ילדי קבוצת ה-131 התייצבו על גבי הרמפה והחלו ביישום תרגילי
הסדר הקבוצתיים בהובלתו של וולפקה, לפני שהחלה הסלקציה.
"הגענו
בלילה לבירקנאו. היו אורות עטופי ערפל, בקושי ראו תאורה בתוך המחנה, בקושי נשמעו
קולות, היה שקט של לילה כזה, הקרימטוריות עבדו במלוא הקיטור. אנחנו לא ידענו מה זה
בדיוק, כששאלנו מה זה אמרו לנו שאופים כאן לחם ולחמניות לאנשים שיוצאים לעבוד.
ירדנו מהקרונות. וולפקה מיד סידר אותנו בשלשות וצעדנו 'לינקס-ריישט,
לינקס-ריישט', 'שמאל-ימין, שמאל-ימין', וכאשר עברנו על יד קציני האס.אס הוא נתן
פקודה 'הימין שר', הפנינו את העיניים ואת הראש לימין. זה מאוד מצא חן בעיניהם,
עצרו אותנו ואז קצין זוטר שאל את הקצין הבכיר 'ואס אוניש תאן וידיאזן?', מה לעשות
איתנו?' הוא אמר 'לאסט אן דוש', 'תן להם לעבור'".
מתוך עדותו של דניאל חנוך מקבוצת ה-131
נראה כי המופע המאורגן והמסודר מצא חן בעיני קציני האס.אס שהיו
ברציף והשפיע על החלטת הגרמנים לקלוט את הקבוצה במחנה ולא לשלוח את הילדים ישירות
לתאי הגזים כדינם של ילדים שהגיעו למחנה. במקום להשמדה נשלחו הילדים ללאגר A, מחנה המעבר של בירקנאו, לאחר שעל ידיהם קועקעו
מספרים. במחנה, שכמעט לא היו בו ילדים, הועסקו ילדי הקבוצה בהובלת עגלות מתים.
"בזמן שבו חיינו בבירקנאו שמרנו על אורח חיים קבוצתי משותף, תוך
התחשבות רבה אחד בשני. את מנת הלחם קיבלנו במרוכז בבוקר וחילקנו בין האנשים. עמדו
לרשותנו מאזניים, ואנשים מתוכנו ביצעו את החלוקה באופן שווה. על פי אחת השיטות
נהגנו לחתוך את מנות הלחם באופן שווה ומי שחילק החזיק שתי מנות מאחורי גבו. קראו
בשמות הילדים בזה אחר זה, וכל ילד התבקש לציין באיזו יד הוא בוחר. כך מנעו
אפשרויות של העדפה. היינו חברה מגובשת ואיש לא ניסה לרמות בנושא זה".
מקור וקרדיט: קטע שכתב אריק גורדין ,
על סמך ראיון עם דני חנוך , בתוך הספר : אריק גורדין, עמיה ליבליך, רחל חנוך, לספר
כדי לחיות : סיפורו של דניאל חנוך, הוצאת כרמל , ירושלים , 2021
מתוך עדותו של שלמה גלפרין
(וולפקה)
כחצי שנה שהו ילדי הקבוצה בבירקנאו בתנאים קשים וברעב תמידי.
במהלך שתי סלקציות 90 מהילדים נשלחו להשמדה בתאי הגזים. תנאי המחיה היו בלתי אנושיים. הילדים סבלו קשות מרעב, מחלות וצפיפות.
בדרך-לא-דרך הצליחו 39 ילדי הקבוצה הנותרים לשרוד עד התקרבות החזית
הרוסית. ב- 5 במאי 1945 שוחררו הילדים על ידי כוחות של בעלות הברית ממחנה
גונסקירכן.
וולפקה, שהופרד מהקבוצה, נשלח לעבודות כפייה במפעל ייצור מוקשים
במחנה זקסנהאוזן. משם נשלח לצעדת מוות בתוך גרמניה, אשר ארכה כ-300 ק"מ
והסתיימה בעיר שוורין. הצבא האמריקאי הוא אשר שחרר את האסירים במקום.
מדי שנה, מאז עלייתם ארצה ועד היום, עורכים שורדי קבוצת ה-131 מעין
"פגישת מחזור" וחוגגים יום הולדת משותף ביום השנה לשחרור, שבו הם מעלים
זיכרונות. גם וולף משתתף במפגשים השנתיים הללו. השורדים וצאצאיהם מוקירים לוולף
גלפרין זכות בהישרדותם, הודות לגבורתו, תושייתו ומנהיגותו בעת צרה, ועדיין רואים
בו המנהיג שלו הם חבים את חייהם.
מקור
וקרדיט : אתר קק"ל , חינוך וקהילה
מרגש.
השבמחק