ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 13 בדצמבר 2020

הסוד הנורא של הילדים המוחבאים בהולנד

 



גם כיום רק מעטים מאוד מעזים לדבר על זה: בהולנד שאחרי מלחמת העולם השנייה נחקק חוק, שקבע כי ילדים יהודים שהתחבאו בזמן המלחמה לא יוחזרו להוריהם. בשביל הילדים האלה החלה ב-1945 מלחמה חדשה, שפצעיה לא הגלידו גם כעבור יותר מ-50 שנה

מאמר שכתבה לביטאון "הילד המוסתר", שמפרסמת הקרן למען ילדי הולנד המוסתרים, התקופה שבין 1945 ל-1949 היתה "שואה קטנה". "ילדים מוחבאים רבים בהולנד", היא כותבת, "מרגישים שהמלחמה שלהם התחילה ביום שאחרי המלחמה".

פרהיי היא כמעט היחידה בהולנד האומרת את הדברים בקול רם וצלול, אבל הד התיאור הזה מצוי בכל פגישה מקרית עם ילידי שנות השלושים והארבעים - יהודים או יהודים למחצה - בהולנד. רובם עונים על השאלה "איפה נולדת", או "מה קרה לך במלחמה", בהתחמקות. אחד הפוליטיקאים המרכזיים של מפלגת הלייבור ההולנדית, שנולד בתחילת שנות הארבעים, השיב בגילוי לב על כל שאלה, ורק על שתי השאלות האלה ענה ש"פעם, בהזדמנות אחרת, אני אגיד לך. זה לא כל כך חשוב. הורי ניצלו. זהו".

בירור קצר העלה שהוריו אכן ניצלו והוא, שהיה פעוט יהודי , נמסר למשפחה קתולית. הוא גדל במשפחה המאמצת כקתולי לכל דבר, הוריו לא הצליחו למצוא אותו והממסד ההולנדי, יחד עם משפחתו המאמצת, עשו הכל כדי שלא יאותר ולא יוחזר. רק לאחר שסיים את הלימודים בבית הספר התיכון גילה את האמת על עברו. כיום הוא חבר פעיל בקהילה היהודית-הליברלית בפרוור כפרי של אמסטרדם. מדוע סירב לגלות את הסוד של ילדותו? אחד מידידיו משער שהוא, כמו רבים אחרים, חש אשמה ובושה ואולי הוא גם חושש להתעמת עם סירובם של מציליו להחזירו להוריו.

עדויות רבות שפרהיי חושפת במאמרה החלו להתגלות לה לפני כ-12 שנה, לאחר שסיימה את התחקיר הראשון שלה על הילדים המוחבאים בהולנד. ב-91' היא פירסמה ספר ששמו "בעניין הילדים היהודים" וביימה סרט טלוויזיה תיעודי. הטלוויזיה הישראלית סירבה לשדרו. מדוע? פרהיי אומרת שהושמעו לה נימוקים פתלתולים, שכולם נבעו, כך נראה, מהחשש שמא העובדות הקשות שבסרט יביכו את ההולנדים וייצרו תקרית דיפלומטית.

אחת העדויות האלה היא של מוניקה נייפקרק, יתומת מלחמה שנולדה ב-1940 וגדלה במשפחה מאמצת. בסוף שנות החמישים, כשהיתה בת 19, עמדה להינשא. לפי החוק ההולנדי אז, נדרשה הסכמת הורים בכתב אצל הפקיד שביצע את רישום הנישואין. מוניקה אמרה בביטחון מלא מה שידעה מאז עמדה על דעתה: ששני הוריה - אביה, הנס נייפקרק, ואמה, ליזלוטה מרקוס - נרצחו במחנות ההשמדה בפולין. הפקיד עיין בניירות שלפניו ואמר, בקול שווה נפש למדי: את טועה. ככל הידוע לו - ליזלוטה מרקוס-נייפקרק, אמן של מוניקה ושל אחותה הלגה, חזרה בחיים מן המלחמה.

הבשורה טילטלה, כמובן, את שתי הנשים הצעירות, אבל מכאן והלאה לא היה להן מושג איך לחפש את האם. ההורים המאמצים - שההורים הפקידו בידיהן את הבנות בתחילת המלחמה, להחביאן עד שההורים ישובו - טענו בעקשנות שהאם איננה בחיים, ואילו הרשויות בהולנד ידעו רק פרט אחד: שהיא היגרה לארצות הברית. שבע שנים אחר כך, לאחר מסע ארוך של חיפושים, פגשה מוניקה את אמה בתחנת הרכבת באמסטרדם. הן הכירו זו את זו מיד, ועם זאת, חלפו שעות ארוכות עד שמוניקה העזה לשאול את אמה את השאלה שהדידה שינה מעיניה מרגע שגילתה שאמה בחיים: מה קרה אחרי המלחמה? מדוע היא לא חיפשה את בנותיה ולא באה לקחת אותן אליה בחזרה?

תשובתה של ליזלוטה מרקוס נשמעה פשוטה, אבל גם מעוררת חלחלה: מיד לאחר המלחמה, היא אמרה, ניטלו ממנה כל הזכויות ההוריות. רשויות הרווחה ההולנדיות הגדירו אותה בלתי כשירה לגדל את ילדותיה והודיעו לה שהן יישארו אצל המשפחה האומנת, שנהפכה בתהליך הזה למשפחה מאמצת. בעלה, תינוקה וכל קרובי משפחתה האחרים מתו במחנות, ביתה נלקח ממנה, לא היה לה כסף ולא היתה לה עבודה, ולא היה אדם בעולם שיוכל לסייע לה. ליזלוטה הלכה להורים המאמצים וביקשה שיחזירו לה את הילדות, או לפחות יאפשרו לה לראות אותן. הם לא הרשו לה אפילו להיכנס לביתם. מיואשת, בודדה וחסרת ישע, היא נכנעה לבסוף למצב והיגרה לארצות הברית להתחיל שם חיים חדשים.

הלגה, אחותה הבכורה של מוניקה, שחוותה ילדות ונעורים אומללים אצל ההורים המאמצים, רצתה מאוד להאמין לאמה, אבל התקשתה לקבל את התיאור התמוה הזה. כל מי שעיניו בראשו, היא אמרה, יודע שהוצאת ילד מרשות הוריו הטבעיים קשה לרשויות הרווחה כקריעת ים סוף ומחייבת הליכים משפטיים מסובכים. לא יעלה על הדעת שהממסד ההולנדי התייחס באופן שרירותי ואכזרי עד כדי כך לאדם שאיבד את כל עולמו במלחמה.

הקשר בין האם לבנות נמשך אמנם מאז הפגישה, אך היחסים נשארו קרירים ומרוחקים. הבנות לא קיבלו את גרסתה של האם וחשו כלפיה טינה. בינן לבין עצמן הן החלו להשתכנע שהיא המציאה את הסיפור כדי לשכך את האשמה הכבדה שחשה, בגלל חוסר האונים והחולשה שהביאו אותה להחלטה הקשה, לוותר על ילדיה.

במשך שנים נהגו שלוש הנשים להיפגש לעתים רחוקות ולא הזכירו אף במלה אחת את הפצע הזה. עד שיום אחד, בשנת 91', הקשיבה מוניקה במקרה לתוכנית הרדיו האהובה עליה ושמעה את אלמה פרהיי מדברת על ספרה שיצא לאור אז. פרהיי סיפרה על התחקיר הממושך והמייגע שעשתה וחשפה את הסוד ההולנדי שאיש לא דיבר עליו מעולם לפני כן: סוד המאבק הבלתי אפשרי והמושתק של הורים יהודים להחזיר את ילדיהם מהמשפחות שהבטיחו לשמור עליהם עד יעבור זעם. מוניקה לא האמינה למשמע אוזניה: בהולנד שאחרי המלחמה אכן נחקק חוק, שקבע כי ילדים יהודים שהתחבאו בזמן המלחמה לא יוחזרו להוריהם.

מוניקה ואחותה, שתי נשים בוגרות באמצע החיים, קמו מיד ונסעו אל אמן באמריקה. במשך שעות וימים ארוכים הן דיברו ודיברו, שאלו שאלות בלי סוף וקיבלו תשובות מפורטות. הן אינן כועסות עוד על אמן. הן זועמות על ממשלת הולנד ותובעות שיקום ופיצוי. אולי זה מאוחר מאוד, אומרת מוניקה, אבל אני דורשת שהם יחזירו לאמי את הזכות שנלקחה ממנה.

אולי זה באמת מאוחר. ליזלוטה, אשה עצובה בת 82, מסרבת לצאת למסע ביורוקרטי ארוך ופוחדת להתעמת עם השלטונות ההולנדיים. היא גם מאשימה את עצמה. אולי, היא שואלת את עצמה, הייתי צריכה להתאמץ יותר. עכשיו הבנות מנסות להשקיט את מצפונה.

פרהיי מציינת, אמנם, שהולנד לא היתה המדינה היחידה שהסתירה ילדים יהודים מהוריהם אחרי המלחמה. היא מזכירה את פרשת האחים פינאלי בצרפת (שהאם המאמצת החביאה במנזר כדי שלא ייסעו לקרוביהם בישראל), את 6,000 הילדים שהוסתרו במנזרים בבלגיה ואת סירובו של האפיפיור לבקשתו של יו"ר הקונגרס היהודי אז, הד"ר קובוביצקי, להחזיר לקהילות היהודיות את הילדים שהוסתרו במנזרים ברחבי אירופה. "אבל בשום מדינה אחרת", היא טוענת, "לא התרחש מאבק מר ואכזרי עד כדי כך על היתומים היהודים. וההסבר לכך פשוט ומחריד כאחד: כבר במשך המלחמה היו בתוך המחתרת אנשים שהציעו לשלול את הזכות להורות מההורים שמסרו את ילדיהם להסתרה. הם הסכימו שהילדים יוחזרו רק למי שהוגדר 'כשיר', לאחר שעבר מבחנים מתאימים. וכך, זמן קצר לאחר שהמלחמה הסתיימה, החוק עבר בזריזות רבה ובשינויים קלים בלבד".

פרהיי מציגה כרוזים ומודעות שהופצו ברבים וקראו להורים המאמצים לא למסור את הכתובות והשמות המקוריים של הילדים (רובם שינו את השמות לשמות נוצריים), לא להרשות להורים לבקר את ילדיהם ואפילו לא להפגיש אותם עם ילדים אחרים, קרובי משפחתם, כדי שלא ייפגם חינוכם הנוצרי. "יש לציין", היא מדגישה, "כי רוב ההורים המאמצים לא צייתו להוראות האלה והחזירו את הילדים להורים ששבו מהמחנות". אבל החוק, שעמד לצדם של אלה שרצו לנצל את ההזדמנות - בעיקר של זוגות חסרי ילדים שאימצו תינוקות - והעובדה שחלק מהילדים אכן היו יתומים, יצרו את מה שפרהיי מכנה "המאבק הטרגי והדרמטי שנמשך מ-45' ועד 49'".

רק כ-6,000-4,000 ילדים יהודים שרדו במלחמה בהולנד. רובם הוחבאו. 2,000 מהם התייתמו משני ההורים. ומה על האחרים? מבחני ההתאמה שקיימה ועדה מיוחדת "למען טובת הילד" להורים שנשארו בחיים היו, לדברי פרהיי, קשים מנשוא. חברים, קרובים ואפילו שכנים נקראו להעיד בעניינים שונים. האם ההורים גילו חמלה כלפי הילדים? האם הם שמרו תמיד על המסורת היהודית? האם הם צייתו תמיד לחוקי ההלכה היהודית? אם לא, סברו חברים בוועדה, אין שום בעיה שהילדים יגדלו אצל משפחה לא יהודית. בסופו של דבר החליטה הוועדה שיותר מ-30% מהילדים היתומים יישארו במשפחות נוצריות; בדרך כלל המשפחות שאימצו אותם מלכתחילה.

"זה לא סיפור פשוט", אומרת פרהיי. "אני, שגדלתי לאם קתולית ואב פרוטסטנטי, בקונפליקט מתמיד בין הסבים והסבתות משני הצדדים, יכולה להבין איך הילדים היו קרועים בין ההורים האמיתיים להורים המאמצים".

רבים מהילדים האלה לא גילו מעולם אם הוריהם אכן מתו. מוניקה והלגה גדלו בשתי משפחות שונות ולכן לא ידעו זו על קיומה של זו עד שהיו בנות עשר ושמונה. אחים ואחיות אחרים, שגילו זה את זה בגיל מבוגר, לא הצליחו לאחות את הקרעים. אברהם ושלמה רוזנברג גדלו בשתי משפחות קתוליות נפרדות שהכירו זו את זו והקפידו להרחיק את הילדים זה מזה. באוקטובר 2000 התמנה אברהם, חזן שלמד בנעוריו בסמינר לכמרים קתוליים, לרב בית הכנסת הפורטוגלי באמסטרדם. אחיו, שלמה, נשאר קתולי ומתגורר בבאארלו, הכפר הקתולי הקטן ששניהם גדלו בו. כשאברהם מבקר את אחיו, הוא מסיר מראשו את הכיפה.

לא כולם בני מזל כמו שני האחים הסובלניים האלה. ילדי מלחמה רבים בהולנד מחפשים עדיין את זהותם האבודה. את אחיהם הלא נודעים. את הסיבה ל"משהו האחר" שהבדיל אותם משאר הילדים. בני 60 שואלים את עצמם פתאום מי הם.

הד"ר רופ ורמס, פסיכותרפיסט ויו"ר ארגון הגג של יהדות הולנד, גדל במשפחה פרוטסטנטית אדוקה. לפני שבועיים הוא חגג את יום הולדתו ה-60. באותו חודש פברואר שבו נלקחו 97 מתוך 100 הילדות מבית היתומות היהודי, נולד ורמס במעון לנערות במצוקה, שאמו מצאה בו מקלט כדי ללדת אותו בריא ושלם. מיד אחר כך הוא נמסר למשפחה האומנת והוריו נתפסו. "עד גיל שמונה בערך לא ידעתי על העבר שלי שום דבר", הוא אומר. "ידעתי שיש לי איזה דוד קצת שונה ואח גדול".

הוא לא היה יודע דבר עד היום, אלמלא החליטה אמו האומנת לגלות לו שהוא יהודי. ועדיין העובדה הזאת לא שינתה את חייו. רק אחר כך, כשביקר בישראל את אחיו שעלה לקיבוץ צרעה (כיום הוא חי בכפר תבור), משהו התחיל להשתנות בחייו. באוניברסיטה, כשפגש את אשתו לעתיד, הם החליטו לנהל חיים יהודיים-ליברליים מלאים. ההישג שוורמס גאה בו יותר מכל הוא הצלחתו ליצור שיתוף פעולה יחיד במינו בין כל הארגונים והזרמים בהולנד, אפילו בין האורתודוקסים לרפורמים.

האם העבר עדיין נוכח בחיי היום-יום שלו? רופ נד בראשו ומחייך. "כל הזמן. לא רק בשאלות הגדולות. וההעדר. והיתמות. והכעס על העוול. אפילו בדברים קטנים. פתאום, במחשבה הפשוטה ביותר, הפרוטסטנטיות צצה. אני כל כך מכיר אותה. היא כל כך חלק מעולם המחשבה שלי - " והוא צוחק, "שאולי זה מה שהופך אותי למשווק הכי מוצלח של העניין היהודי".

לכתבה המלאה


אין תגובות:

פרסום תגובה

כיצד אותר ספר הזכרונות של אריקה הופמן?

  ב-7 במאי 1943 נרצחה אריקה הופמן במחנה ההשמדה סוביבור, חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-12 . אריקה נולדה בווינה שבאוסטריה והגיעה ב-1939 עם...