תמרה פודריאצ'יק בת ה-14 ואחיה יוסף בן ה-11 שהו ביוני 1941 במחנה
קיץ בעיר פאלאנגה, ליטא. בשעות הראשונות של הפלישה הגרמנית (מבצע ברברוסה) שררה
אנדרלמוסיה במחנה הקיץ ומרבית הילדים, בהם תמרה, נשלחו חזרה לקובנה אל משפחותיהם.
תיק האוכל של תמרה נותר בידיו של יוסף.
יוסף וילדים נוספים נמלטו עם אחד המדריכים לעומק ברית המועצות
ושרדו את המלחמה. תמרה נשלחה עם הוריה לגטו קובנה ונרצחה בפורט התשיעי באקציה
הגדולה באוקטובר 1941.
אוסף החפצים, יד ושם
תרומת יוסף גורי, ירושלים
במבנה הצמוד לבית הילדים בשאבאן פעל בית מלאכה לעבודות עור,
שבו למדו והועסקו הילדים הבוגרים של בית הילדים. פליקס שברייה, מנהל בית הילדים,
אשר לימים הוכר כחסיד אומות העולם, האמין שיש להכין את הילדים לחיים ולהקנות להם
מקצוע.
את סדנת עיבוד העור ניהל יוסף-ליאון קניג, מורה ותיק שלימד
לפני המלחמה עיבוד עור בבתי ספר באזור פריס. לאחר שכבשו הגרמנים את פריס עברו
ליאון, רעייתו רחל ובנם דוד בן ה-14 לאזור החופשי של צרפת. משפחת קניג הגיעה
לשאבאן וליאון לימד במקום את מלאכת עיבוד העור. כעשרים נערים מעל גיל 13, בהם בנו
דוד, למדו אצלו בסדנת העור וייצרו ארנקים, נרתיקים ופריטים נוספים.
בנובמבר 1943 נסגר בית הילדים בשאבאן ומשפחת קניג עברה למחוז
איסר שבדרום-מזרח צרפת. ליאון הצטרף לפעילות מחתרתית במסגרת הארגון היהודי CDIJ, אך נתפס במאי 1944
וגורש למחנה דרנסי. ביוני 1944 גורש ליאון לאושוויץ.
במכתב ששלח ליאון לפני גירושו לאושוויץ כתב לבני משפחתו:
"יקירי, כמה מילים כדי להגיד לכם להתראות, כי היציאה שלנו נקבעה
ליום שישי. לשניכם – לך, יקירתי רחל, ולך, דודו היקר – אני מבקש שתישארו
טובים ואמיצים ומלאי ביטחון. באשר לי, אני מלא אומץ ויש לי הרבה ביטחון: זה לא
להרבה זמן. בריאותי טובה. תשמרו על בריאותכם. אני מחבק אתכם חזק ודעו שהמחשבות שלי
תמיד אתכם."
דוד קניג (שליט) בן ה-18 המשיך את הפעילות המחתרתית של אביו
ליאון, שכללה חלוקת תעודות זהות אריות מזויפות וסיוע לפליטים, עד שחרור האזור
באוגוסט 1944. לאחר השחרור חזר דוד עם אמו פריס. ליאון שרד ממחנה אושוויץ ושב אל
משפחתו במאי 1945. לאחר המלחמה פעל דוד למען ילדים יתומים עד לעלייתו לישראל בשנת
1948.
סטפן היינץ לוי היה אחד התלמידים בסדנת עיבוד העור של ליאון
קניג בשאבאן. סטפן נולד בברלין ב-1925. הוא היה בן יחיד לאביו ארתור ולאמו
הפרוטסטנטית גרטרוד. כשהיה בן שש נפטרה אמו. עם התגברות גילויי האנטישמיות נעצר
האב ועסקיו הוחרמו. קרוב משפחה מבוסטון דאג להנפיק לבני המשפחה ויזות לארצות הברית
אך ארתור נכשל בבדיקות הרפואיות ולכן לא הורשתה המשפחה להגר. בחודש יולי 1939 שלח
ארתור את בנו סטפן לצרפת, עם קבוצה של 40 ילדים. הקבוצה הגיעה לבית הילדים של
ארגון אוֹזֶה בטירת שאבאן, שם למד סטפן את מלאכת עיבוד העור אצל ליאון קניג.
ב-1942 נודע לסטפן שאביו ואשתו השנייה יוהנה הצליחו לצאת
מגרמניה והגיעו לארצות הברית. לאחר מאמצים רבים השיגו השניים ויזה לסטפן. סטפן יצא
למסע דרך ספרד, תוניס ומרוקו, ולבסוף הפליג לניו יורק. פחות משנה לאחר מכן התגייס
סטפן לצבא האמריקני, שירת כמתורגמן בדיוויזיה המשוריינת השישית והשתתף בשחרור מחנה
בוכנוולד.
סטפן לוי מסר ליד ושם שתי מחברות מהסדנה להנדסה וללימוד
עבודות עור בשאבאן וכן ארנק שהכין בסדנה. ממראה המחברות שנתרמו וכן מעבודות העור
ניכרים הקפדנות והדיוק בלימודים בסדנה.
תארו לכם
כיצד חשתי בתור אישה בת 20… ללכת לישון בלילה ולחשוב לעצמי – עוד חמישה ילדים
ניצלו…
אנדרה גלן, ילידת בלגיה,
הייתה מורה צעירה בשנות העשרים לחייה כאשר באחד הימים נכנס לכיתתה תלמיד כשהוא
עונד תלאי צהוב. גלן הזדעזעה והורתה במהרה לכל תלמידיה ללבוש סינר מעל בגדיהם, כדי
לכסות את התלאי הצהוב וכדי שלא יבלוט וישפיל את התלמיד העונד.
ברגעים
בהם ראתה את תלמידה עונד את התלאי המבייש והמשפיל, החלה לתת את דעתה על האנטישמיות
הרווחת, והיא הניעה אותה לפעול במהרה. מקרה נוסף שהניע אותה לפעולה, היה היכרות עם ילד בפנימייה בה
הדריכה, שחשף בפניה את זהותו היהודית. כעבור זמן קצר פשט הגסטפו על הפנימייה.
אחד הקצינים הגרמנים פנה
לגלן ושאל אותה: "איך את, ארית שכמותך, לא מתביישת לטפל בפשפשים
יהודים?". בתגובה השיבה לו: "ואיך זה יכול להיות, אדונים נכבדים, שאתם -
צאצאי שילר וגתה - מכריזים מלחמה כנגד ילדים תמימים?".
המשפט הנועז הזה, ופועלה
של גלן כנגד האנטישמיות הגיעו לאידה סטרנו -יהודיה
שהייתה חברה ב"ועדת ההגנה היהודית", שעסק רבות בהצלת ילדים יהודים. סטרנו פנתה לגלן בבקשת סיוע, והיא נענתה בחיוב. גלן החלה להבריח
ילדים יהודים מבית הוריהם באמצעות כלי רכב ועגלות קש, ולהחביא אותם במנזרים, בבתי
ילדים, בבתים פרטיים ובמקומות נוספים.
לימים העידה:
"כשלקחנו את הילדים, לעולם לא אמרנו להוריהם היכן הם יוחבאו. אני יודעת היטב
כמה אכזרי זה ודאי היה עבורם למסור את ילדיהם לאדם זר... אך זה היה אמצעי זהירות
הכרחי...למזלנו, כמעט תמיד הצלחנו להציל כמה ילדים... היינו חוצות את המחסומים עם
ילד אחד בתוך עגלת תינוק ועוד שני ילדים
שהחזקנו בידינו. חיילים התביישו להציק לאם עם ילדים רבים וכך הם ניצלו". במשך למעלה משנתיים עסקה גלן בהברחת אלפי
ילדים יהודים מבתיהם, ודאגה להם ולצרכיהם גם אחרי ששמה אותו במקום אליו יועדו. במקביל, ניהלה מחברות בהן כתבה את כל השמות האמיתיים והבדויים של
הילדים היהודים.
גם עם תום מלחמת העולם
השנייה לא הפסיקה גלן בפעולותיה, ועשתה מאמצים רבים להחזיר את הילדים לחיק הוריהם.
גלן סיפרה: "הייתי אז אישה צעירה, לא שונה מאנשים אחרים, לא טובה יותר ולא
טובה פחות. החיים הותירו אותי רחוקה מהתהפוכות שהתחוללו סביבי. לא ידעתי עצבות.
ואז, פתאום, מצאתי את עצמי כמורה צעירה מתמודדת עם הטרגדיה הזאת שנפלה עליכם. לא יכולתי לקבל זאת. פגשתי אתכם, באתי אל ביתכם לקחת אתכם, הנחתם את ידכם הקטנה בידי - היד השנייה החזיקה מזוודה עם 'האוצרות' שאמכם ארזה בדמעות - ויצאנו למסענו". ב-1989 הוכרה גלן כחסידת אומות עולם, וב-2007 קיבלה אזרחות כבוד של מדינת ישראל. גלן הייתה האחרונה שנותרה בחיים מבין 12 הנשים הבלגיות שפעלו להצלת ילדים יהודים בשואה, ובספטמבר האחרון חגגה 100. שבוע שעבר נפטרה. יהי זכרה ברוך.
מקור
וקרדיט :
סגולה - מגזין להיסטוריה
אל מינצר היה פעוט יהודי בן כשנה כשהוכנס לטיפול של משפחה
הולנדית-אינדונזית ועוזרת הבית המוסלמית שלהם.
טולה ושלושת ילדיו הפכו כמו משפחה לפעוט היהודי אל מינצר . עוזרת
הבית שלהם, מימה סיינה, הפכה לאמו המאמצת והסוככת של אל. היא אפילו שמרה סכין מתחת לכרית
בלילה, ונשבעה להדוף כל נאצי שיעז לנסות לקחת אותו. מימה מצולמת כאן, מחזיקה את אל.
"זה
אפשרי, כמו פאפא מדנה ומימה סיינה, לעמוד מול שנאה גם כשאתה מוקף ברוע", אמר אל. "זה כוח אדיר שיש לכל בן אדם."
צילום: USHMM, באדיבות Alfred Münzer
4 בספטמבר 1940 | ילדה יהודייה צרפתייה, ז'נין
אוג'אלבו, נולדה בפריז. היא הגיעה לאושוויץ ב-2 ביוני 1944 ב טרנספורט של 1,000
יהודים שגורשו ממחנה האיסוף דרנסי. היא הייתה בין 627 מהם שנרצחו בתאי גזים לאחר הסלקציה .. יהי זיכרה ברוך לעד ולעולמי עד..
משה נולד ב-30 בספטמבר 1925 בלודז' שבפולין למשפחה מסורתית אמידה. למד בבית ספר פרטי-יהודי. הספיק להשלים רק שנה אחת של בית ספר תיכון ואז פולין נכבשה ע"י הגרמנים והתחילו ימי השואה הנוראה. תחילה החיים הקשים בגיטו לודז' עד ספטמבר 1944. משם הועבר למספר מחנות ריכוז כולל אושוויץ, מאוטהאוזן, זקסנהאוזן, גונצקירכן ועוד- בפולין, גרמניה ואוסטריה. ב-4 במאי 1945 שוחרר על ידי חיילי הצבא האמריקני ובנובמבר אותה שנה עלה ארצה במסגרת עליית הנוער לקיבוץ בית זרע. בשנת 1947 התחילו אימונים במסגרת הפלמ"ח. בשנת 1948 עבר לקיבוץ עין השופט להשלמת הקיבוץ במסגרת הכשרת "הכובש" של "השומר הצעיר". בפלמ"ח שרת בפלוגה א' של הגדוד הראשון בחטיבת יפתח. שירת בפלמ"ח כטוראי וחובש פלוגתי. השתתפות בפעילויות/מבצעים עיקריים: כיבוש מלכיה, קרב נבי יושע , כיבוש חדיתא - במבצע "דני", ליווי שיירות לירושלים הנצורה דרך לטרון. פעילות אזרחית: עם סיום הקרבות חזר עם חבריו לקיבוץ עין השופט. בשנת 1949, נשלח לסמינר הקיבוצים ללימודי הוראה. שימש כמורה במשך 8 שנים. לאחר מכן, יצא עם המשפחה לשליחות התנועה-הסוכנות לקנדה-טורונטו לתקופה בת 3 שנים. בשובו מהשליחות, למד לימודי תעשייה וניהול. לאחר מכן, ניהל את נושא הייצור במפעל "משנקים" במשך 6 שנים. כן ניהל את המפעל במשך 5 שנים. בנוסף, ניהל אולפן ללימודי עברית במשך שנתיים. שימש כחבר ב"מדור התעשייה הקיבוצית" לתקופה בת 3 שנים (גוף המייעץ לתעשיות בקיבוצי השומר הצעיר). לאחר מכן, הקים וניהל את מערכות אבטחת איכות במפעל "מברג" בעין השופט. לאחר מכן, המשיך בניהול ותכנות נושאים אלה, בעזרת שפת התכנות Visual Basic for Applications. משה פישביין, היה נשוי לעירית. הם שכלו שניים מילדיהם. הותיר את אשתו ואת בנו עמרי, שישה נכדים ושישה נינים. משה היה חבר בקיבוץ עין השופט עד לפטירתו בגיל 87, ב-15 במאי שנת 2013.
סיפור המיוחד של משה מתוך
אתר ההנצחה של קיבוצו, עין השופט
משה נולד בשנת 1925 בעיר
לודז', שהייתה אחת הערים הגדולות בפולין, עם תעשיית טקסטיל מפותחת, אוכלוסיה
מעורבת פולנים יהודים ואוכלוסיה שראתה את עצמה ממוצא גרמני ודיברה גרמנית. ערב
מלחמת העולם השנייה הייתה הקהילה היהודית בלודז' השנייה בגודלה בפולין אחרי ורשה.
פעלו בה רשת חינוך יהודית מסועפת, עיתונות יהודית ותיאטרון יידיש. הוריו של משה,
רבקה ויצחק, צברו רכוש והפכו למשפחה אמידה. הם הביאו לעולם שישה ילדים – לולה,
פלה, משה, אברהם, קלרה ובלה. הילדים קיבלו חינוך מסורתי פתוח, והמשפחה הייתה
מסורתית דתית. משה למד בבית ספר יהודי פרטי. האב יצחק אהד את הציונות ופיתח תודעה עמוקה בדבר הצורך לעזוב את פולין,
אותה כינה "חבית אבק שריפה". יצחק העביר כסף למוסדות המיישבים בארץ
ישראל לצורך רכישת קרקע על שמו בארץ, אבל כנראה שהרכישה לא יצאה לפועל והכסף חזר
לפולין. האב הנחיל לילדיו שבבגרותם עליהם לעזוב את פולין. הוא פעל להגירת המשפחה
לאוסטרליה, אבל התקשה לממש את ההגירה בגלל המשפחה הענפה בפולין, כולל סבים מבוגרים
שהיה בלתי אפשרי להשאיר מאחור. יצחק היה סוחר טכסטיל וציוד נלווה לטקסטיל ועצים.
האם ניהלה חנות משלה בתחום הטכסטיל. משה מעיד שהייתה לו ילדות מאושרת בחיק משפחה
חמה ואוהבת. הוא סיפר שהיה מהילדים הבודדים שזכו, באותה התקופה, לאופניים פרטיים
משלו. כדוגמא נוספת - לקראת בר המצווה הלך משה עם אביו לחנות שעונים על מנת לרכוש
שעון יד. האב התלבט בין דגם "אומגה" שנחשב למספר אחד, לבין דגם דוקסה
הנחשב לפחות טוב. לאחר התלבטות קצרה, אמר האב למשה משהו בסגנון: "... בינתיים
תסתפק בדוקסה, כשתגדל תהיה ראוי לאומגה..."! בספטמבר 1939, עם כניסת הגרמנים
ללודז', הכול השתנה באחת. האב יצחק הגיע יום אחד הביתה מוכה וחבול קשות מידי
הגרמנים. בעקבות זאת החליטה המשפחה לעבור לעיר גְלוֹבְנוֹ,ֹעיר הולדתה של האם
רבקה. "...בתמימותנו חשבנו שזה ייקח זמן קצר והמלחמה תיגמר..." סיפר
לימים משה, אך הדברים הלכו והחמירו. האב עם שלוש מבנותיו – פלה, קלרה ובלה נשארו
בגְלוֹבְנוֹ. האם רבקה, יחד
עם משה,
אחותו לולה והאח אברהם חזרו ללודז' לפני סגירת הגטו, כדי לשמור על מה שנותר מרכוש
המשפחה. מאז לא ראו עוד את האב ושלוש הבנות. הם כנראה גורשו מגְלוֹבְנוֹ לשֶדְלְצֶה,
וב- 1942 נרצחו בטרבלינקה. ייתכן גם שנרצחו במהלך הגירוש לשֶדְלְצֶה, איש לא יודע.
משה בן הארבע עשרה, אימו, אחותו לולה ואחיו אברהם
נשארו בגטו לודז'. הם סבלו רעב מתמשך ותנאי חיים קשים ביותר. בשלב מסוים, בחפשו
מוצא, יצא האח, לְמָה שכונה "עבודה באזורים חקלאיים", ולא שב. לימים
נודע כי בעת ההיא כל מי שיצא ל"עבודה באזורים חקלאיים" נרצח במחנה
ההשמדה חֶלְמְנוֹ. האם רבקה, יחד עם משה ולולה חיו בגטו לודז'. ב- 1942, באחת
האקציות, האם רבקה נעצרה. לולה ביקשה להצטרף אליה כדי לא להשאירה לבדה. האם אסרה
עליה בתקיפות באמרה שאם היא תעיז להצטרף אליה היא תתאבד במקום... כנראה שגם האם
נרצחה במחנה חֶלְמְנוֹ, כמו אברהם. משה ולולה נשארו בגטו לבד עד סגירתו באוגוסט
1944, ושרדו את כל האקציות שהתרחשו בו. סיפר משה: "...נשארנו רק לולה ואני.
החזקנו מעמד עד לחיסולו של גטו לודז', באוגוסט 1944, ואז נלקחנו לבירקנאו".
בבירקנאו הופרד משה מאחותו ומאז לא ראה אותה. משה שהה בבירקנאו כשבועיים והגיע
למצב גופני ירוד מאוד. התנאים בבירקנאו היו איומים והוא הבין שתוך זמן
קצר הוא עתיד לגווע שם. באמצע השבוע השלישי לשהותו בבירקנאו, קרה דבר לא מובן.
אזרח גרמני וצוות של המחנה, הגיעו לבלוק שבו שהה משה. הם אספו כ- 200 נערים
וצעירים למסגרת חדשה שנקראה "בית הספר לבנייה". הנבחרים הועברו למחנה
"אושוויץ 1", ונכנסו למסגרת לימודים של בנייה. צוות נערים היה בונה קיר,
וצוות אחר היה מפרק אותו וחוזר חלילה. מעת לעת נעלמו נערים מהמסגרת הזו מבלי
שחבריהם יידעו לאן, אבל המסגרת נשמרה. התנאים במקום היו טובים בהרבה ממה שהיה קודם
ומצבו הגופני של משה השתפר. בית הספר לבנייה היה ליד מחנה שבויים של קצינים
פולניים, שחיו בתנאים יותר טובים, כולל קבלת חבילות באופן סדיר מהבית. משה וחבריו
נהגו להתגנב למחנה השבויים הזה, ותמורת תוספת אוכל, ביצעו עבודות שונות עבור
השבויים (קיפול בגדים, סידור מיטות, צחצוח נעליים). משה סיפר שבהזדמנות מסוימת זכה
בחתיכת נקניק תמורת עבודתו. באותם ימים חתיכת נקניק פירושה היה לשרוד עוד כמה
ימים...בסתיו 1944 כאשר הרוסים התקרבו לאושוויץ התחילו הגרמנים לְפָנוֹת מערבה את
השוהים באושוויץ שעל רציחתם עדיין לא התקבלה החלטה.
בין סתיו 1944 למאי 1945 התגלגל משה ברכבות וברגל
בין מחנה אחד למשנהו - מאושוויץ 1, לזַקְסֶנְהָאוּזֶן, למחנה לִיבֶּרוֹזָה, שוב
למחנה זַקְסֶנְהָאוּזֶן, משם למַאוּטְהָאוּזֶן ולמחנה גוּנְזְקִירְכֶן, שם הוא זכה
להשתחרר במאי 1945. חלק מהמעברים בין המחנות נעשו, במה שמכונה, "צעדות
מוות" אין סופיות. בצעדות אלה כל מי שלא עמד במאמץ נרצח במקום. הקור, המאמץ
הגופני והרעב רוקנו את כל הקורבנות משארית כוחותיהם. משה זכר צעידה תוך כדי שינה,
וכן את העזרה והעידוד בין הצעירים שלא להישבר. בתקופה קשה וקריטית זו היו שותפים
עימו חבריו מלודז' - צבי אברמוביץ' ושמואל רוזנזפט. בסיום המלחמה נפגש משה עם
חיילי הבריגאדה באוסטריה. בליבו גמלה ההחלטה לעלות ל"ארץ היהודים - מדינה
משלנו", ישראל. הוא הגיע לאיטליה, שם הצטרף לקבוצת נערים במסגרת "השומר
הצעיר". ב- 1945 עלה עימם ארצה בעליה ליגלית, לקיבוץ בית זרע. בקיבוץ בית זרע
בנוסף לעבודה, השלים משה לימודים בסיסיים, ושם בא לביטוי כושר הלמידה יוצא הדופן שלו.
הוא השתלט על השפה בצורה מושלמת וכן על שאר הנושאים אותם למדו. בתום המלחמה הרגיש
משה שנותר שריד יחיד למשפחתו. כמו רבים מהניצולים ניסה לברר מה עלה בגורל אחותו
לולה, ממנה נפרד באושוויץ, חיפוש שנראה חסר סיכוי. להפתעתו ולשמחתו גילה את שמה
באחת מרשימות השורדים. לאחר בירור רב תושייה התברר שאכן מדובר באחותו ושהיא חיה
במחנה
עקורים בגרמניה. כאשר החלו להתכתב, כתבה לו לולה במכתבה הראשון: "...זכיתי
לראות בתחיית המתים...". ממחנה העקורים היגרה לולה, עם זליג בעלה שאותו פגשה
במחנה, לארצות הברית.
באפריל 1948 התגייס משה לפלמ"ח עם חבריו
לחברת הנוער, שעברו באותו זמן מבית זרע לעין השופט, במסגרת גרעין
"הכובש". לאחר מספר ימים בעין השופט יצאו חברי הגרעין לקרבות בגליל,
לכיבוש מלכיה, במסגרת חטיבת יפתח, הגדוד הראשון של הפלמ"ח, ולקרבות נוספים
באותה מסגרת. עם תום הקרבות פגש משה את עירית, אף היא שורדת שואה, ונישא לה. יחד
הם הקימו משפחה בעין השופט ונולדו שלושת ילדיהם: יעל הבכורה (פברואר 1951), עמרי
(דצמבר 1953) ועמי (אוגוסט 1969). בשנת 1956, זכה משה להיפגש לראשונה עם אחותו,
שחיה בארצות הברית עם משפחתה .
החיים בקיבוץ מילאו את משה בעשייה מגוונת ועשירה.
תחילה בעבודה בפלחה. בהמשך יצא ללימודי הדרכה לחברות נוער. אחר כך עבד כמורה
בקבוצות "מעיין" ו"שיבולים" (1959-1951). המשפחה יצאה לשליחות
במסגרת תנועת "השומר הצעיר", לטורונטו שבקנדה (1964-1961). עם
חזרתו ארצה, הצטרף משה למפעל "מיברג", תחילה כעובד במחלקת המכבשים,
בהמשך כמרכז המחלקה, ואח"כ במשך שתי קדנציות (6 שנים) כמנהל הייצור של
המפעל (1975-1964). בשנים 1977-1976 הוא ניהל את האולפן ללימוד עברית
בקיבוץ. בשנים 1983-1978 ניהל את מפעל "תעשיית אביזרי חשמל"
("אלתם" של היום). בכל השנים הללו היה משה שותף פעיל ותורם בתחומי
התרבות והחברה בקיבוץ. בשנת 1984 עבר משה ניתוח להסרת גידול על עצב השמע. בעקבות
הניתוח נפגעה בריאותו. על אף זאת, יצא בשנים 1989-1985 לעבודה ב"מדור
התעשייה" של הקיבוץ הארצי. בשובו משנות הפעילות, הקים משה במיברג את מחלקת
אבטחת האיכות, ניהל אותה ועבד בה עד פרישתו מטעמי בריאות בגיל 84 (2010). מסכת
חייו ופועלו העשיר של משה בשנים שלאחר המלחמה מעידים על יכולותיו הרבות, על
אישיותו הרב גונית ועל תרומתו הרבה לחברה בה הוא חי.
כשורד שואה יצא משה למסעות עם בני נוער לפולין,
תחילה בהיסוס, ובהמשך מתוך הכרת ערך עמוקה. באחד הטקסים אמר משה לבני הנוער:
"... אין ספק שמאורעות השואה תפסו פינה נחבאת בנפשי ובליבי והם משפיעים על
חיי פה ושם. כך אני גם רוצה שיישאר. אבל מאז עלייתי ארצה מילאתי את שנותיי בעשייה
רבה ומגוונת, שיצרה לי תחושה של שייכות מלאה לעולם של היום ושל העבר, כאב לבנים,
כסב לנכדים, כאזרח במדינתי וכאדם.... לכן בגמר המסע, ובפגישותינו בעתיד בנסיבות
יותר משמחות, אל תראו בי "ניצול שואה" אלא ישראלי, שווה בין שווים כמוכם".
ב- 1990, במהלך שירותו הצבאי אחרי סיום קורס
חובלים של חיל הים, חלה עמי, בנם הצעיר של משה ועירית, בלוקמיה ונאבק על חייו במשך
חודשים ארוכים, עד פטירתו. משה ועירית, יחד עם המשפחה והקיבוץ, הקימו קרן לזכרו של
עמי, התומכת ביצירה בכל תחומי החיים, של חברי הקיבוץ ובניהם, בפרט בתחומי המוזיקה
והאומנות. בשנת 2011 נפטרה יעל, הבת הבכורה, לאחר מאבק במחלת הסרטן. הצער והשכול
היו מנת חלקם של משה ועירית והם, נשאו אותו בכאב רב. משה גילם במסלול חייו המיוחד את סיפורו של
חלק מהעם היהודי - מהעיר לודז', דרך אימי השואה, עליה לארץ, השתתפות במלחמת
השיחרור והחיים בקיבוץ. אישיותו הרב גונית, תרומתו הרבה לקיבוץ וקורות משפחתו הם
ניצחון החיים. משה נפטר בו' סיון תשע"ג, 15 מאי 2013 והוא בן 87. השאיר אחריו
את עירית אשתו, משפחתה של יעל ז"ל, עמרי בנו ומשפחתו, אחותו לולה בת התשעים
בארה"ב, ובני משפחתה שם.
כתבו: אוּרי יעל, פישביין עמי.
שמעון
נולד ב- 2.7.1925 בפולין ועלה ארצה בשנת 1948 מגרמניה. הוא ניצול שואה ושרד יחידי
מכל משפחתו שנספתה. היה במחנה ההשמדה אושוויץ במשך חמש שנים. לאחר גמר המלחמה היה
חבר בהגנה, בקיבוץ Hoch-Land
בחודש מאי שנת 1948 עלה ארצה, עם קבוצה באוניה פביו (Fabio) , הם ירדו בחוף בקיסריה ומיד גויסו לצה"ל, לקחת חלק במלחמה. היה בגדוד השישי של חטיבת הראל בפיקודו של צביקה זמיר. היה נהג בפלוגה המסייעת. לחם בקרבות על ירושלים, בין השאר בלטרון, בניסיון להגיע לגוש עציון, בית ג'מאל, בית נטיף ואף ירד לנגב ולחם בקרבות עוג'ה-אל חפיר. בצה"ל שרת בחיל-מודיעין בפיקודו של יעקב חפץ.
לאחר שחרורו שרת במשך
ארבעים וחמש שנה ב"מוסד לתפקידים מיוחדים". הוא אב לשני בנים וסב לחמישה
נכדים. שמעון שבשביץ התגורר בבת-ים עד פטירתו ב-9 ינואר שנת 2020 .
מאת : איתמר אייכנר עד גיל 14 לא ידע אפרים כוכבא כי אומץ בשואה. הוריו נרצחו ורק בבגרותו פגש את אביו המאמץ וקיבל את היומן שכתבה ג'קלין...
