הסוד הנורא של הילדים המוחבאים בהולנד

 

גם כיום רק מעטים מאוד מעזים לדבר על זה: בהולנד שאחרי מלחמת העולם השנייה נחקק חוק, שקבע כי ילדים יהודים שהתחבאו בזמן המלחמה לא יוחזרו להוריהם. בשביל הילדים האלה החלה ב-1945 מלחמה חדשה, שפצעיה לא הגלידו גם כעבור יותר מ-50 שנה

מאמר שכתבה לביטאון "הילד המוסתר", שמפרסמת הקרן למען ילדי הולנד המוסתרים, התקופה שבין 1945 ל-1949 היתה "שואה קטנה". "ילדים מוחבאים רבים בהולנד", היא כותבת, "מרגישים שהמלחמה שלהם התחילה ביום שאחרי המלחמה".

פרהיי היא כמעט היחידה בהולנד האומרת את הדברים בקול רם וצלול, אבל הד התיאור הזה מצוי בכל פגישה מקרית עם ילידי שנות השלושים והארבעים - יהודים או יהודים למחצה - בהולנד. רובם עונים על השאלה "איפה נולדת", או "מה קרה לך במלחמה", בהתחמקות. אחד הפוליטיקאים המרכזיים של מפלגת הלייבור ההולנדית, שנולד בתחילת שנות הארבעים, השיב בגילוי לב על כל שאלה, ורק על שתי השאלות האלה ענה ש"פעם, בהזדמנות אחרת, אני אגיד לך. זה לא כל כך חשוב. הורי ניצלו. זהו".

בירור קצר העלה שהוריו אכן ניצלו והוא, שהיה פעוט יהודי , נמסר למשפחה קתולית. הוא גדל במשפחה המאמצת כקתולי לכל דבר, הוריו לא הצליחו למצוא אותו והממסד ההולנדי, יחד עם משפחתו המאמצת, עשו הכל כדי שלא יאותר ולא יוחזר. רק לאחר שסיים את הלימודים בבית הספר התיכון גילה את האמת על עברו. כיום הוא חבר פעיל בקהילה היהודית-הליברלית בפרוור כפרי של אמסטרדם. מדוע סירב לגלות את הסוד של ילדותו? אחד מידידיו משער שהוא, כמו רבים אחרים, חש אשמה ובושה ואולי הוא גם חושש להתעמת עם סירובם של מציליו להחזירו להוריו.

עדויות רבות שפרהיי חושפת במאמרה החלו להתגלות לה לפני כ-12 שנה, לאחר שסיימה את התחקיר הראשון שלה על הילדים המוחבאים בהולנד. ב-91' היא פירסמה ספר ששמו "בעניין הילדים היהודים" וביימה סרט טלוויזיה תיעודי. הטלוויזיה הישראלית סירבה לשדרו. מדוע? פרהיי אומרת שהושמעו לה נימוקים פתלתולים, שכולם נבעו, כך נראה, מהחשש שמא העובדות הקשות שבסרט יביכו את ההולנדים וייצרו תקרית דיפלומטית.

אחת העדויות האלה היא של מוניקה נייפקרק, יתומת מלחמה שנולדה ב-1940 וגדלה במשפחה מאמצת. בסוף שנות החמישים, כשהיתה בת 19, עמדה להינשא. לפי החוק ההולנדי אז, נדרשה הסכמת הורים בכתב אצל הפקיד שביצע את רישום הנישואין. מוניקה אמרה בביטחון מלא מה שידעה מאז עמדה על דעתה: ששני הוריה - אביה, הנס נייפקרק, ואמה, ליזלוטה מרקוס - נרצחו במחנות ההשמדה בפולין. הפקיד עיין בניירות שלפניו ואמר, בקול שווה נפש למדי: את טועה. ככל הידוע לו - ליזלוטה מרקוס-נייפקרק, אמן של מוניקה ושל אחותה הלגה, חזרה בחיים מן המלחמה.

הבשורה טילטלה, כמובן, את שתי הנשים הצעירות, אבל מכאן והלאה לא היה להן מושג איך לחפש את האם. ההורים המאמצים - שההורים הפקידו בידיהן את הבנות בתחילת המלחמה, להחביאן עד שההורים ישובו - טענו בעקשנות שהאם איננה בחיים, ואילו הרשויות בהולנד ידעו רק פרט אחד: שהיא היגרה לארצות הברית. שבע שנים אחר כך, לאחר מסע ארוך של חיפושים, פגשה מוניקה את אמה בתחנת הרכבת באמסטרדם. הן הכירו זו את זו מיד, ועם זאת, חלפו שעות ארוכות עד שמוניקה העזה לשאול את אמה את השאלה שהדידה שינה מעיניה מרגע שגילתה שאמה בחיים: מה קרה אחרי המלחמה? מדוע היא לא חיפשה את בנותיה ולא באה לקחת אותן אליה בחזרה?

תשובתה של ליזלוטה מרקוס נשמעה פשוטה, אבל גם מעוררת חלחלה: מיד לאחר המלחמה, היא אמרה, ניטלו ממנה כל הזכויות ההוריות. רשויות הרווחה ההולנדיות הגדירו אותה בלתי כשירה לגדל את ילדותיה והודיעו לה שהן יישארו אצל המשפחה האומנת, שנהפכה בתהליך הזה למשפחה מאמצת. בעלה, תינוקה וכל קרובי משפחתה האחרים מתו במחנות, ביתה נלקח ממנה, לא היה לה כסף ולא היתה לה עבודה, ולא היה אדם בעולם שיוכל לסייע לה. ליזלוטה הלכה להורים המאמצים וביקשה שיחזירו לה את הילדות, או לפחות יאפשרו לה לראות אותן. הם לא הרשו לה אפילו להיכנס לביתם. מיואשת, בודדה וחסרת ישע, היא נכנעה לבסוף למצב והיגרה לארצות הברית להתחיל שם חיים חדשים.

הלגה, אחותה הבכורה של מוניקה, שחוותה ילדות ונעורים אומללים אצל ההורים המאמצים, רצתה מאוד להאמין לאמה, אבל התקשתה לקבל את התיאור התמוה הזה. כל מי שעיניו בראשו, היא אמרה, יודע שהוצאת ילד מרשות הוריו הטבעיים קשה לרשויות הרווחה כקריעת ים סוף ומחייבת הליכים משפטיים מסובכים. לא יעלה על הדעת שהממסד ההולנדי התייחס באופן שרירותי ואכזרי עד כדי כך לאדם שאיבד את כל עולמו במלחמה.

הקשר בין האם לבנות נמשך אמנם מאז הפגישה, אך היחסים נשארו קרירים ומרוחקים. הבנות לא קיבלו את גרסתה של האם וחשו כלפיה טינה. בינן לבין עצמן הן החלו להשתכנע שהיא המציאה את הסיפור כדי לשכך את האשמה הכבדה שחשה, בגלל חוסר האונים והחולשה שהביאו אותה להחלטה הקשה, לוותר על ילדיה.

במשך שנים נהגו שלוש הנשים להיפגש לעתים רחוקות ולא הזכירו אף במלה אחת את הפצע הזה. עד שיום אחד, בשנת 91', הקשיבה מוניקה במקרה לתוכנית הרדיו האהובה עליה ושמעה את אלמה פרהיי מדברת על ספרה שיצא לאור אז. פרהיי סיפרה על התחקיר הממושך והמייגע שעשתה וחשפה את הסוד ההולנדי שאיש לא דיבר עליו מעולם לפני כן: סוד המאבק הבלתי אפשרי והמושתק של הורים יהודים להחזיר את ילדיהם מהמשפחות שהבטיחו לשמור עליהם עד יעבור זעם. מוניקה לא האמינה למשמע אוזניה: בהולנד שאחרי המלחמה אכן נחקק חוק, שקבע כי ילדים יהודים שהתחבאו בזמן המלחמה לא יוחזרו להוריהם.

מוניקה ואחותה, שתי נשים בוגרות באמצע החיים, קמו מיד ונסעו אל אמן באמריקה. במשך שעות וימים ארוכים הן דיברו ודיברו, שאלו שאלות בלי סוף וקיבלו תשובות מפורטות. הן אינן כועסות עוד על אמן. הן זועמות על ממשלת הולנד ותובעות שיקום ופיצוי. אולי זה מאוחר מאוד, אומרת מוניקה, אבל אני דורשת שהם יחזירו לאמי את הזכות שנלקחה ממנה.

אולי זה באמת מאוחר. ליזלוטה, אשה עצובה בת 82, מסרבת לצאת למסע ביורוקרטי ארוך ופוחדת להתעמת עם השלטונות ההולנדיים. היא גם מאשימה את עצמה. אולי, היא שואלת את עצמה, הייתי צריכה להתאמץ יותר. עכשיו הבנות מנסות להשקיט את מצפונה.

פרהיי מציינת, אמנם, שהולנד לא היתה המדינה היחידה שהסתירה ילדים יהודים מהוריהם אחרי המלחמה. היא מזכירה את פרשת האחים פינאלי בצרפת (שהאם המאמצת החביאה במנזר כדי שלא ייסעו לקרוביהם בישראל), את 6,000 הילדים שהוסתרו במנזרים בבלגיה ואת סירובו של האפיפיור לבקשתו של יו"ר הקונגרס היהודי אז, הד"ר קובוביצקי, להחזיר לקהילות היהודיות את הילדים שהוסתרו במנזרים ברחבי אירופה. "אבל בשום מדינה אחרת", היא טוענת, "לא התרחש מאבק מר ואכזרי עד כדי כך על היתומים היהודים. וההסבר לכך פשוט ומחריד כאחד: כבר במשך המלחמה היו בתוך המחתרת אנשים שהציעו לשלול את הזכות להורות מההורים שמסרו את ילדיהם להסתרה. הם הסכימו שהילדים יוחזרו רק למי שהוגדר 'כשיר', לאחר שעבר מבחנים מתאימים. וכך, זמן קצר לאחר שהמלחמה הסתיימה, החוק עבר בזריזות רבה ובשינויים קלים בלבד".

פרהיי מציגה כרוזים ומודעות שהופצו ברבים וקראו להורים המאמצים לא למסור את הכתובות והשמות המקוריים של הילדים (רובם שינו את השמות לשמות נוצריים), לא להרשות להורים לבקר את ילדיהם ואפילו לא להפגיש אותם עם ילדים אחרים, קרובי משפחתם, כדי שלא ייפגם חינוכם הנוצרי. "יש לציין", היא מדגישה, "כי רוב ההורים המאמצים לא צייתו להוראות האלה והחזירו את הילדים להורים ששבו מהמחנות". אבל החוק, שעמד לצדם של אלה שרצו לנצל את ההזדמנות - בעיקר של זוגות חסרי ילדים שאימצו תינוקות - והעובדה שחלק מהילדים אכן היו יתומים, יצרו את מה שפרהיי מכנה "המאבק הטרגי והדרמטי שנמשך מ-45' ועד 49'".

רק כ-6,000-4,000 ילדים יהודים שרדו במלחמה בהולנד. רובם הוחבאו. 2,000 מהם התייתמו משני ההורים. ומה על האחרים? מבחני ההתאמה שקיימה ועדה מיוחדת "למען טובת הילד" להורים שנשארו בחיים היו, לדברי פרהיי, קשים מנשוא. חברים, קרובים ואפילו שכנים נקראו להעיד בעניינים שונים. האם ההורים גילו חמלה כלפי הילדים? האם הם שמרו תמיד על המסורת היהודית? האם הם צייתו תמיד לחוקי ההלכה היהודית? אם לא, סברו חברים בוועדה, אין שום בעיה שהילדים יגדלו אצל משפחה לא יהודית. בסופו של דבר החליטה הוועדה שיותר מ-30% מהילדים היתומים יישארו במשפחות נוצריות; בדרך כלל המשפחות שאימצו אותם מלכתחילה.

"זה לא סיפור פשוט", אומרת פרהיי. "אני, שגדלתי לאם קתולית ואב פרוטסטנטי, בקונפליקט מתמיד בין הסבים והסבתות משני הצדדים, יכולה להבין איך הילדים היו קרועים בין ההורים האמיתיים להורים המאמצים".

רבים מהילדים האלה לא גילו מעולם אם הוריהם אכן מתו. מוניקה והלגה גדלו בשתי משפחות שונות ולכן לא ידעו זו על קיומה של זו עד שהיו בנות עשר ושמונה. אחים ואחיות אחרים, שגילו זה את זה בגיל מבוגר, לא הצליחו לאחות את הקרעים. אברהם ושלמה רוזנברג גדלו בשתי משפחות קתוליות נפרדות שהכירו זו את זו והקפידו להרחיק את הילדים זה מזה. באוקטובר 2000 התמנה אברהם, חזן שלמד בנעוריו בסמינר לכמרים קתוליים, לרב בית הכנסת הפורטוגלי באמסטרדם. אחיו, שלמה, נשאר קתולי ומתגורר בבאארלו, הכפר הקתולי הקטן ששניהם גדלו בו. כשאברהם מבקר את אחיו, הוא מסיר מראשו את הכיפה.

לא כולם בני מזל כמו שני האחים הסובלניים האלה. ילדי מלחמה רבים בהולנד מחפשים עדיין את זהותם האבודה. את אחיהם הלא נודעים. את הסיבה ל"משהו האחר" שהבדיל אותם משאר הילדים. בני 60 שואלים את עצמם פתאום מי הם.

הד"ר רופ ורמס, פסיכותרפיסט ויו"ר ארגון הגג של יהדות הולנד, גדל במשפחה פרוטסטנטית אדוקה. לפני שבועיים הוא חגג את יום הולדתו ה-60. באותו חודש פברואר שבו נלקחו 97 מתוך 100 הילדות מבית היתומות היהודי, נולד ורמס במעון לנערות במצוקה, שאמו מצאה בו מקלט כדי ללדת אותו בריא ושלם. מיד אחר כך הוא נמסר למשפחה האומנת והוריו נתפסו. "עד גיל שמונה בערך לא ידעתי על העבר שלי שום דבר", הוא אומר. "ידעתי שיש לי איזה דוד קצת שונה ואח גדול".

הוא לא היה יודע דבר עד היום, אלמלא החליטה אמו האומנת לגלות לו שהוא יהודי. ועדיין העובדה הזאת לא שינתה את חייו. רק אחר כך, כשביקר בישראל את אחיו שעלה לקיבוץ צרעה (כיום הוא חי בכפר תבור), משהו התחיל להשתנות בחייו. באוניברסיטה, כשפגש את אשתו לעתיד, הם החליטו לנהל חיים יהודיים-ליברליים מלאים. ההישג שוורמס גאה בו יותר מכל הוא הצלחתו ליצור שיתוף פעולה יחיד במינו בין כל הארגונים והזרמים בהולנד, אפילו בין האורתודוקסים לרפורמים.

האם העבר עדיין נוכח בחיי היום-יום שלו? רופ נד בראשו ומחייך. "כל הזמן. לא רק בשאלות הגדולות. וההעדר. והיתמות. והכעס על העוול. אפילו בדברים קטנים. פתאום, במחשבה הפשוטה ביותר, הפרוטסטנטיות צצה. אני כל כך מכיר אותה. היא כל כך חלק מעולם המחשבה שלי - " והוא צוחק, "שאולי זה מה שהופך אותי למשווק הכי מוצלח של העניין היהודי".

לכתבה המלאה

ניסים שובל ז"ל , בן 5 , ממחנה ריכוז ביוון למוסיקה של "קול ישראל"

 

ניסים נולד בבולגריה ובהיותו ילד בתקופת השואה נשלח עם אחותו הגדולה ממנו ואמו למחנה ריכוז ביוון, משפחה עם ילד קטן חולה המופיליה וללא תרופות . בגיל 5, שורדי שואה, עלתה המשפחה באניית מעפילים לארץ. בימי ההפלגה כדי להרגיע את הילדים, סיפרו להם על התפוזים הטעימים בהם מלאה ארץ ישראל. כילד,כך הרבה לספר,דימיין ניסים את התפוז כמשהו ממולא בקצפת מתוקה. גדולה היתה אכזבתו כאשר טעם בפעם הראשונה תפוז חמוץ. מהאוניה הגיע לקיבוץ שפיים שטבע בו את חותמו והוא הרבה לספר על החיים בקרב בני המשק ׳הצברים המחוספסים׳, ועל דאגתם המתמדת לסייע לו בעת שנאלץ להעדר מהלימודים בשל מחלתו.

ניסים אהב מוזיקה,ידע מוזיקה, לימד מוזיקה ויצר במוזיקה. מוזיקה  והמשפחה היו מרכז חייו. הוא ניגן על כלים שונים,ניצח על מקהלות, היה מורה למוסיקה בביה״ס לאחר שסיים את המדרשה למוסיקה. משם התגלגלו הדברים והוא הגיע ל״קול-ישראל״ תחילה כמחליף ונשאר.

סבל ממחלת ההמופיליה וחרף זאת התגבר על קשייו עבד, יצר והקים משפחה מכובדת

חמש עשרה שנים עבד ניסים בקול ישראל, בעיני רבים הוא היה ,כפי שהגדיר אותו חברנו חיים קינן ״שמורה של יושר וצניעות״.בחצר קול ישראל הוא הילך בשקט, תמיד תקליטים בידו, והוא בדרך מהאולפן או לאולפן. המעיט לדבר והיה מרוכז בעבודתו אך החברים כולם אהבו אותו והעריכו אותו,בראש ובראשונה על המקצועיות והידע,על מסירותו, נכונותו לסייע בכל עת, והרצון הטוב שגילה כלפי כל מי שנזקק לו.

 מקור

עשינו חור באדמה וצינור קטן שיצא החוצה לגינה, הכניס האוויר

 

עשינו חור באדמה וצינור קטן שיצא החוצה לגינה, הכניס האוויר. שלושה אנשים שכבו על הצד, כי על הגב לא היה מקום לשלושה, אחד ישב בין הרגליים, ואחד ישב על הדלי. אי אפשר היה לזוז, אז לא זזנו. היה תמיד פחד מוות. למעלה, מעלינו, גרו זוג עם חמישה ילדים. אי אפשר היה לדבר בקול רם, רק בקול נמוך מאוד, כי לא רצינו שהילדים ישמעו. הייתה סכנה כל הזמן שהם ידעו שאנחנו בפנים, אז לא דיברנו או שדיברנו חלש מאוד.
הסרט מביא את סיפור ניצחונותיו החל מהצלחתו לשרוד מול ניסיונות הנאצים לרוצחו, המשך בהקמת הקונצרן העולמי 'ווישיי' עבור דרך תרומתו לביטחון ישראל וכלה בניצחון הסופי שלו על אדמת גרמניה
סיפור אישי מטלטל ומרגש, שתורגם לשפות רבות ונגע במאות אלפי צופים בארץ ובעולם

במאי: חיים הכט

לסרט הוידאו

ילדי טהרן שלחמו במלחמת העצמאות

ב-18 בפברואר, 1943 הגיעה רכבת הילדים לעזה, ומשם דרך המושבות רחובות וחדרה –לעתלית. מספרם היה 1230, מהם 369 מבוגרים וכ-860 ילדים. בין הילדים היו 719 בלי הורים, והשאר, 142, עם הורה אחד או שניים.

מרגע יציאתם מטהרן עורר מסעם התרגשות ביישוב. ילדי טהרן היו הקבוצה הראשונה הגדולה ביותר של ניצולי שואה שהגיעו במהלך המלחמה לארץ ישראל מאירופה הכבושה. לאורך מסלולה של הרכבת עד עתלית קיבלו את פני הבאים מאות ואלפים בחום והתלהבות. פעילי "עליית הנוער", ובראשם הנרייטה סאלד וד"ר הנס בייט, השקיעו מאמץ רב בקליטתם, תחילה בעתלית, ואחר כך ב-11 מחנות מעבר, ובהם הם החלימו והתאוששו משלוש שנות תלאות.

רבים מהבוגרים שבילדי טהרן לחמו במלחמת העצמאות, וכמה מהם נפלו במלחמה, ביניהם שלמה וגנר שנפל בקרב רמת יוחנן, זאב הולנד שנפל בשדה דב ב-14 במרץ ,.ץ1948 חיים גרף שנהרג בפיצוץ מכונית תופת בעת שמירה בחיפה על מבנה של סולל בונה, דב גולומב שנפל בעת כיבוש כפר סבא בד' באייר תש"ח ואורי בר שנפל חלל בהגנת דגניה.

אחד מילדי טהרן, עמנואל (אמיל) לנדאו)  נפל במלחמת העצמאות בקרב נגד שיירה ערבית באזור הקריות שליד חיפה. הוא נלחם תוך גילוי גבורה עילאית והיה בין 12 מקבלי אות גיבור ישראל, שהוענק ללוחמי מלחמת העצמאות בשנת  .1949 חיה הורן, מילדי טהרן הייתה בין הנשים הלוחמות שנשארו בגוש עציון עד נפילתו. היא נהרגה ביחד עם שארית מגיני הגוש, יום לפני הכרזת העצמאות.

ילדי טהרן, למרות ילדותם המיוסרת,  בנו בישראל את ביתם והגיעו להישגים בשטחים רבים ומגוונים כמו ביטחון, רפואה, רבנות, עריכת דין ותרמו את חלקם בהקמת המדינה בתחומי המדע, ההתיישבות, הדיפלומטיה, הארכיטקטורה, הספרות, האמנות, המלאכה, המסחר, התעשייה ועוד.

עם ילדי טהראן נמנים האלופים במילואים חיים ארז ואביגדור בן גל ("יאנוש"), איש הטלוויזיה וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי אלכס גלעדי.  גם הרב בן ציון רבינוביץ, הרבי מביאלה, ואחותו היו בין ילדי טהרן. כן נמנה עמם הרב פנחס שרייבר רבה של הקהילה החרדית באשדוד. המשורר, הסופר והמחזאי בן-ציון תומר נמנה אף הוא על ילדי הקבוצה, ומחזהו המפורסם "ילדי הצל" עוסק בסיפורו של אחד מילדי טהרן.

מקורות

בן ציון תומר (עורך) , אדום ולבן וריח תפוחי זהב, הוצאת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תשל"ב 1972.

נעמי מורגנשטרן, לא הספקתי להיות עצוב, סיפורו של מיילך קנר מ"ילדי טהרן", הוצאת יד ושם, תשנ"ו.

 

יחידות עבריות בצבא הבריטי : פלוגה 148 מארץ ישראל וילדים ניצולי שואה באיטליה

 

 הפלוגה הוקמה בקיץ 1941, והורכבה בחלקה מחיילים ותיקים, מיחידות הובלה אחרות. היא התארגנה והתאמנה ליד קהיר. באוקטובר היא יצאה למדבר המערבי והשתתפה בין 18 בנובמבר לבין 30 דצמבר 1941 במבצע 'קרוסייידר' (Operation Crusader)  שהביא לשחרורה של טוברוק וכיבושה מחדש של קירנייקה. היא הייתה הפלוגה העברית היחידה שהשתתפה במבצע זה. בנובמבר 1941 חצתה הפלוגה את גבול מצרים-לוב והמשיכה להתקדם עם המחנה השמיני כשהיא מובילה מים למצבורי האספקה הקדמיים שלו.

 במחצית הראשונה של שנת 1942 המשיכה הפלוגה לפעול במדבר המערבי, בפיקודו של מייג'ור ידין פרומקין, בתנאי שירות ותעסוקה קשים במיוחד.  

לאחר כניעת טוברוק ביוני 1942, נסוגה הפלוגה עם יתר כוחות הצבא הבריטי, מזרחה אל תוך מצרים. במשך חודשי הקיץ והסתיו של שנת 1942 המשיכה להוביל מים ליחידות השונות בחזית, השתתפה במערכת אל עלמיין השנייה מ-23 באוקטובר ועד ה-3 בנובמבר 1942, סיפקה מים לכוחות והמשיכה איתם בקרב ההתקדמות והרדיפה אחרי צבא הגרמני הנסוג, אל קירנייקה וטריפוליטניה עד לטריפולי.

 בסוף אוגוסט 1943 הופרדה בטריפולי, קבוצה מהפלוגה, תחת פיקודו של יצחק ("סאקו") ספקטור, על-מנת להשתתף בנחיתה בסלרנו שבדרום-איטליה.

בתחילת ספטמבר 1943, תחת הפגזות והפצצות נחתה בחוף והייתה ליחידה העברית הראשונה שהגיעה לאיטליה, שם פעלה במסגרת הקורפוס ה-10 ולאחר מכן תחת מפקדת נפת סלרנו.

 בסוף החודש, שאר הכוח הגיע לאיטליה, והפלוגה הוכפפה תחת פיקוד המחנה האמריקני החמישי. עם כיבוש נאפולי, הועברה הפלוגה לשם. בעקבות מתקפת הקיץ של בעלות הברית ב- 1944 הגיעה הפלוגה לפירנצה ונותרה בעיר תקופה ממושכת.

בפירנצה סיפקה הפלוגה מים לאוכלוסייה האזרחית בשבועות הראשונים לאחר השחרור, עד ששוקמה מערכת אספקת המים האזרחית. לפלוגה היה חלק נכבד בשיקום קהילת יהדות פירנצה. הם החלו בפעולות ההצלה מיד עם שחרורה של העיר והמשיכו בכך עד אחרי המלחמה. הם דאגו לצרכים הגשמיים: קורת גג, ביגוד ומזון. עברו לסיוע באיתור המשפחות והמשיכו פעולות תרבות. המטרה הייתה לארגן את הנוער  להקנות לו את השפה העברית, ההווי הארץ ישראלי ולהכשירו לעלייה לארץ ישראל. במבני בית הספר ליד בית הכנסת חודשו הלימודים. במקביל, טיפלו חיילי הפלוגה בהוצאת ילדים יהודים ממנזרים בעיר. גולת הכותרת של פעילות הפלוגה הייתה בארגון סרטיפיקטים לבאי ההכשרות ובני משפחתם. וכך רובם הגיעו לארץ ישראל בעליית "פרינסס קאתלין".

 

 

מקור וקרדיט

 

חיילים ארצישראלים מהבריגדה היהודית מכינים שקיות ממתקים לילדים יהודים פליטים לכבוד חנוכה

 

בתמונה חיילים ארצישראלים מהבריגדה היהודית מכינים שקיות ממתקים לילדים  יהודים פליטים לכבוד חנוכה, סיינה, איטליה, 1944

מקור :

בית התפוצות, ארכיון התצלומים, באדיבות י' מיכלין, תל-אביב

 

רקע היסטורי

ביולי 1943 נחתו בעלות הברית בסיציליה ובספטמבר 1943 פלשו לאיטליה עצמה. ב-8 בספטמבר חתמה הממשלה האיטלקית על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית. כתוצאה מכך פלשה גרמניה למרכזה וצפונה של איטליה, שם ישבו מרבית יהודי איטליה, והחלה בגרוש יהודים. כ-8,000 יהודים גורשו מאיטליה, רובם לאושוויץ. מרבית המגורשים לא שרדו.

עוד לפני תום מלחמת העולם השנייה, במקביל לגירושים, נפגשו על אדמת דרום איטליה שהיתה בידי בעלות הברית ניצולי השואה עם חיילים יהודים בצבאות בעלות הברית וביניהם חיילי הבריגדה היהודית. איטליה הפכה עבור הניצולים לתחנה מרכזית בדרך לארץ ישראל.

בסוף אפריל 1945 נכנעו הכוחות הגרמניים על אדמת איטליה. בתוך שלושה חודשים הגיעו לאיטליה בין 13,000 ל-15,000 ניצולי שואה - פרטיזנים וניצולי מחנות וגטאות - בעיקר מפולין, הונגריה והמדינות הבלטיות.

לאחר השואה הקימו בעלות הברית המערביות מחנות עקורים באזורים בהן שלטו בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. במחנות אלה שכנו כרבע מיליון ניצולים ממחנות הריכוז ושרידי השואה, וכן ניצולים שברחו מזרחה, לעומק שטחי ברית המועצות, ושבו לאחר המלחמה.

במחנות החלו הניצולים בתהליך של חזרה לחיים תוך כדי התמודדות עם האובדן. הם היו מהראשונים לחקור את השואה ולהנציח את זכרה. הם גבו עדויות ראשונות מניצולים, אספו תיעוד בכתב וערכו עצרות זיכרון לקורבנות השואה. במקביל הקימו תאטראות ותזמורות, ערכו אירועי ספורט ופרסמו יותר משבעים עיתונים וכתבי עת ביידיש. הם למדו, רכשו מקצוע, הקימו משפחות והכינו עצמם לחיים חדשים.

בין השנים 1951-1945 שהו על אדמת איטליה כ-70,000 פליטים ועקורים יהודים. כ-50,000 מהם עלו לישראל. באותן שנים פעלו באיטליה כ-35 מחנות עקורים. בחלק מהמחנות היו גם פליטים לא יהודים. לא כל המחנות פעלו לאורך כל התקופה. היו ביניהם מחנות קטנים בהם שכנו עשרות יהודים והיו שהכילו בו זמנית אלפי יהודים. יהודה טובין, חייל הבריגדה היהודית (חי"ל), כתב ביוני 1945, במכתב ששלח מטרוויזיו (Travisio) שבאיטליה, על המפגש עם הניצולים:

הראית? ... את פני הניצולים ממחנות המוות? אני רואה אותם במו עיני... השערות של הנערים הצעירים מתחילות לגדול, הראש בעל השיער הקצר נראה כל כך משונה; המבט המיוחד שאין ביכולתי לתאר אותו, המבע הזה של הפנים. הנערים הללו... גילם בפרוץ המלחמה היה בין 10 - 11 – 12. את חמש-שש השנים [האחרונות] "בילו" על פי רוב בגטאות, במחנות הריכוז, ביערות, בבריחה... פחד תוקף אותי כשאני חושב על הנערים הצעירים הללו. מה לא עבר עליהם? באילו אמצעים הם ניצלו ממוות? איזו תקופת נעורים היתה להם?

 מקור וקרדיט  , יד ושם

הוא ישב בבור מתחת לאדמה 17 חודשים ולמד מתמטיקה. בשקט, בחושך, בלי מחשב, בלי לוח וגיר, בלי מחברת ועפרון

 

פליקס זנדמן היה בן 14 כשלמד גיאומטריה ואלגברה בעל פה מדודו המהנדס, בזמן שהם מתחבאים מהנאצים בבור מתחת למיטה של העוזרת של המשפחה, בפולין הכבושה. פליקס שרד את המלחמה והפך לסיפור הצלחה לא-ייאמן: הוא למד הנדסה והקים אימפריית הייטק ענקית בינלאומית בשם וישיי, שמעסיקה אלפי עובדים בישראל ובעולם. הוא המציא עשרות פטנטים שמשמשים עד היום את תעשיית התעופה העולמית, ואפילו את טנק המרכבה הישראלי.

 פליקס זנדמן נולד ב- 1927 בגרודנו, פולין.

"קבוצה קטנה של ארבעה אנשים, שנה וחצי במסתור, זה קטסטרופה. שני אנשים לא יכולים להסתדר, אז ארבעה אנשים במקום סגור? זה גיהינום. באמת גיהינום פסיכולוגי. אבל התנהגנו יפה מאוד. לא רבנו, ויצאנו מהחור מבחינה פסיכולוגית בסדר.

עשינו חור באדמה וצינור קטן שיצא החוצה לגינה, הכניס האוויר. שלושה אנשים שכבו על הצד, כי על הגב לא היה מקום לשלושה, אחד ישב בין הרגליים, ואחד ישב על הדלי. אי אפשר היה לזוז, אז לא זזנו. היה תמיד פחד מוות. למעלה, מעלינו, גרו זוג עם חמישה ילדים. אי אפשר היה לדבר בקול רם, רק בקול נמוך מאוד, כי לא רצינו שהילדים ישמעו. הייתה סכנה כל הזמן שהם ידעו שאנחנו בפנים, אז לא דיברנו או שדיברנו חלש מאוד.

הדוד שלי היה חכם מאוד. מהרגע הראשון שנכנסנו לבור הוא אמר: 'אנחנו נהיה פה הרבה זמן, אפילו אם הרוסים יבואו, זה ייקח להם הרבה זמן'. הוא אמר לנו שצריך דיסציפלינה, וקבע חוקים מיוחדים. למשל, איך לחלק את האוכל? הרי היינו שתי משפחות ולא היה הרבה אוכל. יום אחד הוא חילק את האוכל לארבע חתיכות והם לקחו, יום שני הם חילקו את האוכל ואנחנו לקחנו ראשונים. זאת אומרת, האוכל היה מחולק באופן מתמטי בדיוק, פלוס מינוס גרם אחד.

בשכיבה, כדי שלא יהיה בשביל אחד מקום יותר טוב מאשר בשביל השני, התחלפנו כל שש שעות. לא רבנו כי ידענו באופן אינסטינקטיבי שאסור לריב. זה יהיה קטסטרופה. אם מישהו כעס, הוא כעס בפנים. אני זוכר שביקשתי מדוד שלי שייתן לי לצאת בלילה מהבור ואני אנסה לשחות בנהר ולעבור אותו. הוא לא נתן לי לצאת, פחד שימצאו אותי ויהרגו אותי, ולפני שיהרגו אותי אני אגלה איפה אנחנו. כאב לי כל כך הלב, והתחלתי לבכות: 'תביטו, רק אני יודע לשחות, אתם לא יודעים לשחות. אני עוד ילד, תנו לי, יש לי עוד צ'אנס לחיות!'. הדוד אמר: 'תשמע, מה שיהיה עם כולם יהיה איתך. את כולם יהרגו בלאו הכי. מה אתה יותר טוב מכולם? שתוק! אל תהיה ילד קטן!' בכיתי. זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה שבכיתי.

הדוד לימד אותי מתמטיקה בעל-פה, וזה עזר לי מאוחר יותר. בלי עיפרון, בלי כלום, רק בעל-פה, בדיבורים, רק להסביר. הייתי אומר לו: '"את זה אני מבין, את זה אני לא מבין', אבל בראשי תמיד הייתה מוסיקה בעל-פה, המוסיקה שידעתי. כילד קטן ניגנתי בכינור והייתי בתזמורת של ילדים. זה היה לי תמיד בראש. לא צריך לשמוע. אתה יכול לחשוב על מוסיקה וזה מנגן בראש.

כל יום ידענו מתי יום ולילה כי שמענו את הקולות, וגם היה קצת אור מהרצפה. כל יום רשמנו לנו פס אחד, כמו בבית סוהר. באס, האיש שהיה איתנו, ידע את המנהגים היהודיים בדיוק. דוד שלי ואני לא הכרנו אותם בדיוק. אני חושב שידענו מתי היה פסח ומתי יום כיפור. ביום כיפור צמנו ובפסח לא אכלנו לחם.

בהתחלה יכולתי לשכב במסתור עם הרגליים ישרות ובהמשך לא יכולתי. גדלתי. נכנסתי בן 15 ויצאתי בן 17. כשיצאנו, לא היו יהודים בגרודנו. ידענו שלקחו את כולם לרכבת, ועם הזמן, כל שבוע, היו מגיעות ידיעות, יותר ויותר. בסופו של דבר ידענו שאין תקווה. למרות זה אנשים היו חוזרים, מפה ומשם. חשבנו שאולי מישהו, מישהו מהקרובים שלנו גם יחזור, אבל אף אחד לא בא. המילים האחרונות של הרבה אנשים שנספו, שהלכו לגירוש, לאלו שנשארים, כי אי אפשר היה לדעת תישאר, היו: "תחשוב על ארץ ישראל, תבנה את ארץ ישראל".

 מקור וקרדיט : אתר בית לוחמי הגיטאות

 ראה גם :

פליקס זנדמן – ויקיפדיה