רציתי לעוף כמו פרפר: במשך שנתיים ישבה חנה במסתור ליד הדלת כדי להקשיב לצעדים העולים מחדר המדרגות

 

 

במשך שנתיים ישבה חנה במסתור ליד הדלת כדי להקשיב לצעדים העולים מחדר המדרגות

 

חנה גפרית נולדה בשנת 1935 בעיירה ביאלה ראווסקה שבפולין להוריה הרשל וזיסלה הרשקוביץ. עם הכיבוש הנאצי נאסר על חנה ללמוד בבית הספר בעיירה, ועל כן החלו הוריה ללמדה. בסוף 1941 הוקם גטו בעיירה, אך משפחתה של חנה הורשתה להתגורר מחוץ לגטו מכיוון שאמה שימשה תופרת לכוחות הכיבוש הגרמניים. ההורים ביקשו להסתיר את חנה אצל משפחה פולנית עד תום המלחמה, אך חנה סירבה להיפרד מהוריה והגיעה אל מקום המסתור שלהם – בור תפוחי אדמה של משפחה פולנית.

בסוף 1942 גורשו יהודי העיירה להשמדה בטרבלינקה. אביה של חנה ניסה להשיג תעודות מזויפות, אך שכנתם, גברת מושלקובה, הצליחה לגייס רק שתיים – לחנה ולאמה. האב נאלץ להיפרד מהן, ולא ידוע מה עלה בגורלו.

חנה ואמה הוסתרו במשך שנתיים בוורשה בדירתם של בני הזוג סקוברונק, חסידי אומות העולם. אמה של חנה סייעה בניקיון, בבישול, בתפירה ובהכנת שיעורים עם בנותיהם של בני הזוג סקוברונק.

במשך שנתיים ישבה חנה ליד הדלת כדי להקשיב לצעדים העולים מחדר המדרגות. נאסר עליה ועל אמה להציץ מבעד לחלון ולנעול נעליים כדי שלא יישמעו צעדיהן. בחג המולד, כשאירחה משפחת סקוברונק אנשים בביתה, הסתתרו חנה ואמה בתוך ארון. בחשכת הארון דמיינה חנה שהיא עפה למרחבים, חופשייה כפרפר.

בני הזוג סקוברונק הסכימו שחנה ואמה ימשיכו להסתתר בביתם בתנאי שאם יגיעו אנשי הגסטפו, יירדו לקומה החמישית ומשם יקפצו אל מותן. יום אחד טיפסו גרמנים במדרגות. חנה ואמה החלו לרדת אל הקומה החמישית. למזלן עלתה אחת מבנות המשפחה במדרגות ומיהרה להעלותן לעליית הגג וכך הצילה את חייהן.

לאחר שתעודותיהן נשרפו בהפצצת ורשה, התחזתה חנה לפולנייה אדוקה. חנה ואמה הובאו כאזרחיות פולניות לאומשלגפלץ ומשם נשלחו למחנה עבודה בזנפנברג ליד לייפציג ועבדו בבית חרושת של AEG .

כאשר התקרב הצבא האדום ללייפציג, ברחו חנה ואמה מהמחנה. הן שוחררו על גדת הנהר אלבה ובתום המלחמה שבו לעיירתן. הן גילו שמכל בני המשפחה שרדו רק הן ועזבו את העיירה למחרת הגעתן. הן הגיעו ללודז', ושם נישאה האם ליוסף קופרשמיד, ניצול שואה שאשתו ובתו נרצחו. לאחר שנה נולד אחיה של חנה, אברהם.

בינואר 1949 עלתה חנה לישראל, ומאז היא מתגוררת בתל אביב. היא למדה בבית ספר לסיעוד, שימשה אחות בריאות הציבור בשכונת עג'מי וניהלה שם סניף של "טיפת חלב". לאות הוקרה על עבודתה המסורה זכתה חנה בפרס עבודה על שם נמיר. היא המשיכה לשמש אחות ראשית באגף לרפואה ציבורית בעיריית תל אביב עד פרישתה לגמלאות.

בעזרת נעמי מורגנשטרן כתבה חנה את הספר רציתי לעוף כמו פרפר, ובו מתוארות קורותיה של חנה בשואה. הספר תורגם לשש שפות ומשמש בסיס לפעילות חינוכית רחבה בארץ ובעולם. חנה מתכתבת ונפגשת עם קוראיה מכל העולם.

חנה נשואה ליצחק, והיא אם לעופר וסבתא לשלושה נכדים.

 

מקור וקרדיט :  אתר יד ושם ,

חנה גפרית - Yad Vashem

 

ראו גם :

רציתי לעוף כמו פרפר - ויקיפדיה

במשך שנים ארוכות חנה גופרית (82) לא שיתפה אנשים בכך ששרדה את השואה. היא עלתה לישראל בגיל 13, במטרה לחיות חיים רגילים לכל דבר ולהשאיר את העבר מאחור. "אספתי את כל הזיכרונות שלי מהשואה לתוך קופסה ואת המפתח זרקתי לים", משחזרת חנה את השנים הראשונות בארץ, "בתוך תוכי ידעתי שאני מנצחת, ניצחתי את הרע שבאדם, אבל במשך שנים רבות לא סיפרתי שאני ניצולת שואה. כבר היו לי נכדים ועבדתי בתור אחות ראשית באגף לרפואה ציבורית בעיריית תל אביב, כשקיבלתי טלפון להמליץ על אחות שתלווה משלחת של תלמידים לפולין. הטלפון הזה עשה לי משהו, המגירה שבלב נפתחה וזה היה רגע של אמת".

את הרגע הזה אימצה חנה בשתי ידיה. שם במחנה טרבלינקה, כשהזוועות שהתרחשו על אדמת פולין לא נעלמו מפני השטח, חנה הבינה שהיא חיה כדי להנציח את הזיכרון. זיכרון על ילדה יהודייה שנולדה בעיירה ביאלה ראווסקה שבפולין. אותה אחת שעברה בזמן השואה ממסתור למסתור, מבור תפוחי אדמה של משפחה פולנית לשנתיים בדירתם של משפחת סקוברונק, חסידי אומות העולם. אותה ילדה שהמשיכה והתחזתה לפולנייה, וכך בניגוד לכל הסיכויים ניצלו חייה. למעשה, מתוך ארבעת אלפים תושבי העיירה, 35 מבוגרים ושני ילדים בלבד ניצלו. חנה היא אחת מתוך שניים.

מקור וקרדיט :

חנה גופרית עם מסר מרגש ליום הזיכרון לשואה ולגבורה - Mako

 

"אשה מבוגרת מחפשת אותך, והיא מחכה לה ליד שער הקיבוץ"

 

יום אחד, ב־1948, כשמניה בת החמש־עשרה ישבה בחדר־האוכל של רמת־דוד ואכלה את ארוחת־הצהריִם, ניגש אליה אחד החברים ואמר שאשה מבוגרת מחפשת אותה, והיא מחכה לה ליד שער הקיבוץ.

היא קמה מעם השולחן, ובדרכה אל השער חשבה בלב רוטט מי יכולה זו להיות, “אשה מבוגרת” המחפשת אותה? הלא קרובים ומוֹדעים אין לה בארץ. ניצוץ של תקוָה־לא־תקוָה היבהב בה: ואולי קרה נס – ואמהּ היא? אבל אמה – הרי אינה בחיים…

עם אמה, שש שנים קודם לכן, חָיתה חורף שלם בבקתה מכוסה שלג בקזכסטאן, לאחר שאביה נעלמו עקבותיו ושני אחיה מתו ברעב. בסוף המלחמה נדדה אִתה לפולין, ובהגיען לקרקוב נכנסה היא לבית־היתומים של לנה קיכלר ואמה יצאה לחפש קרובים. אחר־כך – כשעברה לביילסקו, ומשם – עם קבוצת הילדים כולה – לסלבינו, השלימה עם כך שאת אמה לא תראה עוד. היא התאבדה בוַדאי – חשבה – אחר האסונות שפקדו אותה.

מרחוק ראתה אשה עומדת ליד השער, ילד קטן לידה וכרסה בין שיניה. בהתקרבה אליה, כמעט התעלפה. הפנים היו פני אמה. אבל לא ייתכן! – אמרה לעצמה – הלא עם ילד היא, ובהריון!

את?! – קראה.

כשנפלה האם על צוארה, נשקה לה ובכתה, עדיין לא האמינה. ביקשה שתחלוץ את נעלה הימנית. האם חלצה את הנעל, ומניה ראתה את האצבע העקומה שהכירה מילדותה.

אחר־כך סיפרה האם שנדדה מפולין לגרמניה, שם נישאה לאיש, ילדה לו בן ועכשיו קרובה לידתה השניָה. בבואה לארץ – הלכה מקיבוץ לקיבוץ וחיפשה את בתה, עד הגיעה הלום.

כששאלה מניה באיזו דרך הגיעה ארצה. אמרה לה אמה: דרך קפריסין.

השתיִם נדהמו: שתיהן שהו בקפריסין באותה עת, בשני מחנות שונים, ולא ידעו זו על זו!

כשנה לאחר שעלתה חוָה עם חמש אחיותיה הקטנות ארצה, הגיע לידיה מכתב, שנשלח בידי חייל מן הבריגדה שחזר מגרמניה, וחתומים היו עליו: “אבא, אמא.”

חוה קראה וחזרה וקראה את המכתב, כשדמעות מצעפות את עיניה; ואושר ופליאה גדולה ממלאים את לבה:

את אביה לא ראתה מאז נלקח מדברצן למחנה־עבודה, ובטוחה היתה, שגורלו היה כגורל אלפי הגברים האחרים שנשלחו למחנות ולא חזרו. את אמה השאירה צונחת מחוסר־אונים בצד הדרך, ב״מצעד המוות" ממאוטהאוזן לגינסקירכן. את הנחשלים והנופלים לצדי הדרך היו אנשי האס. אס., שומרי השיירה, ממיתים ביריות. האם שרד אביה במחנה ונשא אשה שניָה, החותמת ״אמא״?

אביה ואמה, שניהם שרדו. בעלותם ארצה. לאחר קום המדינה, סיפרו לה:

ימים אחדים לאחר אותו “מִצעד המוות”, נכנס הצבא האמריקני לאוס­טריה. החיילים אספו את הגויות שלצדי הדרך. אמה של חוה פירפרה בין החיים והמוות, ולקחוה לבית־חולים בוינה. משם העבירוה לבית־חולים בבודפשט, בארץ מוצאה. האב, שבהיותו במחנה עבד בתעשיָה, הצליח להחזיק מעמד עד סוף המלחמה. שמועה הגיעה אליו שאשתו ניצלה. בבודפשט, הלך מבית־חולים לבית־חולים וחיפשה. באחרון שבהם, כשנואש כבר מלמצוא אותה, עמד במסדרון ולא ידע מה יעשה. פתאום שמע מאחוריו: "סנדר!״ – וזו היתה היא.

נסים רבים התרחשו.

 

 הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

תל אביב: עם עובד; 1984

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה

 

 

סיפור התאומות והתלאות שלהן במסתור בכפרים הפולנים בשואה

 

בסתיו של אותה שנה, 1947, הגיעו לסלבינו שתי אחיות־תאומות. לבדן באו.

 

סיפור התאומות

רישיה ומרים, ילידות קרקוב, היו בנות תשע כשפרצה המלחמה. אביהן, שהיה קצין בצבא הפולני, נשבה על־ידי הגרמנים. בבית נותרו הן, אמן ואחיהן הגדול מהן. כשהוכנסו היהודים לגיטו, היו הן יוצאות ממנו מפעם לפעם, כשהן מתגנבות בשער אל טור הנשלחים לעבודה, כדי להביא אוכל. כשנתפסה פעם רישיה על־ידי השומרים, נמלטה אחותה, כשהיא רצה כל עוד רוחה בה, מפני הרודפים אחריה, ולא השיגוה. שתיהן הצליחו, בתחבולות שונות, לחזור אל ביתן בגיטו. כשהחלו האקציות, ברחו השתיִם, פעמים אחדות, אל מחוץ לעיר, והסתתרו בשדות, או בכפרים, אך נאלצו לחזור. מרים נתפסה ונלקחה למחנה פלאשוב, וגם ממנו נמלטה וחזרה לגיטו. באוקטובר 1942 החליטו הגרמנים על חיסולו הגמור של הגיטו. האם שלחה את בנותיה להסתתר בבית מכרים באחד הכפרים הסמוכים. היא ובנה הוסעו באקציה האחרונה למחנה־השמדה. אחיהן – זאת נודע לילדות אחר־כך – קפץ מן הרכבת וניצל. האֵם לא חזרה.

 

התאומות הסתתרו זמן־מה בכפר כנוצריות. אך המשפחה שנתנה להן מקלט חששה פן תתגלה זהותן ושלחה אותן לכפרים אחרים.

כאן נפרדו דרכיהן.

רישיה הלכה אל המען שניתן לה בכפר על־יד לבוב. היה שם זוג איכרים שבתם היחידה נפטרה. סיפרה להם שאביה, קצין פולני, נמצא בשבי, ואמה גורשה לגרמניה בעוון סחר בשוק שחור. לזוג היתה פרה, וזקוקים היו לילדה שתרעה אותה. לא הִרבו לחקור וקיבלוה. היא הקפידה לבקר בכנסיָה ולמדה את התפילות הקתוליות על בוריָן. כה אסירת־תודה היתה על המחסה שנתנו לה הנוצרים, שאמרה בלבה שאם יעזור אלוהים ותמצא שוב את אביה ואמה, תשפיע עליהם שיתנצרו. לפני הכומר התוַדתה שחטא אחד אינה מגלה לו. לא גילתה – כי חששה פן יבולע לנותני חסותה. אנשי הכפר הפולנים חשדו בכל זר – שמא הוא אוקראיני, שמא הוא יהודי – וחשדו גם בה, אך על מעבידיה היא נתחבבה ולא שאלו שאלות. ביערות שבסביבה הסתתרו יהודים. לעתים, בלילה, היה מישהו מהם דופק על הדלת, מבקש לחם, והאיכרה היתה נותנת. פעם פגשה רישיה ביהודיה ששאלה על הדרך, פעם אחרת בהיותה במרעה, ראתה איך גרמנים מדרבנים קבוצה של יהודים למקום כלשהו, וזמן־מה לאחר מכן שמעה מטח של יריות.

לימים, ביקשו מעבידיה של רישיה מן הכומר שיסדר לה ניירות, כדי להפיג את חששותיהם. הכומר אחז בסנטרה, התבונן בפניה, ופסק: לא, איננה יהודיה! וכתב לידידו בקרקוב, אף הוא כומר, בן אותו הכפר, שישיג תעודות למענה. הלה מילא את מבוקשו, ולאחר שקיבלה רישיה את התעודה הנחוצה – החליטו דורשי טובתה שמוטב כי תעבור אל כפר אחר, הסמוך לקרקוב, לבית משפחה שהיא ידידתם של שני הכמרים.

רישיה נתקבלה על־ידי אותה משפחה, ועד מהרה נתחבבה עליה מאוד. היתה בביתם עוד נערה זרה, ושתיהן עבדו במסעדה קטנה לפועלים שבבעלות המשפחה. השתיִם נתיַדדו, אך לא שאלו זו על עברה של זו ולא דיברו על כך. רישיה נהגה כנוצריה לכל דבר, התקבלה לבית־הספר והיתה בו תלמידה מצטיינת.

כשהסתיימה המלחמה, נסעה לקרקוב בימי חופשה מלימודים, הגיעה לבית מכרי משפחתה מן הימים שלפני המלחמה, ומסרה להם היכן היא נמצאת, למקרה שיחפשוה.

יום אחד, כשיצאה מפתח ביתה בכפר להריק את פח־האשפה, שמעה קול דובר אליה: “האוכל לעזור לך, גברתי הצעירה?” בשאתה את עיניה – ראתה את אחיה.

איש לא היה בבית באותה שעה והיא הכניסתהו פנימה. השניִם סיפרו זה לזה את אשר עבר עליהם, והאח בישר לאחותו שהן אביה והן אחותה־התאומה, בחיים שניהם. בסופה של אותה שיחה חפוזה, סיכמו ביניהם שכשישתחרר האב מן השבי – יבוא לקחתה לקרקוב.

פעם אמרה רישיה לנערה שהתגוררה אִתה: “יש דבר אחד שלא גיליתי לך. אם אגלה לך אותו – אוכל לספר לך הכול.” הנערה התבוננה בה, שתקה רגע, אחר־כך אמרה: “גם אני יהודיה”. השתיִם נפלו זו על צוארי זו, ואז סיפרה לה הנערה על רצונה לנסוע לארץ־ישראל, ארץ שחיים בה יהודים באופן חופשי, ללא צורך להתחזות ולהסתתר.

במאי 1946 נכנס אל הבית אביה של רישיה, שנשתחרר משביו, ועודו לבוש במדי צבא. בסופה של הפגישה הנרגשת, כשסיפר האב לבני המשפחה המארחת כי הוא ובתו יהודים הם – לא אבו להאמין. אמרו שמעולם לא עלה חשד כזה על לבם. הם ביקשו שרישיה תישאר בביתם ותמשיך בלימודיה – אך בלבה כבר גמלה ההחלטה לחפש דרך להגיע לארץ־ישראל.

אחותה התאומה של רישיה, מרים, מצאה מקלט בכפר אחר, במזרחה של פולין, לאחר היפרדן זו מזו.

האיכרים שבמשקם מצאה עבודה לא אבו להכניסה לביתם, כי לא היו לה תעודות. מה גם שסמוך לכפר היה מחנה צבא גרמני והם חששו מחיפושים. ביום היתה עובדת בשדה ועם רדת החשכה היתה מוצאת מסתור בין המשוכות של ערוגות הגינה וישנה על מצע של קש ועשבים. לילות הקיץ היו צוננים וגשם ירד לעתים. גם כשהצליחה להירדם, היו הנביחות של כלבי־הזאב הגרמניים, המשוסים לרדוף אחר נמלטים – מבעיתות אותה. לפנות ערב, בתום יום העבודה, כשהיתה שומעת את קולות האמהות הקוראות לילדיהן לשוב הביתה מן השדה – היתה שואלת את עצמה מדוע נפלה גורלה מגורלם, ומדוע רק היא לבדה נגזר עליה לישון תחת כיפת השמיִם. הרעב, הקור, הפצעים ברגליה ובגופה, שנגרמו מן השכיבה על האדמה הטחובה ומשריטות השיחים והקוצים – הניעו אותה לעזוב את המקום ולחפש מקלט אחר.

לאחר נדודים ממושכים חזרה לקרקוב, היא חולה ודלקות־פצעים בגופה. אשה אלמנה שהכירה את משפחתה של מרים וקיבלה כספים ממנה לפני המלחמה – הסכימה לאמצה כבת. בביתה ובבית־הספר שאליו נשלחה קיבלה חינוך נוצרי, וברבות הימים דבקה בדת בכל לבה. בהגיעה לגיל הכניסה־לברית, השתתפה בטקס הקומוניון בכנסיָה, ובגאוָה צעדה בתהלוכה החגיגית, לבושה לבן וזר־פרחים לראשה.

כשמצאוה אביה ואחיה, עמדה בדעתה להמשיך באורח־חייה הנוצרי, בו האמינה; אך כשהגיעה גם אחותה לקרקוב – גבר בה רגש האחוָה, והחליטה כי תלך באשר תלך היא.

בקרקוב פעלה כבר קבוצה של “גורדוניה” שהתכוננה לעליָה. השתים הצטרפו אליה ויחד אִתה יצאו לדרך. עברו מפולין לצ’כוסלובקיה ומצ’כוסלובקיה לאוסטריה, ושהו חודשים אחדים במחנה־נוער ליד העיר לינץ. משם נסעו השתיִם לאיטליה.

ממילאנו הביאן טדי בארי לסלבינו, באוקטובר 1947.

 

 הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

תל אביב: עם עובד; 1984

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה

בלה בת העשר זכרה את הבקתה, בעיירה הקטנה בקזחסטאן

 

אבא נשאר בביאליסטוק, והיא, אמה ואחיה, הגדול ממנה בארבע שנים, הוסעו ברכבת לסיביר, כי היו “בורגנים” בעלי בית־חרושת לטכסטיל. ידעו שאת אבא לא יראו עוד, כי יום לאחר עזיבתם את העיר נכנסו לשם הגרמנים.

בת חמש היתה אז. בעלת־הבית הרוסיה השכירה להם “חדר” בבקתה. ה“חדר” לא היה אלא רפת, כי במחיצה אחת אִתם עמדה ורבצה גם פרה.

אמא עבדה בקולחוז הסמוך כתופרת. תפרה מדים לחילים, והיתה “סטאכנוביצה”. האח גם הוא עבד בקולחוז, בשדות.

בלה נשארה לבדה בבקתה במשך היום, והרוסיה היתה מצווה עליה למרוח את רצפת העפר בפרש של הפרה. כשהיה הפרש מתיַבש, היתה הרצפה עוטה שכבה קשה. מפעם לפעם היתה הרוסיה נכנסת ומאיצה בה: “אל תתעצלי, ז’ידובקה!”

פעם חזר אחיה מן העבודה והחליק על הפרש הלח ונפל. הוא רגז עליה והיא בכתה וקראה לעומתו: “ז’יד! ז’יד ארור!”

יותר מארבע שנים היו שם, בבקתה ההיא, סובלים מרעב ומקור. אחר־כך חזרו לפולין. שבועות נסעו ברכבת, עד הגיעם לוורוצלב. שם נפרדו מאמם. היא ואחיה נסעו לניימצ’ה, ומניימצ’ה, עם יתר הילדים, לאיטליה, לסלבינו.

איזה אושר! – חשבה עכשיו, בלילה – איזה אושר להימצא כאן עם מדריכים שהם אבא ואמא!

 

הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

תל אביב: עם עובד; 1984

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה

בחשכה, בשוכבן זו ליד זו, מיטה ליד מיטה, נזכרו האחיות אתל ורוזה ברעב הנורא

 

הן היו אז בנות תשע ושבע, כשהגיעו, עם אבא ואמא, אחות ואח גדולים מהן, לסיביר, לאחר מסע של שמונה־עשר יום ברכבת־משא דחוסה פליטים, מן העיר אוהנוב, אליה ברחו מבעלז, כשנכבשה על־ידי הגרמנים.

בלב הטייגה נחתו, במחנה שבו צריפים מפוזרים על פני שטח נרחב. המבוגרים, היה עליהם לעבוד בכרית־עצים ביער. העבודה היתה מפרכת, ומנות המזון זעומות.

האם לא עמד לה כוחה לשאת בסבל. חלתה ומתה.

נשארו הן עם האב, האחות והאח.

לאחר יותר משנה, על־פי הסכם שנחתם בין הממשלה הסובייטית ובין הממשלה הפולנית הגולה, נשלחו המפונים מפולין לאסיה התיכונה.

במסעות הארוכים ברכבת, מעיר לעיר, מתחנה לתחנה, נוסעים וחונים, נוסעים וחונים, מבלי דעת היכן יורידו אותם – אבד להן האב.

באחת החניות ירד מן הרכבת כדי לעמוד בתור לקבלת לחם – ולא שב.

נשארו הן עם האחות והאח.

בסמרקנד, בחורף העז, הורדו מן הרכבת ולנו תחת כיפת השמים.

משם פוזרו הפליטים לכפרים הקירגיזיים.

האחות הגדולה נשלחה לקולחוז; לחפור תעלות־השקיָה.

נשארו הן עם אחיהן בן החמש־עשרה. שלושתם הוכנסו לבית־יתומים באחד הכפרים.

האח היה אדוק מאוד. גידל פאות והתפלל. הילדים הלא־יהודים הציקו לו ולא נתנו מנוח. ביום היו מכים אותו ובלילה, בשנתו, היו תוחבים פיסות נייר בין אצבעות רגליו ומדליקים אותן. משגדשה מנת הסבל – ברח מן הבית והגיע אל הקולחוז בו עבדה אחותו הבכירה.

נשארו השתיִם לבדן.

יהודיות יחידות היו בין 380 ילדים – רוסים, אוקראינים, קירגיזים, פולנים. בכל עת שהיו כולם נכנסים בסך לחדר־האוכל, או לחדר־הכיתה ובכל עת שהיו יוצאים מהם – היו חובטים בהן, בועטים, יורקים בפניהן ומגדפים אותן על היותן יהודיות.

המנהלת הרוסיה היתה אשה מרשעת ואנטישמית, תחת להגן עליהן היתה מחפשת תואנות להעליבן ולהענישן.

פעם, כשהגיעו מים עד נפש, הלכו אל מנהל מחלקת החינוך בעיירה והתלוננו לפניו. המנהל שמע את תלונתן, ונתן בידן פתק אל המנהלת. בפתק היה משפטי אחד: “אנא הקשיבי לתלונתן של שתי ילדות אלה.”

כשקראה המנהלת את הכתב בפתק, נתקפה חמת־זעם. במסדר ה“פיונרים” בערב, קראה את המשפט לפני כולם ואמרה: “רואים אתם? לא טוב להן אצלנו, לשתיִם אלו! הלכו להלשין עלינו!” – וקיתונות של בוז נשפכו עליהן.

כנגד ההשפלה, ההטרדות וההצקות, היתה עצה אחת: להצטיין בלימודים!

והן הצטיינו ועלו למקום הראשון בכיתה. בסופה של שנת הלימודים הוענקו להן פרסים על הצטיינותן: תלושים לקבלת שמלה חדשה דיוקן של לנין.

והוכיחו בעליל את מסירותן ל“מולדת הסוציאליסטית” וללוחמים בחזית: היו סורגות כפפות וגרביִם לחיילים, בעצמן טווּ את החוטים מצמר שניתן להן; ובאירועים החגיגיים של ה“פיונרים” – היו הן ראשונות בהכנת קישוטים, טבלות ושלטים.

לאחר זמן, יצאו רוב הילדים הרוסים והאוקראינים את הבית ונשלחו לקרוביהם. ילדים צ’יצ’ינים מקווקז באו במקומם. אתל ורוזה היו עכשיו המבוגרות, מדריכות לקטנים מהן, וזכו ביחס של כבוד.

אבל היה הרעב הנורא, כל שנות המלחמה, בהיותן בבית־היתומים.

מאתים גרם לחם ניקודים לילד ומים מורתחים – מנת־היום. וחלום כל ילד היה, שיפול בחלקו קורט נוסף של לחם על כף־המאזניִם.

ילדים התנפחו מרעב, גוועו ומתו. שבוע־שבוע היו ילדים מתים מרעב. ואתל ורוזה, שהיו הגדולות בין הילדים – הוטל עליהן להיות הקברניות. הן היו נושאות את גופת הילד המת על גבי שמיכה אל הגבעה שמחוץ לכפר, ושם קוברות אותה. בלילות היו התנים חופרים בעפר ומוציאים בשיניהם את הגויוֹת.

עכשיו, בהיותן בסלבינו, הן נזכרו איך בלילות, כשהיה הרעב מציק עד לבלי־שאת, היו הילדות נכנסות זו אל מיטתה של זו, מתיַפחות ומיללות. היללות היו נישאות אל השדות סביב, והן היו מוסיפות ליַלל עד שהיו מתעייפות. אחר־כך היו שרות שירים רוסיים עצובים, עד הירדמן.

 

 “הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

תל אביב: עם עובד; 1984

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה

סיפור האח והאחות

 

אולק היה בן עשר כשנכנסו הרוסים ללבוב, בספטמבר 1939, ואחותו אירנה היתה בת שמונה. אביהם היה עורך־דין מצליח, אמיד, בעל קשרים רבים עם גויי העיר והסביבה, והמשפחה היתה מתבוללת.

ביולי 1941, כשכבשו הגרמנים את לבוב, עשו האוקראינים פרעות ביהודים, בהן נרצחו כ־3000 מתוך 15,000 יהודי העיר. סבו של אולק נהרג בדרכו מביתו אל בית הארכיבישוף האוקראיני, להשתדל שירסן את בני עדתו.

יהודי לבוב הוכנסו לגיטו, ובקיץ 1942 שולחו רובם למחנה־ההשמדה בבלז’ץ. האב, שהיה מזכיר היודנראט בעיירה זימנה־וודה – אליה ברחה המשפחה – הסתיר את אולק, את אירנה ואת אִמם בבית ידידת־משפחה פולניה, שהיתה מלקוחותיו לפנים. לאחר כמה ימים שולח אף הוא לאי־שם ולא חזר עוד. הגרמנים הקימו מחנה־עבודה מחוץ לעיר לכמה מאות היהודים שנותרו, וכשאולק, אירנה ואִמם לא יכלו עוד להסתתר בבית הידידים, עברו גם הם לשם. שני הילדים עבדו בכריתת עצים ביער, מרחק 13 ק"מ מן המחנה, ואמם עבדה במטבח. יום אחד, ביוני 1943 היה זה, בעובדם ביער, הגיעה אליהם השמועה שאנשי הגסטאפו נכנסו למחנה והרגו ביריות את כל יושביו. העובדים ידעו שאם יחזרו למחנה, יהיה גורלם כגורל אחיהם; אך כשנודע להם שהרוצחים עזבוהו – חזרו אליו. אולק ואירנה לא מצאו את אמם בחדר. צנחו לארץ ומיררו בבכי. למחרת פשטה השמועה שעומדים לחסל את כל אלה שנותרו בחיים. הנשארים ברחו אל היער והסתתרו בו.

לפנות ערב הגיעו אנשים הגסטאפו במשאיות אל היער והחלו סורקים אותו. גילו את רוב המסתתרים, רדפו אחר הבורחים, והרגום ביריות. אולק ואחותו נמלטו בריצה והשתטחו על הקרקע. שמעו את הגרמנים מתקרבים אליהם כשהם צועקים: אופשטעהען! אופשטעהען! – ויורים. כל מי שקם ממקומו – הרגוהו. אולק ואירנה נצמדו לקרקע. לאחר זמן־מה שמעו את הגרמנים אומרים זה לזה כי לא כדאי להמשיך במרדף בגלל החשכה. אולק גילגל את אירנה לתוך בור. אחד הגרמנים השגיח בה, והם שמעו אותו אומר לרעהו: “די איסט טוט!” – זו כבר מתה.

שלושה ימים הסתתרו ביער, כשהם מתקיימים ממעט האוכל שהיה להם בילקוטם. בלילה הרביעי החליטו שעליהם לצאת מן היער, כי מן־הסתם יבואו אנשים לקבור את הגופות וימצאום. הם ידעו על מטמון של מטבעות שהטמין דודם תחת אחד העצים. הגיעו לאותו מטמון והוציאוהו. בחשכת הלילה הלכו אל הכפר הסמוך, ובשלוש לפנות בוקר דפקו על דלת ביתו של פולני שהיה מלקוחותיו של אביהם. האיש, אחוז־פחד, הכניסם פנימה, הגיש אוכל לפניהם, ואמר שלא יוכל להסתירם בביתו, פן ייוודע הדבר ויוציאוהו להורג. אולק הכריז שלא יזוז מן הבית, כי בכל מקום אורב להם המוות. למחרת העבירם הגוי אל בקתת־קש עזובה בחצרו של הכומר, שכנו. שבועיִם הסתתרו השנים בבקתה. יום אחד נכנס לשם הכומר באקראי, ראה לפניו שני ילדים ושאלם מה מעשיהם בבקתתו. הודו ואמרו שהם יהודים שנמלטו מן ההריגה. הכומר לא אמר דבר והלך לדרכו. כשנודע הדבר לפולני שהסתירם, ציוָה עליהם להסתלק מן הכפר.

השנים הגיעו אל תחנת־הרכבת, נסעו מערבה, וירדו באחד הכפרים הפולניים נכנסו לביתו של איכר ואמרו שהם פולנים, שהאוקראינים הרגו את הוריהם והם נותרו ללא בית. היתה זו עונת הקציר ולאיכרים דרושות היו ידים עובדות. לא הרבו לחקור וקיבלום לעבודה. אולק נשאר לעבוד באותו כפר ואירנה – בכפר סמוך. ניתן להם אוכל תמורת עבודתם. משנסתיימה עונת הקציר – שאלו האיכרים לתעודות־הלידה שלהם. אולק חמק מן הכפר בלילה, הלך אל הכפר הסמוך, נכנס אל האורוָה שבה ישנה אירנה, והודיע לה שעליהם לברוח.

הם חזרו אל העיירה שליד לבוב, אל ביתה של ידידת־המשפחה, שאצלה מצאו מִקלט אחר חיסול מחנה־העבודה. הידידה השיגה להם תעודות־לידה מזויפות והציעה להם להיפרד זה מעל זו, כי לאירנה יהיה קל יותר למצוא מחסה. הם קיבלו את הצעתה, ואירנה נסעה לפשמישל כדי לעבוד שם בבית־מרקחת שהיה שייך למכרתה של הידידה. אולק נשאר זמן־מה בעיירה, התחבא בעליית־הגג של הכומר, ואחר־כך עבר לאחד הכפרים באזור, שהיו בו מנסרות רבות. נכנס לביתו של כומר־הכפר וסיפר לו אותו סיפור, שהוא פולני שהוריו נרצחו. הכומר קיבלו לעבודה במשקו ואימן אותו להיות נער־שרת בכנסיָה. יום אחד פגשוֹ אחד מנערי הכפר ברחוב ואמר לו: “אתה יהודי! כולם יודעים שיהודי אתה, כי אף פעם אינך מתרחץ ערום בנהר!” נערים רבים נאספו סביבו וקראו: “יהודי! יהודי!” ואיימו להורגו. אולק התרתח והזמינם לבוא אתו למשטרה, שם יוכח מי דובר אמת. עלו לבית המשטרה ואולק טען בפני הקצין שמעלילים עליו כי יהודי הוא. הקצין חקר אותו לזהותו, ביקש את תעודת־הלידה שלו, וכשעיין בה, הביע ספק באמיתותה. אולק עזר עוז ואמר: “אם אינך מאמין לי שאינני יהודי, אפשוט את מכנסי ותיוָכח!” הקצין צחק וויתר על הבדיקה. לאחר־מכן, כשדובר בכך בשעת הארוחה, אמר הכומר לאולק: “דבר אחד טוב עשו הגרמנים – שחיסלו את כל היהודים!”

אירנה בת השתים־עשרה הגיעה לפשמישל כשהיא חולה, מחמת הרעב וטלטולי הדרכים, והלכה אל בעלת בית־המרקחת שהמליצה עליה ידידת־המשפחה. האשה לקחה אותה לביתה, הציעה לה מיטה בחדר־הילדים וטיפלה בה עד ששבה לאיתנה. לאחר ארבעה ימים ביקשה שתבוא אתה אל לשכת־הסעד הפולנית, שם, אמרה לה, ידאגו לסידורה. בלשכה חשדו בה שסיפורה, על היותה פולניה שנתיתמה, אינו אמת, ובחקירה הצולבת שערכו לה נוכחו שאמנם היא דוברת שקר. אחד הפקידים ריחם עליה. אמר: “לא חשוב לי מי את, צריך להצילך!” – ועוד באותו יום העבירה למנזר.

במנזר שררו מחסור ורעב. אך אירנה מצאה בו מקלט ממוות ומרדיפות. מצאה בו בית, ונזירות שטיפלו בה באהבה ובמסירות. מעט־מעט, כשהיא לומדת לקיים אלת מצוות הנצרות –ומיטתה חוסה תחת כנפי הצלוב והבתולה הקדושה – חדרה ללבה האמונה שזו הדת הנכונה, וככל שעברו הימים כן נעשתה אדוקה בה. דחקה את זכרונות העבר, וגמרה בלבה לנתק כל קשר עם יהדותה. כשהיתה מתודה לפני הכומר, הציק לה רגש־אשם שאין היא מתוַדה לפניו שהיא מזרע היהודים, וחשבה איך תכפר על חטאה, שטועמת היא מלחם־הקודש במיסה, שעה שלא נטבלה לנצרות. החליטה שתקדיש את חייה לעבודת־אלוהים ותהיה נזירה.

אולק לא קיבל שום אות־חיים מאירנה, והיה בטוח שנתפסה על־ידי הגרמנים והוצאה להורג. בחורף 1944, כששבו הרוסים וכבשו את פולין, החליט לחזור ללבוב. בדרכו לשם, ירד בפשמישל כדי להיוָדע מה עלה בגורל אחותו. בעומדו ברחוב, ראה על המדרכה שמנגד שתי ילדות, ואחת מהן – היא! בהתפרצות של שמחה צעק: “אירנה! את חיה! את חיה!” אירנה נדהמה רגע, אחר־כך ניגשה אליו ובקור־רוח אמרה: “אינני יהודיה עוד ואינני רוצה שמישהו ידע שהייתי יהודיה. אני מאמינה בישו. אני מבטיחה לך להצטרף אליך בלבוב.” והסתלקה מעליו. אולק היה שרוי בהלם.

פשמישל היתה כבר בתחום פולין החדשה, ולבוב סופחה לרפובליקה האוקראינית. אולק גנב את הגבול לאוקראינה, ובהגיעו ללבוב הוכנס לבית־יתומים והחל לומד בבית־ספר. כל אותה עת לא שכח את אחותו. החליט בלבו שעליו להצילה מחיבוקה של הנצרות ולהחזיקה אל חיק עמה. לילה אחד התנפלו התלמידים האוקראינים בפנימיַת בית־הספר על התלמידים היהודים המעטים שהיו בה, ואיימו שוחטם בסכיני־גילוח. אז גמלה בלבו של אולק הההחלטה לעזוב את הארץ וללכת לפלשתינה.

ימים אחדים לאחר זאת הלך למשרד הנקוו"ד שבעיר וביקש רשות לעבור לפולין כדי להביא משם את אחותו. כיוָן שדחו את בקשתו, התקשר עם תלמידה שמקום מגוריה היה סמוך לגבול, הגיע לביתה בלילה, וקפץ על הרכבת הנוסעת לפשמישל. בפשמישל נכנס לבית מכרים, ומהם נודע לו באיזה מנזר נמצאת אחותו.

אולק הלך אל המנזר ודפק על השער. השוער פתח ושאל לרצונו. אמר שהוא בן־דודה של אירנה והוא מבקש לראותה.

כשבאה אירנה אל השער וראתה את אחיה – אחזה אותה בהלה. אך נעתרה לבקשתו לבוא עמו אל בית המכרים בעיר. בבואם לשם – סיפר לה את הקורות אותו והפציר בה לנסוע אתו אל דודתם בצ’רנוביץ. הוא הבטיח לה שלא יכפה עליה לעזוב את הנצרות, אך קודם כול חובה עליהם לראות את דודתם, ששרדה מכל המשפחה. אירנה הירהרה בדבר ואמרה שימתין לה עד שתלך למנזר ותיקח כמה חפצים לדרך. אולק חשד בה שהיא מערימה עליו, ואיים עליה שאם לא תחזור אליו – יגלה לאם־המנזר שהיא יהודיה.

אירנה חזרה. בלילה התגנבו השנים אל רכבת־משא וחצו את הגבול לאוקראינה כשם ישובים על ערמת־פחם. לאחר טלטולים רבים הגיעו לצ’רנוביץ, אך איחרו. דודתם כבר חצתה את הגבול לרומניה. הם חזרו לפולין, נסעו ללודז', והצטרפו לקבוצת “אחוה”.

עם קבוצה זו הגיעו האח והאחות לסלבינו.

“הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

תל אביב: עם עובד; 1984

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה

אהרן מגד - מסע הילדים אל הארץ המובטחת - פרויקט בן־יהודה

הילד מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח. המסע לטורקמניסטן

 

הרכבת החלה בדרכה ושקשוק הגלגלים הזכיר לי את הנסיעה הארוכה מפולין לסיביר, כאשר הגענו לטורקמניסטן המלווים הפולנים סידרו אותנו בשלשות והתחלנו לצעוד כשני קילומטר עד אשר הגענו למחנה, על שער המחנה התנוסס דגל פולני, חילקו אותנו לחדרים, בנפרד בנים ובנות, עשרה בכל חדר, הסדר במחנה הונהג על יד מדריכים ומדריכות פולניים וכמובן בשפה הפולנית. הבוקר התחיל בתפילה ולאחר מכן מסדר ועמידת דום ליד הדגל שעמד במרכז המחנה ושירת ההמנון הפולני. את המסדר נהלו מדריך ומדריכה והם שאלו האם יש בנינו מישהו שיודע לתופף, הרמתי את ידי ואמרתי שבילדותי היה לי תוף והייתי מתופף. שלחו אותי לאיש שלבש מדים צבאיים, הוא נתן לי תוף ובחן אותי, תופפתי מארש, הוא הראה לי איך יש לתופף בזמן הנפת בדגל וביקש ממני לחזור מספר פעמים על מה שלימד אותי, לאחר מכן אמר לי להתאמן במשך כל היום וממחר כל בוקר עלי לעמוד במסדר הבוקר ליד התורן ולתופף את המנגינה שלימד אותי. קבלתי גם מדים והייתי מאד מאושר, כולם התייחסו אלי בחיבה במיוחד המדריכים והמדריכות.

אנחנו, הילדים היהודים היינו מיעוט במחנה והאנטישמיות הייתה מורגשת גם מצד הילדים הגויים אך בעיקר מצד המדריכים והמדריכות הפולניים, הם נהגו לצחוק על המבטא של הילדים היהודים, אני לא במיוחד סבלתי מזה כי דברתי את השפה היטב אפילו יותר מהם ולפעמים הייתי אפילו מתקן להם שגיאות, הם גם ניסו להכות ולדחוף אותנו אבל אני מייד הייתי מחזיר להם שבעתיים, היה לי יחס מיוחד ומועדף מתוקף היותי המתופף וניצלתי זאת והגנתי גם על הילדים האחרים ולאט לאט הם החלו להימנע מלהציק לנו, בבית היתומים הזה, הראשון שהיינו בו, שמרנו על אחדות הקבוצה, קבוצת הילדים שהיו אצל אסתרה והגנו ועזרנו אחד לשני ובעיקר לקטנים שבנינו.

יום אחד הגיעה הוראה שיש לפנות את כולנו לבית יתומים מרכזי גדול הנמצא בעיר אָשְחַבָּד שבטורקמניסטן. למחרת לאחר הנפת הדגל הסתיים תפקידי כמתופף, ארזנו את בגדינו, אכלנו ארוחת בוקר ושוב מסדר יציאה וצעדה לכיוון תחנת הרכבת, עלינו לקרונות  ושוב החלה המנגינה ללא המילים אשר ליוותה אותי מפולין לסיביר ולאחר מכן לאסיה הרוסית, המנגינה של הרכבת המתגלגלת על המסילה, שקשוק הגלגלים וקולות הצפירה, עשן, עצירה והאטה ונוף החולף במהירות מבעד לחלונות.

 

אשחבד , טורקמינסטן

 

הגענו לתחנת הרכבת של אָשְחַבָּד, עיר ענקית עם כבישים רחבים, גנים, בנינים ותנועה של המוני בני אדם.

לאחר הירידה מהרכבת הסתדרנו בשלשות ונערך מסדר,התחלנו לצעוד דרך רבה וארוכה עד אשר הגענו לשער גדול ורחב אשר נפתח ואנו צעדנו פנימה לתוך חצר ענקית שהייתה מוקפת בבניינים שטוחים ובנין אחד רב קומות, כל המתחם היה מוקף בחומת בטון גבוהה מאד המקום נתן תחושה של בית סוהר ענק המנותק מכל מה שקורה בחוץ.

החלה הקראת שמות ולחלוקה לקבוצות למגורים, כל היהודים היו בקבוצה אחת. לכל אחד ניתנו שלוש שמיכות, על שתיים שוכבים ובאחת מתכסים, לאחר מכן הוליכו אותנו לבית המרחץ שהיה מרוחק כקילומטר מבית היתומים, צעדה כאשר הגבוהים מקדימה והקטנים מאחר, טווח הגילאים היה מ- 16 ועד 6, בבית המרחץ כל אחד מסר את בגדיו לחיטוי, קיבל מגבת ונכנס פנימה להתרחץ, הסתבנו בסבון כביסה שחור ובעל ריח רע ויצאנו, בדרך החוצה קבלנו בגד לבן בצורה של שמלה ואת הבגדים שמסרנו בכניסה ואנו שוב בדרכנו חזרה לבית היתומים לבושים בשמלת האסירים שקבלנו

ובידינו חבילת הבגדים שעברה חיטוי, ושוב מסדר והקראת שמות והוראות כיצד יש להתנהג, סדר היום היה השכמה, תפילה, ארוחת בוקר, סידור וניקוי של המגורים. חולקנו לקבוצות של שישה והוטל עלינו לטאטא את כל המתקן כולל אזור החניה של כלי הרכב הצבאיים אשר שימשו את החיילים הפולנים אשר היו נוסעים וחוזרים מפרס. המקום כולו היה שילוב של בית היתומים, מחנה צבאי ובית כלא. הבניין הגבוה הכיל את משרדי המנהל והמחנכות ואת חדרי המגורים שלהם שהיו מאורגנים היטב, המפקד היה נמצא שבוע אחד במתקן ושלושה שבועות בפרס, שם הייתה ממוקמת המפקדה המרכזית של צבא פולני הגולה, צבא אָנְדְרֶס. המפקד היה אדם מבוגר בעל שיער שיבה ושפם עבות ובכל פעם שהיה מגיע היו עורכים מסדר ומקבלים את פניו, במרוצת הזמן מינו אותי למפקד המשמר, אשר תפקידו היה לשמור על המחסנים ועל המשרד שבכניסה מהרחוב, באחריותי היה לקבל, למיין ולחלק את הדואר שהיה מגיע, קבלתי גם מעיל צבאי ארוך שהגיע עד הרצפה וכובע מצחייה. שלטתי היטב בשתי השפות, והמראה הבלונדי והבהיר שלי גרם לרבים לטעות ולחשוב אותי לגוי פולני.

 

המשטר בבית היתומים היה משטר פולני נוקשה, על כל מעשה שלא היה מקובל ספגנו מלקות כעונש. היינו מיעוט יהודי בין כ- 600 ילדים והאנטישמיות באה לידי ביטוי בהתנפלויות על הילדים היהודים ומכות בכל הזדמנות. המחנכת הראשית, וָנְדָה, ביטאה את שנאתה ליהודים באכזריות רבה, היא הייתה מכה את הילדים הקטנים בחגורת עור צבאית רחבה והכריחה אותם לכרוע ברך לפני פסל מגבס של מריה וישו שעמד במרכז האולם. בבוקר היו הילדים הקתולים מתפללים, כורעים ברך לפני הפסל ומצטלבים והילדים היהודים היו חייבים לעמוד דום.

 יום אחד נקראתי למשרד הצבאי וכמפקד המשמר ציוו עלי להכין קבלת פנים ומשמר כבוד למפקד המחנה שאמור היה להגיע לבית היתומים. ארגנתי עשרים בחורים, עשרה יהודים ועשה גויים, ובקבלת הפנים הם עמדו בשתי שורות אני נתתי פקודה לעבור לדום ולהצדיע, נגשתי את המפקד וגם כן עברתי לדום, הצדעתי ואמרתי "אדוני המפקד, בית היתומים מקבל אותך בברכה ובכבוד, המסדר לפקודתך המפקד !". המפקד סקר את שתי השורות, הצדיע וקרא "עמוד נוח" ואז פנה אליי ואמר לאחר פיזור לגשת למשרדו, עניתי "ברור המפקד" ושוב הצדעתי והוא ופמלייתו שמנתה כמה קצינים ונהג שלו פנו והמשיכו בדרכם.

 התצחצחתי והתמרקתי, הרטבתי את שיערי והסתרקתי ועליתי למשרדו, השליש קיבל את פניי בכניסה ופקד עלי להמתין ונכנס ללשכת המפקד, כאשר יצא אמר לי "כנס", נכנסתי והצדעתי, הוא שאל אותי לשמי ועניתי "מיכאיל קוקר", הוא שאל אותי "מאין אתה בפולין ?", "מהעיר זֶשוב" עניתי, "ומנין לך הפקודות בפולנית ברורה כל כך והנוסח הצבאי ?", עניתי "אני בן לקצין פולני, ליגיונר, קוקר", "קוקר, קוקר" הוא תהה "אתה לא נוצרי" הוא אמר, "לא" עניתי "אני יהודי", הוא קם, ניגש אליי, רציתי לקום גם כן מתוך כבוד והוא פנה אליי באידיש ואמר לי "ז'יד, ז'יד", ליטף את שיער ראשי ושאל "איך מתייחסים אליך כאן בבית היתומים ?", סיפרתי לו שאני כאן עם אחי אבל כולנו כאן אחים, ספרתי לו שאיננו רעבים אך גם איננו שבעים אבל שהמשטר נוקשה מאד ושאנו סובלים מהתנכלויות רבות במיוחד לאחר כיבוי האורות, אנחנו מחזירים מלחמה שערה ונענשים במלקות בחומרה רבה על ידי המחנכת הראשית ונדה. הוא שאל אותי האם התלוננתי בפני המנהל, שהיה איש גיבן ושתקן, עניתי לו שלא וכאשר שאל מדוע עניתי מכיוון שלא חשבתי שזה יעזור ומשהו ישתנה. הוא שאל אותי לתפקידי וספרתי לו שאני מפקד המשמר והמזכיר של המשרד הקטן, שאני מקבל את הדואר לצבא שחונה כאן, חותם לדוורים על קבלת הדואר ודואג לחלוקתו. "היחס אליכם ישתנה" הוא אמר, "ואתה יכול לפנות אלי בכל פעם שתירצה" הוא קם ממקומו ונתן לי קופסת פח שהיה בה שוקולד, דבר שלא ראיתי ולא טעמתי מאז שנשלחנו לסיביר.

 הרהרתי בליבי וחשבתי על המילים שאמר באידיש, על כך שליטף את ראשי ועל החמימות שהפגין כלפיי, חשבתי בליבי "בטח הוא יהודי" אבל הדרגה הבכירה, דרגת מג"ד בצבא הפולני הפליאה אותי, לא יתכן שליהודי יש דרגה כה גבוהה בצבא הפולני. בשלב מאוחר יותר התברר לי שהוא יהודי שהמיר את דתו.

אנטישמיות פולנית

הפגישה עם המפקד והיחס שהפגין כלפי הפיחה בי העזה ואומץ וניצלתי את מעמדי כדי לעמוד כנגד האנטישמי, להכות בחזרה ואכן הלך והשתרר שקט מאיים, היה מקרה פעם שבדרכי למשרד אני רואה את וָנְדָה מכריחה ילד קטן בן שש או שבע לכרוע ברך לפני פסל מריה וישו, צועקת עליו צעקות רמות "כרע, יהודון" ומתחילה להלקות אותו עם החגורה עד שהילד החליק ונפל, ניגשתי אליו והרמתי אותו, למראה הדבר השתנו פניה והבעת רצח עלתה בהם ואז היא פנתה אלי "עכשיו אתה תכרע ברך, אני אלמד אותך לקח", הסתובבתי אליה ואמרתי "אני יהודי ולא אכרע ברך" היא החלה להלקות אותי בחמת זעם מטורפת ומרוב זעמה התעלפה. מיד הגיעו ובאו מדריכות וטיפלו בה, היה ברור לי שאני צפוי לעונש אבל להפתעתי לא קראו לי למנהל, חבול מהמכות שהנחיתה עלי חזרתי לתפקידי, שקלתי לעלות למפקד ולספר לו את אשר קרה אבל עוד לפני שנפלה אצלי ההחלטה, הגיעה אחת המדריכה ואמרה לי שהמנהל מבקש שאני אעלה למשרדו, עשיתי כן, מכיוון שלא היה איש צבא לא היה צורך לעמוד דום. הוא פנה אליי ואמר "קוקר, מה קרה ? ספר לי", ספרתי לו את כל מה שקרה והוא אמר שמהיום ואילך לא יהיו יותר ליהודים עונשים של כריעת ברך עד אשר ניסע מכאן לאיראן, הוא אמר שהוא התעכב ואיחר במתן ההוראה למחנכות, הוא הורה לי לחזור ולהמשיך בתפקידי ואם תהיינה בעיות לדווח לו מיד, הבינותי שהוא קיבל פקודה מהמפקד לא להעניש את הילדים היהודים בכריעת ברך לפני הפסל ולא להלקות אותם אבל עד אשר הוא העביר את ההוראה למחנכות אני נפלתי קורבן אבל יצאתי כמנצח, שמח עם ראש מורם, ווָנְדָה חולפת על פני בראש מושפל ואני אפילו לא ברכתי אותה לשלום כפי שהייתה החובה. היחס הרע שנהגה ונדה בילדים, והאנטישמיות והשנאה שפעפעה בה כלפי כולנו גרמה לי לשנוא אותה, את האישה הרעה הזו אשר ניצלה את הכוח והמעמד שלה נגד ילדים קטנים ובעונשים חמורים כאלה.

מקור וקרדיט