יום אחד, ב־1948, כשמניה
בת החמש־עשרה ישבה בחדר־האוכל של רמת־דוד ואכלה את ארוחת־הצהריִם, ניגש אליה אחד
החברים ואמר שאשה מבוגרת מחפשת אותה, והיא מחכה לה ליד שער הקיבוץ.
היא קמה מעם השולחן, ובדרכה אל השער חשבה בלב רוטט מי יכולה זו
להיות, “אשה מבוגרת” המחפשת אותה? הלא קרובים ומוֹדעים אין לה בארץ. ניצוץ של
תקוָה־לא־תקוָה היבהב בה: ואולי קרה נס – ואמהּ היא? אבל אמה – הרי אינה בחיים…
עם אמה, שש שנים קודם לכן, חָיתה חורף שלם בבקתה מכוסה שלג
בקזכסטאן, לאחר שאביה נעלמו עקבותיו ושני אחיה מתו ברעב. בסוף המלחמה נדדה אִתה
לפולין, ובהגיען לקרקוב נכנסה היא לבית־היתומים של לנה קיכלר ואמה יצאה לחפש
קרובים. אחר־כך – כשעברה לביילסקו, ומשם – עם קבוצת הילדים כולה – לסלבינו, השלימה
עם כך שאת אמה לא תראה עוד. היא התאבדה בוַדאי – חשבה – אחר האסונות שפקדו אותה.
מרחוק ראתה אשה עומדת ליד השער, ילד קטן לידה וכרסה בין שיניה.
בהתקרבה אליה, כמעט התעלפה. הפנים היו פני אמה. אבל לא ייתכן! – אמרה לעצמה – הלא
עם ילד היא, ובהריון!
את?! – קראה.
כשנפלה האם על צוארה, נשקה לה ובכתה, עדיין לא האמינה. ביקשה
שתחלוץ את נעלה הימנית. האם חלצה את הנעל, ומניה ראתה את האצבע העקומה שהכירה
מילדותה.
אחר־כך סיפרה האם שנדדה מפולין לגרמניה, שם נישאה לאיש, ילדה לו בן
ועכשיו קרובה לידתה השניָה. בבואה לארץ – הלכה מקיבוץ לקיבוץ וחיפשה את בתה, עד
הגיעה הלום.
כששאלה מניה באיזו דרך הגיעה ארצה. אמרה לה אמה: דרך קפריסין.
השתיִם נדהמו: שתיהן שהו בקפריסין באותה עת, בשני מחנות שונים, ולא
ידעו זו על זו!
כשנה לאחר שעלתה חוָה עם חמש אחיותיה הקטנות ארצה, הגיע לידיה
מכתב, שנשלח בידי חייל מן הבריגדה שחזר מגרמניה, וחתומים היו עליו: “אבא, אמא.”
חוה קראה וחזרה וקראה את המכתב, כשדמעות מצעפות את עיניה; ואושר
ופליאה גדולה ממלאים את לבה:
את אביה לא ראתה מאז נלקח מדברצן למחנה־עבודה, ובטוחה היתה, שגורלו
היה כגורל אלפי הגברים האחרים שנשלחו למחנות ולא חזרו. את אמה השאירה צונחת
מחוסר־אונים בצד הדרך, ב״מצעד המוות" ממאוטהאוזן לגינסקירכן. את הנחשלים
והנופלים לצדי הדרך היו אנשי האס. אס., שומרי השיירה, ממיתים ביריות. האם שרד אביה
במחנה ונשא אשה שניָה, החותמת ״אמא״?
אביה ואמה, שניהם שרדו. בעלותם ארצה. לאחר קום המדינה, סיפרו לה:
ימים אחדים לאחר אותו “מִצעד המוות”, נכנס הצבא האמריקני לאוסטריה.
החיילים אספו את הגויות שלצדי הדרך. אמה של חוה פירפרה בין החיים והמוות, ולקחוה
לבית־חולים בוינה. משם העבירוה לבית־חולים בבודפשט, בארץ מוצאה. האב, שבהיותו
במחנה עבד בתעשיָה, הצליח להחזיק מעמד עד סוף המלחמה. שמועה הגיעה אליו שאשתו
ניצלה. בבודפשט, הלך מבית־חולים לבית־חולים וחיפשה. באחרון שבהם, כשנואש כבר
מלמצוא אותה, עמד במסדרון ולא ידע מה יעשה. פתאום שמע מאחוריו: "סנדר!״ – וזו
היתה היא.
נסים רבים התרחשו.
הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון
מטעם “משואה”.
תל אביב: עם עובד; 1984
לספר
המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה