות נוצרית שאולה, נפתחו יותר אפשרויות להתקבל לעבודה במשקי האיכרים.

עייף ומותש אחרי חודשי נדודים הגיע משה פרנק אל הכפר דמבוביץ השוכן כשנים עשר קילומטרים מזמושץ'. מצויד בסיפור כיסוי של ילד נוצרי ומעט מנוסה יותר לאחר שכבר הספיק לשהות תקופות קצרות אצל כמה איכרים ולעזור להם בעבודות הבית, התקבל לבסוף לעבודה אצל האיכר יאן הוק. יאן ואשתו אנה היו זוג איכרים עניים חשוכי ילדים. אף-על-פי שמשה הגיע אליהם עוד בימי החורף, לפני שהיתה להם עבודה בשבילו, הם הסכימו לאסוף אותו אל ביתם מתוך רגש של רחמים, וגם מתוך תקווה כי עם בוא האביב יעזור להם בעבודות המשק השונות וישמש רועה לפרות. משה היה תשוש וחלש בגופו והם הניחו לו להתאושש אצלם. האיכר ואשתו וגיסתו האלמנה התגוררו יחדיו בחדר אחד בביקתת איכרים דלה. למרות הצפיפות, מצאו גם למשה פינה ליד התנור והשתדלו להעניק לו הרגשת בית. בני משפחת הוק היו קתולים אדוקים, הקפידו בתפילות ובימי ראשון וחגים נהגו לבקר בכנסייה. אורחות חייהם היו של עובדי אדמה פשוטים וצנועים, ויחסם האנושי לזולת נבע מאמונתם הדתית העמוקה ששאבו מסיפורי הברית החדשה. משה שהספיק בינתיים ללמוד בעל פה את התפילות ואת מנהגי הנצרות, השתלב במשפחה. יחסם כלפיו היה חמים, ובייחוד בעל הבית נהג בו יפה ומתוך הגינות, שכן הוא עצמו טעם בילדותו את טעם היתמות, ומגיל צעיר נאלץ לעבוד לפרנסתו.

 

למאמר המלא והחשוב של ד"ר נחום בוגנר :

"רועים ופארובקים – הכפר, מקום מסתור לילדים"

אתר מט"ח בשיתוף "יד ושם"

שימוש לפי סעיף 27א, חוק זכויות היוצרים

 אודות ד"ר חום בוגנר , וההישרדות שלו כילד בשואה

 

 

פרופ' מיכל גרינשטיין וייס מספרת על ילדותו של אביה כילד בשואה

 

אבא: "ניצול שואה. בגיל 10, בגטו בפולין, שלחו אותו לגנוב אוכל וכשחזר הוא גילה שלקחו את כל המשפחה שלו, כולם נרצחו. הוא ברח ליערות אבל היה קטן מכדי להצטרף לפרטיזנים. הוא הסתתר מתחת לשלג, ואיכרים פולנים מדי פעם נתנו לו אוכל.

"הזיכרונות האלה אף פעם לא עזבו אותו. היו לו חיים די קשים, הוא כל הזמן עבר בין עבודות ולא מצא משרה קבועה שתתאים לו. הוא גם אף פעם לא הצליח לסיים לימודים, לא בית ספר ולא אוניברסיטה - וזה משהו שגדלתי איתו כל חיי. כל הזמן הוא אמר לי שהשכלה זה הדבר הכי חשוב בחיים. נראה לי שבגלל זה אף פעם לא הפסקתי ללמוד ועשיתי כל כך הרבה תארים".

 תארים: "בצבא שירתי כחובשת ומיד אחר כך התחלתי ללמוד לתואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, שם ראו בי פוטנציאל אקדמי ועודדו אותי לצאת לדוקטורט במדיניות חברתית בארה"ב. במקביל, עשיתי תואר שני בכלכלה. עברנו לצפון קרוליינה, עליתי על המסלול המהיר לפרופסורה, ובסוף נשארנו שם 20 שנה.

"למזלי, מודי בן זוגי תמך בי כל הזמן, בלעדיו לא הייתי עושה את זה. כשהתחלתי את הפוסט התלבטתי אם לחזור לארץ, אבל כבר עבדתי בארה"ב על תוכניות דיור, יציאה ממעגל העוני ויוזמות חדשניות כמו חיסכון לכל ילד".

 

מקור