מאת:
יהל פרג'
איך שרדה קבוצה של עשרות ילדים יהודים, בגילאי 8-12, ללא הורים, את הסלקציה הראשונה שלהם, עת הגיעו לאושוויץ-בירקנאו? | "לא אתה ולא אני ולא אף אחד מאיתנו ימות. אנחנו נשארים בחיים" אמר וולף גלפרין לאחיו הקטן שלמה | וכך היו לחבורת ה-131 ילדים מקובנה
במסע שארך מעל לשנה, בשיא השמדת העם היהודי, במעבר בין ארבע מדינות ו-7 מחנות מעבר, השמדה וריכוז, שרדו עשרות ילדים יהודים, שבשלב מכריע במהלך מסעם, דבקו אחד בשני, בצעד שככל הנראה הציל אותם באותו הזמן מהשמדה בבירקנאו.
בערב מלחמת העולם השנייה חיו בקובנה כ-40,000 יהודים, רבע מתושבי העיר. ביוני 1941, כבשו הנאצים את העיר, ועד אוגוסט באותה שנה ריכזו את היהודים בגטו. במהלך השנים נרצחו עשרות אלפים, רבים מהם בפורט ה-9, בית כלא שהוסב במהלך המלחמה לאתר רצח של כ-20,000 בני אדם, רובם יהודים.
"'הגרמנים!' 'אקציה!' נשמעו צעקות מכל עבר. נמלטנו כשכדורים שורקים סביבנו. כך זה היה. לפעמים היו הגרמנים פורצים לגטו ללא התרעה ויורים סתם כדי לפגוע, משתעשעים להם. כך היה עד שגטו קוֹבְנָה הפך למחנה ריכוז. אחר-כך הם ארגנו הכול למופת. אחר-כך הם הרגו רק בצורה מסודרת.
באותו ערב כשנמלטנו לכל עבר, נשאר כדור הסמרטוטים במרכז המגרש. זוּנְדקֶ'ה נזכר בו וחזר על עקבותיו. אני הסתתרתי בקצה הרחוב בתוך פח אשפה הפוך, כשראיתי את החיילים הגרמנים פורצים אל תוך המגרש הקטן שעליו שיחקנו רגע לפני כן. זוּנְדקֶ'ה נשאר עומד באמצע המגרש, קפוא על מקומו, וחיבק אל גופו את הכדור הקטן. הכלבים נבחו ומשכו בכוח את החיילים אחריהם. חברי המבוהל רץ וקפץ אל תוך הוויליה – הנהר שזרם בתוך הגטו. הנהר היה קפוא, אבל עָצמת הקפיצה ניקבה חור בקרח. הגרמנים ירו לכיוון שבו נעלם זוּנְדקֶ'ה ואני הייתי בטוח שטבע. ('אחד מכולם', סופי בן ארצי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, נכתב בהשראת זכרונותיהם של קבוצת ה-131)
במרץ 1944 נערכה בגטו האקציה הגדולה, שכונתה גם אקציית הילדים. 1,800 תינוקות, קשישים ונשים נרצחו בגטו ובפורט ה-9. ביולי באותה השנה, פונה הגטו על עשרות אלפי יושביו. הילדים שחמקו מהאקציה, הועמסו יחד עם הוריהם על רכבות משא בדרך אל הלא נודע.
עצירת הרכבת בשטוטהוף שבגרמניה, בישרה את הפרידה הראשונה – האמהות והילדים הרכים הופרדו מהגברים והילדים הבוגרים. "לרבים מאיתנו", כתב דניאל (דני) חנוך, "לרבים מאיתנו היתה זו הפעם האחרונה שראינו את אמותנו ואחיותנו. לרבות מהאמהות והאחיות היתה גם להן פרידה אחרונה מבניהם ואחיהם הקטנים."
הרכבת המשיכה אל מחנה העבודה לנדסברג, שם הופרדו הילדים מאבותיהם ומאחיהם הבוגרים שנשלחו לעבודות כפיה. 130 ילדים רוכזו באוהל נפרד, ללא מבוגר. וולף גלפרין אחיו הגדול של שלמה, התגנב אל אוהלם, ברצותו להגן על אחיו.
מספר דני חנוך: "כבר הספיקו חלק מאיתנו להשתלב בעבודה, אך הנהלת המחנה לא השלימה עם החריגה שיש עוד ילדים יהודים בחיים. אספו אותנו בלי לתת להיפרד מיקרנו. גם כאן היתה זו פרידה אחרונה לחלק מאיתנו ורבים מהאבות והאחים לא חזרו לראות את אחיהם הקטנים. וחלק לא מצא שוב את האבא, האח, הסב או הדוד."
"נפרדתי מאבא", מתאר וולף בסרט 'מסיבת יום הולדת' "וממי שעזר לי להכנס בתוך הגדר לילדים האלה. שמה היתה תמונה לא יפה, זה היה קשה מאוד. הילדים הקטנצ'יקים האלה בכו, וגם האח התחיל לבכות: 'למה אתה באת? זה לא מספיק שאני אמות ואתה צריך למות? תלך בחזרה'. ואני כזה כמו מעץ, הייתי יותר חזק מעכשיו, לא בכיתי, ואמרתי 'לא אתה ולא אני ולא אף אחד מאיתנו ימות. אנחנו נשארים בחיים'."
131 ילדים יהודים, צריכים מעתה לשרוד לבד בעולם.
