ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 11 ביוני 2023

"אנחנו נשארים בחיים" : סיפורם הייחודי של 131 ילדים יהודים מגטו קובנה

 



מאת
:
יהל פרג'

איך שרדה קבוצה של עשרות ילדים יהודים, בגילאי 8-12, ללא הורים, את הסלקציה הראשונה שלהם, עת הגיעו לאושוויץ-בירקנאו? | "לא אתה ולא אני ולא אף אחד מאיתנו ימות. אנחנו נשארים בחיים" אמר וולף גלפרין לאחיו הקטן שלמה | וכך היו לחבורת ה-131 ילדים מקובנה

 במסע שארך מעל לשנה, בשיא השמדת העם היהודי, במעבר בין ארבע מדינות ו-7 מחנות מעבר, השמדה וריכוז, שרדו עשרות ילדים יהודים, שבשלב מכריע במהלך מסעם, דבקו אחד בשני, בצעד שככל הנראה הציל אותם באותו הזמן מהשמדה בבירקנאו.

בערב מלחמת העולם השנייה חיו בקובנה כ-40,000 יהודים, רבע מתושבי העיר. ביוני 1941, כבשו הנאצים את העיר, ועד אוגוסט באותה שנה ריכזו את היהודים בגטו. במהלך השנים נרצחו עשרות אלפים, רבים מהם בפורט ה-9, בית כלא שהוסב במהלך המלחמה לאתר רצח של כ-20,000 בני אדם, רובם יהודים.

"'הגרמנים!' 'אקציה!' נשמעו צעקות מכל עבר. נמלטנו כשכדורים שורקים סביבנו. כך זה היה. לפעמים היו הגרמנים פורצים לגטו ללא התרעה ויורים סתם כדי לפגוע, משתעשעים להם. כך היה עד שגטו קוֹבְנָה הפך למחנה ריכוז. אחר-כך הם ארגנו הכול למופת. אחר-כך הם הרגו רק בצורה מסודרת.

באותו ערב כשנמלטנו לכל עבר, נשאר כדור הסמרטוטים במרכז המגרש. זוּנְדקֶ'ה נזכר בו וחזר על עקבותיו. אני הסתתרתי בקצה הרחוב בתוך פח אשפה הפוך, כשראיתי את החיילים הגרמנים פורצים אל תוך המגרש הקטן שעליו שיחקנו רגע לפני כן. זוּנְדקֶ'ה נשאר עומד באמצע המגרש, קפוא על מקומו, וחיבק אל גופו את הכדור הקטן. הכלבים נבחו ומשכו בכוח את החיילים אחריהם. חברי המבוהל רץ וקפץ אל תוך הוויליה – הנהר שזרם בתוך הגטו. הנהר היה קפוא, אבל עָצמת הקפיצה ניקבה חור בקרח. הגרמנים ירו לכיוון שבו נעלם זוּנְדקֶ'ה ואני הייתי בטוח שטבע. ('אחד מכולם', סופי בן ארצי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, נכתב בהשראת זכרונותיהם של קבוצת ה-131)

במרץ 1944 נערכה בגטו האקציה הגדולה, שכונתה גם אקציית הילדים. 1,800 תינוקות, קשישים ונשים נרצחו בגטו ובפורט ה-9. ביולי באותה השנה, פונה הגטו על עשרות אלפי יושביו. הילדים שחמקו מהאקציה, הועמסו יחד עם הוריהם על רכבות משא בדרך אל הלא נודע.

עצירת הרכבת בשטוטהוף שבגרמניה, בישרה את הפרידה הראשונה – האמהות והילדים הרכים הופרדו מהגברים והילדים הבוגרים. "לרבים מאיתנו", כתב דניאל (דני) חנוך, "לרבים מאיתנו היתה זו הפעם האחרונה שראינו את אמותנו ואחיותנו. לרבות מהאמהות והאחיות היתה גם להן פרידה אחרונה מבניהם ואחיהם הקטנים."

הרכבת המשיכה אל מחנה העבודה לנדסברג, שם הופרדו הילדים מאבותיהם ומאחיהם הבוגרים שנשלחו לעבודות כפיה. 130 ילדים רוכזו באוהל נפרד, ללא מבוגר. וולף גלפרין אחיו הגדול של שלמה, התגנב אל אוהלם, ברצותו להגן על אחיו.

מספר דני חנוך: "כבר הספיקו חלק מאיתנו להשתלב בעבודה, אך הנהלת המחנה לא השלימה עם החריגה שיש עוד ילדים יהודים בחיים. אספו אותנו בלי לתת להיפרד מיקרנו. גם כאן היתה זו פרידה אחרונה לחלק מאיתנו ורבים מהאבות והאחים לא חזרו לראות את אחיהם הקטנים. וחלק לא מצא שוב את האבא, האח, הסב או הדוד."

"נפרדתי מאבא", מתאר וולף בסרט 'מסיבת יום הולדת' "וממי שעזר לי להכנס בתוך הגדר לילדים האלה. שמה היתה תמונה לא יפה, זה היה קשה מאוד. הילדים הקטנצ'יקים האלה בכו, וגם האח התחיל לבכות: 'למה אתה באת? זה לא מספיק שאני אמות ואתה צריך למות? תלך בחזרה'. ואני כזה כמו מעץ, הייתי יותר חזק מעכשיו, לא בכיתי, ואמרתי 'לא אתה ולא אני ולא אף אחד מאיתנו ימות. אנחנו נשארים בחיים'."

131 ילדים יהודים, צריכים מעתה לשרוד לבד בעולם.

להמשך הכתבה (קישור)

קבוצת ילדי ה131 מגיעה למחנה אושוויץ וההפתעה של הגרמנים

 



 מדכאו הועברו חברי הקבוצה ברכבת למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. עבור היהודים שהגיעו לבירקנאו, בוודאי הילדים שבהם, היה המחנה תחנה סופית. מאות אלפי הילדים שהגיעו למחנה נשלחו תוך מספר דקות, לאחר תהליך ה"סלקציה", אל מותם בתאי הגזים. עם הגעתם למחנה בליל 31 באוגוסט 1944 הורדה קבוצת הילדים אל הרמפה ברציף תחנת הרכבת של המחנה.

ילדי קבוצת ה-131 התייצבו על גבי הרמפה והחלו ביישום תרגילי הסדר הקבוצתיים בהובלתו של וולפקה, לפני שהחלה הסלקציה.

"הגענו בלילה לבירקנאו. היו אורות עטופי ערפל, בקושי ראו תאורה בתוך המחנה, בקושי נשמעו קולות, היה שקט של לילה כזה, הקרימטוריות עבדו במלוא הקיטור. אנחנו לא ידענו מה זה בדיוק, כששאלנו מה זה אמרו לנו שאופים כאן לחם ולחמניות לאנשים שיוצאים לעבוד. ירדנו מהקרונות. וולפקה מיד סידר אותנו בשלשות וצעדנו 'לינקס-ריישט, לינקס-ריישט', 'שמאל-ימין, שמאל-ימין', וכאשר עברנו על יד קציני האס.אס הוא נתן פקודה 'הימין שר', הפנינו את העיניים ואת הראש לימין. זה מאוד מצא חן בעיניהם, עצרו אותנו ואז קצין זוטר שאל את הקצין הבכיר 'ואס אוניש תאן וידיאזן?', מה לעשות איתנו?' הוא אמר 'לאסט אן דוש', 'תן להם לעבור'".


מתוך עדותו של דניאל חנוך מקבוצת ה-131
נראה כי המופע המאורגן והמסודר מצא חן בעיני קציני האס.אס שהיו ברציף והשפיע על החלטת הגרמנים לקלוט את הקבוצה במחנה ולא לשלוח את הילדים ישירות לתאי הגזים כדינם של ילדים שהגיעו למחנה. במקום להשמדה נשלחו הילדים ללאגר A, מחנה המעבר של בירקנאו, לאחר שעל ידיהם קועקעו מספרים. במחנה, שכמעט לא היו בו ילדים, הועסקו ילדי הקבוצה בהובלת עגלות מתים.


"
בזמן שבו חיינו בבירקנאו שמרנו על אורח חיים קבוצתי משותף, תוך התחשבות רבה אחד בשני. את מנת הלחם קיבלנו במרוכז בבוקר וחילקנו בין האנשים. עמדו לרשותנו מאזניים, ואנשים מתוכנו ביצעו את החלוקה באופן שווה. על פי אחת השיטות נהגנו לחתוך את מנות הלחם באופן שווה ומי שחילק החזיק שתי מנות מאחורי גבו. קראו בשמות הילדים בזה אחר זה, וכל ילד התבקש לציין באיזו יד הוא בוחר. כך מנעו אפשרויות של העדפה. היינו חברה מגובשת ואיש לא ניסה לרמות בנושא זה".

 

מקור וקרדיט: קטע שכתב אריק גורדין , על סמך ראיון עם דני חנוך , בתוך הספר : אריק גורדין, עמיה ליבליך, רחל חנוך, לספר כדי לחיות : סיפורו של דניאל חנוך, הוצאת כרמל , ירושלים , 2021



מתוך עדותו של שלמה גלפרין (וולפקה)

 לאחר זמן מה הבחינו הגרמנים שוולף/ולפקה בוגר יותר מחברי הקבוצה, והוא הופרד ממנה ונשלח לעבודות כפייה במחנה זקסנהאוזן. למרות שוולף/ולפקה לא נוכח פיזית עם ילדי הקבוצה מאותו רגע ועד תום המלחמה, המנהיגות וערכי הסולידריות הקבוצתיים שהטמיע בקרב החברים ממשיכים להשפיע עליהם.

כחצי שנה שהו ילדי הקבוצה בבירקנאו בתנאים קשים וברעב תמידי.

 במהלך שתי סלקציות 90 מהילדים נשלחו להשמדה בתאי הגזים. תנאי המחיה היו בלתי אנושיים. הילדים סבלו קשות מרעב, מחלות וצפיפות.

בדרך-לא-דרך הצליחו 39 ילדי הקבוצה הנותרים לשרוד עד התקרבות החזית הרוסית. ב- 5 במאי 1945 שוחררו הילדים על ידי כוחות של בעלות הברית ממחנה גונסקירכן.


וולפקה, שהופרד מהקבוצה, נשלח לעבודות כפייה במפעל ייצור מוקשים במחנה זקסנהאוזן. משם נשלח לצעדת מוות בתוך גרמניה, אשר ארכה כ-300 ק"מ והסתיימה בעיר שוורין. הצבא האמריקאי הוא אשר שחרר את האסירים במקום.

 לאחר שחרורו, החל וולפקה במסעו מזרחה, בחזרה הביתה. בתחילה בעזרת זוג אופניים, עד שאלו הוחרמו בידי חיילים סובייטים. בגבול הליטאי וולף נעצר, אולם תודות למספר המקועקע על זרועו (B-2816) הורשה להיכנס ולהתאחד בוילנה עם משפחתו שבדרך נס שרדה כולה את השואה – הוריו, אחיותיו, פרידה ופקה, ואחיו פיווה. האח הצעיר שלמה שרד עם הילדים ומיד לאחר המלחמה עלה לארץ דרך איטליה. וולף עלה ארצה בשנת 1990, חי בעיר שדרות ועסק במקצועו – מהנדס בניין.


מדי שנה, מאז עלייתם ארצה ועד היום, עורכים שורדי קבוצת ה-131 מעין "פגישת מחזור" וחוגגים יום הולדת משותף ביום השנה לשחרור, שבו הם מעלים זיכרונות. גם וולף משתתף במפגשים השנתיים הללו. השורדים וצאצאיהם מוקירים לוולף גלפרין זכות בהישרדותם, הודות לגבורתו, תושייתו ומנהיגותו בעת צרה, ועדיין רואים בו המנהיג שלו הם חבים את חייהם.

 

מקור וקרדיט : אתר קק"ל , חינוך וקהילה

אתר קק"ל למחנכים, ילדים ונוער - וולף גלפרין – המציל של ילדי קובנה

 

 


131 ילדים במכלאה

 

 

מקור וקרדיט: קטע שכתב אריק גורדין , על סמך ראיון עם דני חנוך , בתוך הספר : אריק גורדין, עמיה ליבליך, רחל חנוך, לספר כדי לחיות : סיפורו של דניאל חנוך, הוצאת כרמל , ירושלים , 2021

 

מחנה הריכוז הנאצי לאנדסברג היה מנוהל במשמעת קפדנית וסדר יום נוקשה. זה היה אחד ממחנות הלוויין של דכאו וכשהרכבת הגיעה אליו היה עדין בשלבי הקמה.

 נראה היה לדני  חנוך , שהוא עתיד להישאר במחנה זה עם אביו ואחיו, אבל כשבוע לאחר הגעתם למחנה נערך מסדר שבמהלכו הופרדו הילדים, שגילם היה פחות מ12 שנים, או כאלה שנראו צעירים, והועברו למכלאה במחנה, שנמצאה תחת שמירה של הגרמנים. דני עבד אז במטבח המחנה, אנשי  המטבח , אסירים בעצמם, ניסו להחביאו בתוך סיר גדול. הניסיון כשל. דני נתפס ונשלח למכלאת הילדים, שבה שהו ילדי קובנה, שהופרדו הפעם מאבותיהם ומאחיהם לאחר שאימותיהם כבר נעלמו ברציף בשטוטהוף, עכשיו היו לבדם, ללא קרוב ומודע , זרים זה לזה. רק חלקם הכירו ילד אחד או שניים מהגטו או מחייהם בעבר. לא היה עימם מבוגר שישגיח, ינחם וירגיע. הילדים היו אבודים, חסרי מגן , מבוהלים ומפוחדים. לגמרי לבד. הבכי היה קשה מנשוא, לכאן למכלאה הוכנס דני עוד בטרם הספיק להיפרד מאבי ומאחיו, שהיו בעבודת הפרך במחנה הריכוז. דני חנוך , היחיד בלבוש בגדי אסיר ( כי עבד במטבח המחנה) , נבדל משאר הילדים. הנאצים לא ויתרו גם על הטרף הזה..

כאן נכנס וולפקה לתמונה

המהומה במכלאת הילדים הייתה נוראה, הקולות שעלו משם נשמעו בחלקים אחרים של המחנה. מי ששמע את הצעקות ואת הבכי היה זאב גלפרין, המכונה וולפקה. נער כבן 17 , שאחיו הקטן שלמה היה בין הילדים שנלקחו ע"י הגרמנים למכלאה. וולפקה לא יכול היה לשאת את המצב. הוא הבין שאחיו הקטן יישלח אל מותו כשאין לידו קרוב תומך ולכן וולפקה תכנן לעשות מעשה, על אף שידע שזה עלול לו בחייו. בעצה אחת עם אביו שנתן את הסכמתו, החליט להתגנב אל המכלאה, להצטרף אל שלמה (שליימ'קה) אחיו הקטן ולשמור עליו. לשם כך היה עליו לזחול מתחת לגדרות התיל בלי ששומרי המחנה הגרמנים יבחינו בו, שכן אם ייתפס, ברור מה יהיה עונשו.  היה זה מהלך נועז שהיה כרוך בסכנת חיים ממשית. וולפקה הצליח לחדור למכלאה ולהצטרף לאחיו . שליימקה הקטן חיבק אותו ופרץ בבכי : "למה באת?  שאל , "גם אתה תמות" .

בסמכותיות ובשקט שלא ברור מהיכן נבעו , הצהיר וולפקה מול אחיו והילדים שמסביבו " אף אחד לא ימות! " .

 כעבור שנים רבות , כשוולפקה עלה לישראל ונפגש עם מי שהיו הילדים של אז, הוא שיחזר בפניהם כיצד נכנס למכלאה בסתר וכיצד  הילדים המבוהלים הצטופפו  סביבו הסתכלו עליו כעל מושיע. מאותו רגע הפך הנער וולפקה להיות מנהיגם של הילדים, מדריך ואח גדול של ילדי הקבוצה, שהסתופפו תחת מנהיגותו הכובשת.

הילדים לא  שהו במכלאה זמן רב . כבר בבוקר שלמחרת הם הועמסו על משאיות והובלו אל יעד בלתי ידוע- מחנה הריכוז דכאו הסמוך.

131 הילדים הגיעו למחנה במחצית יולי 1944 , רוכזו במגרש המסדרים  שגורלם נחרץ, כי כבר שמעו על מקלחות המוות. אחוזי אימה ודוממים, כובשים את בכיים ונאבקים בדמעות, נכנסו בלית ברירה למקלחות, הם השתהו לרגע מרוב אימה, ואז חייל גרמני הכניס ראשו מתחת לאחת המקלחות, פתח את המים ששטפו את ראשו וסימן לילדים שאין להם ממה לחשוש. הילדים פתחו את הברזים ויצאו מהם מים , הילדים המסכנים  לא ידעו נפשם מרוב הקלה על כך שנשארו בחיים.

אבל אין לשכוח, כי אלו היו חיים במחנה ריכוז אכזרי, שהייתה בו משמעת ברזל קפדנית, שלא נועדה לילדים בגילים אלה. הילדים מצידם "נתלו" על וולפקה, שהיה בעצמו נער מבוגר מהם בסך הכול במספר שנים, שהבין מהאר מאד מהן דרישות המשמעת במחנה דכאו ואירגן את הילדים  לקבוצה מלוכדת שנשמעה להנחיותיו כיצד לנהוג.

מכיוון שבמחנה דכאו אילצו את האסירים, גם וולפקה עשה זאת עם הילדים, הוא לימד אותם כיצד יש לבצע את התרגילים. שמאל ימין ולימין שור על ידי הורדת הכובע כשעוברים ליד איש סגל נאצי, כדי שיעמדו בדרישות הנוקשות של מפקדי המחנה בדכאו, שאם לא כן, התוצאה היא מכות, השפלות ותרגול נוסף עד השגת התוצאה המבקשת או קריסה מתשישות, כשמעל לכל מרחפת תמיד סכנת מוות..

דבר בעברם לא הכין אותם  לחיים כאלה במחנה ריכוז נאצי מהקשים ומהאכזריים ביותר. לא היה להם את מי לשאול או להתייעץ אלא עם וולפקה, שאיתו יכלו לחלוק את מצוקותיהם. הצורך להתנהג בהתאם לדרישות המחנה והתרגולות הרבות, בהנהגתו של וולפקה, הביאו אותם לכדי גיבוש והם הפכו לקבוצה מאורגנת , ממושמעת וצייתנית , שפילסה דרכה בסביבה העוינת כל כך נגד כל הסיכויים. הגיבוש שלהם כקבוצה מאורגנת הציל את חייהם כאשר הועברו מאחור יותר עם וולפקה למחנה הריכוז בירקנאו אושוויץ.

מקור וקרדיט: קטע שכתב אריק גורדין , על סמך ראיון עם דני חנוך , בתוך הספר : אריק גורדין, עמיה ליבליך, רחל חנוך, לספר כדי לחיות : סיפורו של דניאל חנוך, הוצאת כרמל , ירושלים , 2021

 


דניאל חנוך בן 11 , מאבק ההישרדות בגטו קובנה לאחר אקציית הילדים

 



מקור וקרדיט
: קטע שכתב אריק גורדין , על סמך ראיון עם דני חנוך , בתוך הספר : אריק גורדין, עמיה ליבליך, רחל חנוך, לספר כדי לחיות : סיפורו של דניאל חנוך, הוצאת כרמל , ירושלים , 2021

 

 דני היה נתון במאבק תמידי, הישרדות  הייתה מהות הקיום בגטו. אי-אפשר היה להרפות מתח ולו לרגע.

החיים בגטו קובנה נמשכו לאחר היום הנורא של אקציית הילדים. ההורים שחזרו מעבודות הכפייה גילו לחרדתם כי ילדיהם נלקחו אל מותם. השבר היה עצום. הילדים המעטים שהצליחו לשרוד את האקציה נאלצו להסתתר ולרדת למחתרת, מכיוון  שכל ילד שנראה ברחוב היה נתפס מייד ונשלח לפורט התשיעי, המצודה שימשה את הנאצים להרג אלפים.

 

צורכי היום-יום של המשפחה לא השתנו. נהפוך הוא, השגת מזון הפכה קשה יותר נוכח המצב בגטו, שהלך והחמיר. לאחר אקציית הילדים, ההקצבות ניתנו לפי מספר האנשים העובדים ולכן ילדים לא היו כלולים בחשבון ולמעשה " חיו על חשבון" המשפחות היהודיות  שנותרו בגטו קובנה . משימותיו של דני להשגת אוכל הפכו למסוכנות ביותר.

 יולי 1944 . הצבא האדום התקרב לליטא והדי תותחיו נשמעו מרחוק. הגטו עמד בפני חיסול. הגרמנים הודיעו שעל כולם להתייצב לפינוי. בהודעה הרשמית נאמר שהאנשים יישלחו לעבודה במערב, אבל איש לא האמין שכך יהיה. היו שניסו להסתתר במאורות מחבוא, אבל השומרים הגרמנים והאוקראינים  גילו מקומות אלה והעלו אותם באש על יושביהן. בסיום החיפושים פוצצו הגרמנים את כל בתי הגטו. איש לא נותר בחיים.

  את הנשארים, משפחת חנוך ביניהם, אספו והוליכו דרך העיר אל תחנת הרכבת. כך החל המסע מערבה במסגרת מה שתוכנן על ידי הנאצים כפתרון הסופי .

 התחנה הראשונה של הרכבת , אליה הגיעו בשעות הלילה, הייתה במחנה שטוטהוף שליד דנציג, שהייתה אז פרוסיה המזרחית והיום גדאנסק שבפולין. על הרציף מהומה , צעקות , פקודות , צווחות ונביחות . ברגע האחרון ההורים מחליטים  שדני יישאר עם אביו ואחיו על אף שמפאת גילו הצעיר היה אמור ללכת עם אימו. הנשים והילדים הורדו מהרכבת, ביניהם האם פרידה והאחות מרים ( מירל'ה) ונעלמו בחשכה. הייתה זו הפעם האחרונה שדני רק בן 12 , ראה  אותן . להיפרד לא הספיקו. דני לא רצה כלל להיפרד, הפרידה נכפתה עלי וכילד למעשה מאז ועד היום לא השלים עימה והוא נושא אותה בנפשו יום-יום. רק שנים רבות  אחר כך יעמוד דני על המשמעות של אם ואחות שנקרעו ממנו באחת.  אין לא היה תחליף לאם שנלקחה ממנו.

 המסע ברכבת נמשך. הרכבת החלה בנסיעתה עם המטען הגברי ובו גם מעט ילדים ונערים. היעד היה מחנה הריכוז שהנאצים הקמו בלאנדסברג  שבגרמניה, באזור קאופרינג שליד דכאו, סמוך למינכן.

 

מקור וקרדיט: קטע שכתב אריק גורדין , על סמך ראיון עם דני חנוך , בתוך הספר : אריק גורדין, עמיה ליבליך, רחל חנוך, לספר כדי לחיות : סיפורו של דניאל חנוך, הוצאת כרמל , ירושלים , 2021

 


יום ראשון, 4 ביוני 2023

התושייה של הילד דניאל חנוך , בן 11 , באקציית הילדים בגטו קובנה

  


אריק גורדין, עמיה ליבליך, רחל חנוך, לספר כדי לחיות : סיפורו של דניאל חנוך, הוצאת כרמל , ירושלים , 2021

 

בסוף שנת 1943 החלו להתהלך שמועות, שנערכות אקציות ילדים בכל הגטאות וגם בגטו קובנה. הורים רבים החלו לחפור בורות מסתור מתחת לבית, שנקראו "מאלינות" כדי להסתיר את הילדים. אחרים ניסו  להפקיד את ילדיהם בידי ליטאים תוך סיכון רב, לרוב תמורת כסף או רכוש.

 בחודש מרס 1944 מוקדם בבוקר, כאשר חלק מההורים כבר יצא לעבודות הפרך מחוץ לגטו, פשטו המשטרה הגרמנית, האס. אס והאוקראינים על רחובות הגטו, עברו מבית לבית, חטפו ואספו את הילדים. זוועת עולם. האח אורי , בניסיון להציל את דני אחיו, הביא אותו לבניין של משרד העבודה הגרמני בגטו והנחה אותו לעלות  לעליית הגג ולהתחבא עד לסיום המבצע. לימים סיפר אורי, כי אימם השביעה אותו לשמור על דני, האח הקטן. אורי קיים את  הבטחתו גם במקרה זה וגם עוד שנים רבות אחר כך.

 בעליית הגג של משרד העבודה הגרמני דני ראה אנשים שכבר היו שם עם ילדיהם. כשהתבונן בהם ראה את האימה הנשקפת מעיניהם. אימהות החזיקו את התינוקות והצמידו אותם אליהן בניסיון להשתיקם. הוא מצא לו פינה מרוחקת והתיישב בה. מבחוץ נשמעו קולות של צעקות , מגלבים, נביחות כלבים ודיבורים, הכול בערבוביה. מהומה כללית.

 הילד דני בן ה11 הצטנף בפינתו והתמקד במשימה אחת – כיצד לצאת מהמקום הזה. אין לו דבר עם האנשים שלידו, הוא מנותק רגשית מהם, אינו מתפנה לעסוק במשפחות האחרות  והסובב אותו.  ההתמקדות במשימה היא הדבר החשוב ועליו לתת עליה את הדעת ולא להסיח את מחשבתו לדברים שוליים.

 בשלב מסוים נודע דבר המחבוא לגרמנים והם עלו מייד למעלה וצרחו  בגרמנית " כולם החוצה" . ברגע זה הדהדו בראשו של דני דברים שאמרו לו הוריו זמן קודם לכן בזו הלשון:  " הם רוצים להרוג אותך ואנחנו לא יכולים לשמור עליך". דני הבין שם ייצא מעליית הגג  יחד עם שאר המסתתרים, זה יהיה סופו .

 הוא מחליט לעשות מעשה. הוא ידע שבכל עליית גג יש פתח של דלת עץ ברצפה, שאותה ניתן להרים בעזרת טבעת ברזל המחוברת אליה.

 

בתוך כל המהומה דני זחל על הרצפה, חיפש את הטבעת , מצא אותה ובקור רוח לא מובן משך בטבעת בכוח רב והצליח להרים את הדלת. הדלת נפתחה.. דני הסתכל למטה.  ממש מתחתיו עמד זקיף גרמני חמוש, מעשן סיגריה, כשמבטו מופנה החוצה אל הגינות של הבניין. דני לא היסס , קפץ מעליית הגג אל  החדר, פגע בגרמני שאיבד לרגע את שיווי משקלו , והחל  לרוץ בכל כוחו בזיגזג.

 הגרמני ירה, אך לא הצליח לפגוע בדני שהמשיך במנוסתו עד שהגיע לבית של יהודי שלא הכיר. 

היהודי ראה את דני רץ , ידע על האקציה המתרחשת בגטו, הבין את הסיטואציה וקרא לעברו באידיש: " בוא הנה ילד , עלה לעליית הגג, יש שם גיגיות, שמיכות וכל מיני דברים, תיכנס בתוכם, תסתתר ותשכב" . דני עשה כדברי היהודי ושכב בעליית הגג זמן ממושך עד שלפתע נשמעו מלמטה קולות של בכי וצעקות. הוא שמע את היהודי ואת אורי אחיו נאנקים מכאב המכות שקיבלו מהגרמנים הצועקים לעברו של אורי : " איפה החבאת את אחיך? "

 דני נשבר ומחליט להסגיר עצמו, כדי שיפסיקו להכות את אחיו ואת היהודי שנתן לו מחסה, אבל ממש באותו רגע הגרמנים עלו לעליית  הגג והתחילו לחפש את דני המסתתר.

 הם השתמשו בפגיונים ודקרו בערמות הפזורות בעליית הגג, הפכו גיגיות , אך בדרך נס לא מצאו אותו. לאחר שנואשו, ירדו למטה והניחו  נפשם את אורי המוכה והחבול ואת היהודי , בהנחה , שאכן אין הם יודעים איפה דני .

 את היהודי הזה דני מכנה "המציל האנונימי". בעיניו, האיש הזה , שאת שמו אפילו לא ידע, סיכן את חייו למען הצלתו. היהודי היה אדם זר, שלא הייתה לו כל מחויבות לדני ובכל זאת סיכן את עצמו כדי להציל ילד שאינו מכיר. גם  אורי אחיו סיכן את חייו בכך שהפנה אותו להסתתר בעליית הגג של המשרד הגרמני ואחר כך עמד באומץ ובגבורה בלתי רגילים מול הגרמנים, שהפליאו בו מכותיהם ולא הסגיר את אחיו.

 דני שאב כוח מאירוע זה , שהיה עבורו אירוע מכונו , הוא גילה בתוכו כוחות , תושייה ותעוזה שלא הכיר.

 

מקור וקרדיט: קטע שכתב אריק גורדין , על סמך ראיון עם דני חנוך , בתוך הספר : אריק גורדין, עמיה ליבליך, רחל חנוך, לספר כדי לחיות : סיפורו של דניאל חנוך, הוצאת כרמל , ירושלים , 2021

 

 


"זו הנקמה הכי גדולה שלי" - האב שורד השואה פותח את הלב ואפילו שר

 


כשאברהם הראל בן ה-7 ברח מהנאצים דרך החלון יחד עם אחותו בת ה-3, הוא לא תיאר לעצמו שישב בארץ ישראל, שמונה עשורים מאוחר יותר, כשלידו בנו, קצין  בכיר בשריון וצוות הלוחמים שלו.

חלק מאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התקיים בבור חטיבת המבצעים שבבסיס הקריה, המקום הכי מסווג בצה"ל, דיון מסוג אחר. לחמ"ל מוצב הפיקוד העליון בו מתכנסים חברי המטכ"ל ובכירים בממשלה, הגיע אברהם הראל, שורד שואה בן 88, לתת עדות בפני עשרות חיילים וקצינים בענף השליטה בחטיבת המבצעים

במהלך העדות סיפר אברהם את סיפור בריחתו מהנאצים בבלגיה כילד וכיצד ניצל בזכות זוג חסידי אומות עולם, קמיל טייטכד, קצין בצבא הבלגי ואשתו, שנתנו לו מחסה בתקופת המלחמה. אברהם הראל, ואביו שנשלח לאושוויץ, היו היחידים ששרדו מבני משפחתו הגרעינית.

לאחר המלחמה אברהם עלה לארץ, הקים משפחה, וכיום נכדתו משרתת כקצינת חמ"ל בענף השליטה שבחטיבת המבצעים

מקור 1

מקור 2

"זו הנקמה הכי גדולה שלי" - האב שורד השואה פותח את הלב ואפילו שר


אמא שלי כבר לא יכולה לעמוד מול קהל ולספר, לקחתי את זה על עצמי

 



דורית שפירא מרעננה שבמסגרת המיזם הנפלא של
עמותת "בגוף ראשון מספרת את סיפורה של אמה, חנה אפלשטיין בת ה- 88 ששרדה את השואה בילדותה.

חנה נולדה כאניטה בשנת 1935 בעיר ז'לינה בצ'כוסלובקיה. כעבור 4 שנים, פלשו הגרמנים לצ'כוסלובקיה והגיעו גם לז'ילינה. בספטמבר עזבה המשפחה לכפר בהרים והתקיימה בדוחק תוך כדי מסתור ביערות. הם נתפסו אחרי חודשיים ונשלחו לבית סוהר בז'לינה. בינואר 1945 נשלחו למחנה מעבר סרד ואחרי שבועיים הפרידו אותם מאב המשפחה שהובל למחנה העבודה זקנהאוזן. הוא שרד את השואה ונפטר מיד לאחר שחרורו. אניטה נותרת עם אמה והן עברו למחנה טרזיינשטט עד סיום המלחמה במרץ 1945. כעבור 4 שנים, בשנת 1949, עלו אניטה ואמה לארץ והשתקעו בנהריה. בשנת 1954 היא התחתנה, הקימה משפחה בישראל ונולדו לה שלוש בנות. לפני עשר שנים עזבה את נהריה ועברה לפתח תקוה כדי להיות קרובה לבנותיה.

תארי מה קורה לך כשאת מספרת את סיפורה בגוף ראשון?

"כאשר אני עולה על הבמה אני נכנסת לדמות ומספרת את הסיפור כאילו אני ניצולת השואה. בפעם הראשונה כשאמי ראתה אותי מספרת כך את סיפורה היא נדהמה ואמרה שהיא לא יכולה לספר את סיפורה יותר טוב ממה שאני מספרת. היא מתרגשת מכך בצורה בלתי רגילה ומתלווה אליי לא מעט".

 

מקור וקרדיט

 

 אמא שלי כבר לא יכולה לעמוד מול קהל ולספר, לקחתי את זה על עצמי

83 שנים אחרי: האישה שהצילה את אפרים הוכרה כחסידת אומות העולם

  מאת : איתמר אייכנר עד גיל 14 לא ידע אפרים כוכבא כי אומץ בשואה. הוריו נרצחו ורק בבגרותו פגש את אביו המאמץ וקיבל את היומן שכתבה ג'קלין...