ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 6 בפברואר 2022

סיפור האח והאחות

 


אולק היה בן עשר כשנכנסו הרוסים ללבוב, בספטמבר 1939, ואחותו אירנה היתה בת שמונה. אביהם היה עורך־דין מצליח, אמיד, בעל קשרים רבים עם גויי העיר והסביבה, והמשפחה היתה מתבוללת.

ביולי 1941, כשכבשו הגרמנים את לבוב, עשו האוקראינים פרעות ביהודים, בהן נרצחו כ־3000 מתוך 15,000 יהודי העיר. סבו של אולק נהרג בדרכו מביתו אל בית הארכיבישוף האוקראיני, להשתדל שירסן את בני עדתו.

יהודי לבוב הוכנסו לגיטו, ובקיץ 1942 שולחו רובם למחנה־ההשמדה בבלז’ץ. האב, שהיה מזכיר היודנראט בעיירה זימנה־וודה – אליה ברחה המשפחה – הסתיר את אולק, את אירנה ואת אִמם בבית ידידת־משפחה פולניה, שהיתה מלקוחותיו לפנים. לאחר כמה ימים שולח אף הוא לאי־שם ולא חזר עוד. הגרמנים הקימו מחנה־עבודה מחוץ לעיר לכמה מאות היהודים שנותרו, וכשאולק, אירנה ואִמם לא יכלו עוד להסתתר בבית הידידים, עברו גם הם לשם. שני הילדים עבדו בכריתת עצים ביער, מרחק 13 ק"מ מן המחנה, ואמם עבדה במטבח. יום אחד, ביוני 1943 היה זה, בעובדם ביער, הגיעה אליהם השמועה שאנשי הגסטאפו נכנסו למחנה והרגו ביריות את כל יושביו. העובדים ידעו שאם יחזרו למחנה, יהיה גורלם כגורל אחיהם; אך כשנודע להם שהרוצחים עזבוהו – חזרו אליו. אולק ואירנה לא מצאו את אמם בחדר. צנחו לארץ ומיררו בבכי. למחרת פשטה השמועה שעומדים לחסל את כל אלה שנותרו בחיים. הנשארים ברחו אל היער והסתתרו בו.

לפנות ערב הגיעו אנשים הגסטאפו במשאיות אל היער והחלו סורקים אותו. גילו את רוב המסתתרים, רדפו אחר הבורחים, והרגום ביריות. אולק ואחותו נמלטו בריצה והשתטחו על הקרקע. שמעו את הגרמנים מתקרבים אליהם כשהם צועקים: אופשטעהען! אופשטעהען! – ויורים. כל מי שקם ממקומו – הרגוהו. אולק ואירנה נצמדו לקרקע. לאחר זמן־מה שמעו את הגרמנים אומרים זה לזה כי לא כדאי להמשיך במרדף בגלל החשכה. אולק גילגל את אירנה לתוך בור. אחד הגרמנים השגיח בה, והם שמעו אותו אומר לרעהו: “די איסט טוט!” – זו כבר מתה.

שלושה ימים הסתתרו ביער, כשהם מתקיימים ממעט האוכל שהיה להם בילקוטם. בלילה הרביעי החליטו שעליהם לצאת מן היער, כי מן־הסתם יבואו אנשים לקבור את הגופות וימצאום. הם ידעו על מטמון של מטבעות שהטמין דודם תחת אחד העצים. הגיעו לאותו מטמון והוציאוהו. בחשכת הלילה הלכו אל הכפר הסמוך, ובשלוש לפנות בוקר דפקו על דלת ביתו של פולני שהיה מלקוחותיו של אביהם. האיש, אחוז־פחד, הכניסם פנימה, הגיש אוכל לפניהם, ואמר שלא יוכל להסתירם בביתו, פן ייוודע הדבר ויוציאוהו להורג. אולק הכריז שלא יזוז מן הבית, כי בכל מקום אורב להם המוות. למחרת העבירם הגוי אל בקתת־קש עזובה בחצרו של הכומר, שכנו. שבועיִם הסתתרו השנים בבקתה. יום אחד נכנס לשם הכומר באקראי, ראה לפניו שני ילדים ושאלם מה מעשיהם בבקתתו. הודו ואמרו שהם יהודים שנמלטו מן ההריגה. הכומר לא אמר דבר והלך לדרכו. כשנודע הדבר לפולני שהסתירם, ציוָה עליהם להסתלק מן הכפר.

השנים הגיעו אל תחנת־הרכבת, נסעו מערבה, וירדו באחד הכפרים הפולניים נכנסו לביתו של איכר ואמרו שהם פולנים, שהאוקראינים הרגו את הוריהם והם נותרו ללא בית. היתה זו עונת הקציר ולאיכרים דרושות היו ידים עובדות. לא הרבו לחקור וקיבלום לעבודה. אולק נשאר לעבוד באותו כפר ואירנה – בכפר סמוך. ניתן להם אוכל תמורת עבודתם. משנסתיימה עונת הקציר – שאלו האיכרים לתעודות־הלידה שלהם. אולק חמק מן הכפר בלילה, הלך אל הכפר הסמוך, נכנס אל האורוָה שבה ישנה אירנה, והודיע לה שעליהם לברוח.

הם חזרו אל העיירה שליד לבוב, אל ביתה של ידידת־המשפחה, שאצלה מצאו מִקלט אחר חיסול מחנה־העבודה. הידידה השיגה להם תעודות־לידה מזויפות והציעה להם להיפרד זה מעל זו, כי לאירנה יהיה קל יותר למצוא מחסה. הם קיבלו את הצעתה, ואירנה נסעה לפשמישל כדי לעבוד שם בבית־מרקחת שהיה שייך למכרתה של הידידה. אולק נשאר זמן־מה בעיירה, התחבא בעליית־הגג של הכומר, ואחר־כך עבר לאחד הכפרים באזור, שהיו בו מנסרות רבות. נכנס לביתו של כומר־הכפר וסיפר לו אותו סיפור, שהוא פולני שהוריו נרצחו. הכומר קיבלו לעבודה במשקו ואימן אותו להיות נער־שרת בכנסיָה. יום אחד פגשוֹ אחד מנערי הכפר ברחוב ואמר לו: “אתה יהודי! כולם יודעים שיהודי אתה, כי אף פעם אינך מתרחץ ערום בנהר!” נערים רבים נאספו סביבו וקראו: “יהודי! יהודי!” ואיימו להורגו. אולק התרתח והזמינם לבוא אתו למשטרה, שם יוכח מי דובר אמת. עלו לבית המשטרה ואולק טען בפני הקצין שמעלילים עליו כי יהודי הוא. הקצין חקר אותו לזהותו, ביקש את תעודת־הלידה שלו, וכשעיין בה, הביע ספק באמיתותה. אולק עזר עוז ואמר: “אם אינך מאמין לי שאינני יהודי, אפשוט את מכנסי ותיוָכח!” הקצין צחק וויתר על הבדיקה. לאחר־מכן, כשדובר בכך בשעת הארוחה, אמר הכומר לאולק: “דבר אחד טוב עשו הגרמנים – שחיסלו את כל היהודים!”

אירנה בת השתים־עשרה הגיעה לפשמישל כשהיא חולה, מחמת הרעב וטלטולי הדרכים, והלכה אל בעלת בית־המרקחת שהמליצה עליה ידידת־המשפחה. האשה לקחה אותה לביתה, הציעה לה מיטה בחדר־הילדים וטיפלה בה עד ששבה לאיתנה. לאחר ארבעה ימים ביקשה שתבוא אתה אל לשכת־הסעד הפולנית, שם, אמרה לה, ידאגו לסידורה. בלשכה חשדו בה שסיפורה, על היותה פולניה שנתיתמה, אינו אמת, ובחקירה הצולבת שערכו לה נוכחו שאמנם היא דוברת שקר. אחד הפקידים ריחם עליה. אמר: “לא חשוב לי מי את, צריך להצילך!” – ועוד באותו יום העבירה למנזר.

במנזר שררו מחסור ורעב. אך אירנה מצאה בו מקלט ממוות ומרדיפות. מצאה בו בית, ונזירות שטיפלו בה באהבה ובמסירות. מעט־מעט, כשהיא לומדת לקיים אלת מצוות הנצרות –ומיטתה חוסה תחת כנפי הצלוב והבתולה הקדושה – חדרה ללבה האמונה שזו הדת הנכונה, וככל שעברו הימים כן נעשתה אדוקה בה. דחקה את זכרונות העבר, וגמרה בלבה לנתק כל קשר עם יהדותה. כשהיתה מתודה לפני הכומר, הציק לה רגש־אשם שאין היא מתוַדה לפניו שהיא מזרע היהודים, וחשבה איך תכפר על חטאה, שטועמת היא מלחם־הקודש במיסה, שעה שלא נטבלה לנצרות. החליטה שתקדיש את חייה לעבודת־אלוהים ותהיה נזירה.

אולק לא קיבל שום אות־חיים מאירנה, והיה בטוח שנתפסה על־ידי הגרמנים והוצאה להורג. בחורף 1944, כששבו הרוסים וכבשו את פולין, החליט לחזור ללבוב. בדרכו לשם, ירד בפשמישל כדי להיוָדע מה עלה בגורל אחותו. בעומדו ברחוב, ראה על המדרכה שמנגד שתי ילדות, ואחת מהן – היא! בהתפרצות של שמחה צעק: “אירנה! את חיה! את חיה!” אירנה נדהמה רגע, אחר־כך ניגשה אליו ובקור־רוח אמרה: “אינני יהודיה עוד ואינני רוצה שמישהו ידע שהייתי יהודיה. אני מאמינה בישו. אני מבטיחה לך להצטרף אליך בלבוב.” והסתלקה מעליו. אולק היה שרוי בהלם.

פשמישל היתה כבר בתחום פולין החדשה, ולבוב סופחה לרפובליקה האוקראינית. אולק גנב את הגבול לאוקראינה, ובהגיעו ללבוב הוכנס לבית־יתומים והחל לומד בבית־ספר. כל אותה עת לא שכח את אחותו. החליט בלבו שעליו להצילה מחיבוקה של הנצרות ולהחזיקה אל חיק עמה. לילה אחד התנפלו התלמידים האוקראינים בפנימיַת בית־הספר על התלמידים היהודים המעטים שהיו בה, ואיימו שוחטם בסכיני־גילוח. אז גמלה בלבו של אולק הההחלטה לעזוב את הארץ וללכת לפלשתינה.

ימים אחדים לאחר זאת הלך למשרד הנקוו"ד שבעיר וביקש רשות לעבור לפולין כדי להביא משם את אחותו. כיוָן שדחו את בקשתו, התקשר עם תלמידה שמקום מגוריה היה סמוך לגבול, הגיע לביתה בלילה, וקפץ על הרכבת הנוסעת לפשמישל. בפשמישל נכנס לבית מכרים, ומהם נודע לו באיזה מנזר נמצאת אחותו.

אולק הלך אל המנזר ודפק על השער. השוער פתח ושאל לרצונו. אמר שהוא בן־דודה של אירנה והוא מבקש לראותה.

כשבאה אירנה אל השער וראתה את אחיה – אחזה אותה בהלה. אך נעתרה לבקשתו לבוא עמו אל בית המכרים בעיר. בבואם לשם – סיפר לה את הקורות אותו והפציר בה לנסוע אתו אל דודתם בצ’רנוביץ. הוא הבטיח לה שלא יכפה עליה לעזוב את הנצרות, אך קודם כול חובה עליהם לראות את דודתם, ששרדה מכל המשפחה. אירנה הירהרה בדבר ואמרה שימתין לה עד שתלך למנזר ותיקח כמה חפצים לדרך. אולק חשד בה שהיא מערימה עליו, ואיים עליה שאם לא תחזור אליו – יגלה לאם־המנזר שהיא יהודיה.

אירנה חזרה. בלילה התגנבו השנים אל רכבת־משא וחצו את הגבול לאוקראינה כשם ישובים על ערמת־פחם. לאחר טלטולים רבים הגיעו לצ’רנוביץ, אך איחרו. דודתם כבר חצתה את הגבול לרומניה. הם חזרו לפולין, נסעו ללודז', והצטרפו לקבוצת “אחוה”.

עם קבוצה זו הגיעו האח והאחות לסלבינו.

הפואמה הפדגוגית” שהתרחשה במעון זה – היא סיפור חזרתם־לחיים של ילדים אלה, בדרכם אל “הארץ המובטחת”, שאף היא היתה זרועת מכשולים ועקובת מאבקים קשים.

הספר זכה בפרס גוטמן־גחמון מטעם “משואה”.

תל אביב: עם עובד; 1984

לספר המלא בעברית באתר של פרוייקט בן יהודה

אהרן מגד - מסע הילדים אל הארץ המובטחת - פרויקט בן־יהודה


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

פסח וולודינגר, הנער מהשואה , לוחם הפלמ"ח שנהרג במלחמת העצמאות

  סיפור חייו פסח, בנם של רחל-רוזה וצבי-הירש, נולד בשנת תרפ"ט (1929) ברומניה, בעיר רבוביץ שבחבל בוקובינה, הקרפטים הצפוניים. הוא למד ...