דב קולקה על חוויותיו כילד במחנה אושוויץ־בירקנאו

 

לזכרו של פרופסור דב קולקה ז"ל שהלך לעולמו לאחרונה

הוא נולד ב-1933 בצ'כוסלובקיה והובל יחד עם אמו בקרון בקר לאושוויץ. "אינני צריך לתאר את הרוטינה של הובלת רבבות המגורשים בקרונות הבקר", הוא כותב ומציע לקוראים את המיתולוגיה הפרטית שלו, המורכבת מלקסיקון מושגים מופשט: "מטרופולין המוות", "המוות הגדול", “המוות הקטן", "החוקיות הגדולה של המוות הגדול".

קולקה ואמו נשלחו ל”מחנה המשפחות” באושוויץ־בירקנאו, אבל שם קרה להם "נס". שערם לא גולח, ובגדיהם לא נלקחו מהם. מחנה המשפחות היה “מחנה לדוגמה”, שהוקם במטרה לשמש במידת הצורך יעד לביקור של הצלב האדום הבינלאומי. במחנה למדו הילדים היסטוריה, שרו במקהלה את “האודה לשמחה” של שילר מהסימפוניה התשיעית של בטהובן, העלו אופרה וסאטירות בדיוניות והתבדחו על המצב העגום.

אחרי חיסולו הסופי של המחנה ביולי 1944 נמצא קולקה, יחד עם כמה עשרות נערים, כשיר לעבודה, ואילו אמו המשיכה למחנה הריכוז שטוטהוף ומתה שם. מאז ועד "מצעד המוות" דרך שערי אושוויץ ב-18 בינואר 1945, שהתברר בדיעבד כמסע אל החירות, הייתה תחושת המימוש הקרב והבלתי נמנע של "חוקיות המוות הגדול" לוודאית יותר ויותר בעולמו של הילד, ותחושה זו לוותה במעין הכרה ב"צדק" קוסמי הגלום בחוקיות זו.

רק לאנשים מעטים סיפר ההיסטוריון אוטו דב קולקה על חוויותיו כילד במחנה אושוויץ־בירקנאו. "הלכתי בדרך של מחקר היסטורי מחמיר וזו היתה דרך נחרצת", הוא מספר בשיחה שמתקיימת בביתו בירושלים. “אני לא באתי אל חקר ההיסטוריה של גרמניה תחת השלטון הנאצי ושל גורל היהודים בתקופה הזאת מאושוויץ, אלא מתוך ההיסטוריה. תחילת לימודי האקדמיים היו בפילוסופיה ומשבחרתי בהיסטוריה, עסקתי תחילה בהיסטוריה עתיקה ובתקופת הבית השני; אחר כך, בין השאר במאה ה-16, ולאחר מכן התמחיתי בכל העת החדשה, שכוללת גם את התקופה הזאת”.

בשנת 2013  הוסיף פרופסור דב קולקה את הזווית האישית שלו על התקופה שחקר באופן מקצועי באקדמיה: ספרו “נופים ממטרופולין המוות” ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים. 

מקור

הכומר הקתולי שגילה שהוא בעצם יהודי ניצול שואה

 

בלילה חורפי קר של 1943, בעיירה קטנה בפולין. דפקה בתיה ווקסלר על חלונם של משפחת וושקינל הנוצרית. היא הגישה לאמיליה וושקינל צרור קטן ועטוף בשמיכה. היה זה תינוק שזה עתה נולד. בתיה כבר ידעה שמחכה לה ולמשפחתה גורל אכזר והתחננה בפני אמיליה חשוכת הילדים שתאמץ את בנה התינוק ותציל אותו. אמיליה היססה בתחילה, אך בתיה הפצירה בה עד שנכנעה ואז נעלמה אל תוך החשיכה ולא נראתה יותר לעולם.

הזוג וושקינל גידל את העולל היהודי כבנם לכל דבר ומעולם לא סיפרו לו שהוא יהודי ומאומץ. הם קראו לו רומולד- רומק בקיצור. רומק תמיד חש שהוא שונה משאר הילדים בעיירה, הוא גם נראה שונה מהם פיזית. כשהיה צעיר וביקר בכנסייה, היה לו רצון להפוך לכומר קתולי אך הוריו ניסו למנוע ממנו בחירה זו ללא מתן הסבר מדוע.

ב- 1966 סיים את לימודי הכמורה שלו בסמינר והשלים את לימודיו לדוקטורט בפילוסופיה בפריז. רק ב- 1968 הוא נחשף לראשונה לשואת העם היהודי במהלך לימודיו. הוא קרא על תלאות היהודים בשואה, בכה רבות וחל לחשוד שאולי גם הוא עשוי להיות ילד יהודי שאומץ.

ב- 1978 הצליח רומק להכניע את אמו והיא סיפרה לו את האמת. לאחר מחקר מקיף הוא גילה שהוא היה בנם של בתיה ויענקלה ווקסלר. הוא גילה שכמעט כל משפחתו נספתה בשואה.

בתחילת שנות ה- 90 הוא ביקר בישראל ושינה את שמו מרומק וושקינל ליעקב ווקסלר. הוא גם מצא את אחיו ואחותו של אביו ששרדו את השואה ומתגוררים בישראל. הוא התקשה לעזוב את פולין ואת הכמורה והוא הגיע לישראל רק ב- 2009. הוא המשיך להיות כומר והעניין גרר תגובות קשות. משרד הפנים הישראלי סירב להעניק לו אזרחות בגלל היותו כומר. לאחר מאבק הוא הצליח לקבל מעמד של תושב קבע במדינת ישראל, וכיום הוא מתגורר בירושלים ועובד בארכיון יד ושם.

מקורות:

 ויקיפדיה 

עיתון "הארץ"

ילדותי האבודה : בתים לילדים ניצולי השואה

 

המלחמה הסתיימה ואט אט התבררו ממדי האסון שפקד את העם היהודי. בין ששת מיליון קורבנות השואה נמנו כמיליון וחצי ילדים יהודים. הניצולים היו מפוזרים בכל רחבי אירופה וביניהם כמה עשרות אלפי ילדים ששרדו. הילדים נמצאו במחנות המשוחררים, בבתי נוצרים, במנזרים, וכן משוטטים ברחובות, ביערות ובמקומות מסתור. רבים מהם היו יתומים, "ילדים זקנים", "מבוגרים בגוף של ילדים", כפי שהעידו על עצמם.

ילדים ובני נוער חוו את השואה במלוא אכזריותה, בגטאות, במחנות, בנדודים, במסתור ובצעדות המוות. הם היו קרבנות להתעללות, השפלה, עבודות כפייה, הרעבה, הזנחה וחלקם אף לניסויים רפואיים. מרביתם איבדו את היקרים להם מכל. ילדותם נגזלה מהם. הם לא זכו ללכת לגן הילדים ובית הספר, לשחק, להתפנק בחיק המשפחה ולחיות בביטחון. אלה ששרדו בזהות בדויה ובחסדי זרים, חיו בפחד מתמיד שמא תיחשף יהדותם, ילשינו עליהם ויסגירו אותם ואת מציליהם. הם חששו שהאנשים אצלם הסתתרו ימאסו בהם או יפחדו להמשיך להחזיקם. היה עליהם לסגל לעצמם דפוסי מחשבה והתנהגות שהותירו מאחור את עברם ובית גידולם, ולהתכחש להוריהם, שמם ודתם, ולפעמים לשפת אמם. הם למדו לשתוק, להדחיק רגשות ולא לבטוח באיש כדי לשרוד.

לאחר השואה הוקמה שורה של בתי ילדים לשם טיפול בילדים. המטפלים, המדריכים והמורים שסייעו לילדים, היו ברובם ניצולי שואה בעצמם, מרביתם צעירים בני 25-17, לעתים מבוגרים מבני חסותם בשנה או שנתיים, או בני גילם ולרוב ללא כל ניסיון בטיפול בילדים. חלקם הגדול היו מדריכי ובוגרי תנועות הנוער החלוציות. הם אספו מיזמתם את הילדים, הקימו בתי ילדים שיתופיים בהם שימשו מלווים ומדריכים, והעניקו לילדים תקווה לחיים חדשים. על חוסר ניסיונם חיפו יכולתם כניצולים להזדהות עם כאב הילדים, להבין מה עבר עליהם ולשקם את אמונם באדם. סייעו בידם בראש ובראשונה הג'וינט (AJJDC) וכן הסוכנות היהודית, ארגונים יהודיים מקומיים, חיילים ארצישראליים בצבא הבריטי ובכללם חיילי הבריגדה, שליחי היישוב, האונרר"א (UNRRA), הממשלות המקומיות, ועוד. בפולין הוקמה הקואורדינציה הציונית לגאולת הילדים ששמה לה למטרה לאתר ילדים יתומים שמצאו מקלט בבתי נוצרים במטרה להשיבם לחיק היהדות, לעתים בניגוד לרצון הילדים. היו ביניהם ילדים שנותקו לחלוטין ממשפחותיהם ולא ידעו מי היו הוריהם.

 לסיפורי החיים באתר יד ושם

 

 

לא מאוחר מדי: עושים כבוד לפרדי הירש, הספורטאי היהודי שהציל ילדים בשואה

 

גוגל הקדישה את עמוד הבית שלה לאיש החינוך הגרמני-יהודי שנולד היום לפני 105 שנים ופעל למען הצלת יהודים רבים בתקופת השואה

·        עמי פרידמן

רבים מכירים את שמו וסיפורו של יאנוש קורצ'אק, מהסמלים הגדולים של תקופת השואה בכל הנוגע לטיפול וסיוע לילדים. מוכר קצת פחות (אך בהחלט לא פחות ראוי לציון והנצחה) הוא סיפורו של פרדי הירש. ביום חמישי  הקדישה חברת "גוגל" את ה-Doodle היומי, האיור המשתנה בעמוד הבית שלה המציין אישים ואירועים היסטוריים, להירש -  איש החינוך היהודי-גרמני, שהציל ילדים יהודים במהלך השואה. ה-11 בפברואר הוא יום הולדתו של הירש, שלו היה נותר בחיים היה מציין היום 105 שנות קיום. מדובר באחת הדמויות ההרואיות של תקופת השואה, שסיפורה זכה לתהודה לה הוא ראוי רק שנים רבות לאחר מכן.

לסיפור החיים המלא

מסלול הבריחה של סיימון קראוטמר - ילד בן 6

 

סיימון (זיגמונד) קראוטמר בנם של נפתלי ורוזה קראוטמר, נולד בהנובר שבגרמניה בשנת 1932. לסיימון שני אחים, יוליוס (נולד ב- 1933) וסוזן (נולדה ב- 1939). המשפחה עזבה את גרמניה לצרפת בשנת 1935 והתיישבה בפריז. לאחר נפילת צרפת הסתתרו סיימון ואחיו אצל משפחה צרפתית בדולס, בעוד הוריו ואחותו התינוקת הסתתרו במקום אחר.

לאחר תקופה קצרה, המשפחה הצליחה להתאחד מחדש בעיר סן מרטין וסובי בדרום צרפת, שהפכה בנובמבר 1942 לחלק מאזור הכיבוש האיטלקי. בספטמבר 1943 לאחר שהגרמנים כבשו את האזור האיטלקי, ברחה המשפחה ברגל עם קבוצה גדולה של פליטים מעל לאלפים לאיטליה. אך עם מעבר הגבול הם גילו שגם אזור זה היה נתון לכיבוש נאצי. סיימון ואחיו הוסתרו בפנימיית סן לאונה מג'יו פרטלי מריסטי ברומא, בעוד אמו ואחותו הסתתרו במנזר איטלקי.

ביולי 1944 התאחדה המשפחה והגיעה יחד עם 983 פליטים אירופים למחנה הפליטים פורט אונטריו באוסווגו, ניו יורק. בני המשפחה נשארו בפורט אונטריו למשך המלחמה.

תצלום כיתתי של תלמידים בפנימיית סן לאונה מגנו פרטלי מריסטי ברומא. סיימון קראוטמר עומד בקצה הימני של התמונה. (רומא, איטליה, 1943 –1944)

התצלום ממוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית, באדיבות סיימון קראוטמר

ילדים שהגיעו לגטו לודג' , 1940

 

צילום של הילדים היהודים שהגיעו  ב1940 מעיירות שונות בפולין לגטו לודג'

בספטמבר  1942 גורשו כולם להשמדה במחנה ההשמדה חלמנו

ב- 1 בספטמבר 1942 החל השלב השני של הגירוש, עם גירושם של כל החולים מבתי החולים של הגטו. כעבור כמה ימים, בין 5 ל- 12 בספטמבר נתקיימה אקציה אכזרית בגטו שכונתה בידי יהודי הגטו "שפרה" קיצור מן המילה הגרמנית  Gehsperre – עוצר.

בגטו הוכרז עוצר כללי, איש לא הורשה לעזוב את ביתו, הגרמנים בלוויית המשטרה היהודית עברו מבית לבית והוציאו את כל החולים, הזקנים והילדים עד בני 10. במהלך אותה אקציה נרצחו בגטו למעלה מ- 570 יהודים. בעצם אותם ימי דמים גורשו מן הגטו למעלה מ- 15,000 איש. בגטו נשתררה אווירה קשה ביותר, לא היה כמעט בית שהגירוש לא פגע בו.

בשנת 1942 גורשו מן הגטו למעלה מ- 70,000 איש. הם נשלחו לחלמנו ונרצחו שם.

 מכלל 204 אלף היהודים שחיו בגטו לודז' שרדו כ- 10,000 איש בלבד.

גטו לודז'
נאום רומקובסקי בזמן גירוש הילדים מגטו לודז' – 4 בספטמבר 1942לימודי תפירה וחייטות לילדים בגטו לודז'
עדויות נוספות בנושא גטו ובידוד

מעדותה של דבורה ברגר על הרעב בגטו לודז'

 

ברגר דבורה, ילידת לודז (Lodz), פולין, 1928.

ב-30 באפריל 1940 נסגר הגטו בלודז'. העדה גורשה לגטו עם משפחתה. המשפחה הצליחה להינצל מגירוש ב-1942 למחנה ההשמדה חלמנו. עם חיסול הגטו באוגוסט 1944 גורשה המשפחה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו ובסלקציה הופרדה העדה מהוריה שנשלחו לתאי הגזים. כעבור ששה שבועות הועברה העדה עם שתי אחיותיה להאלבשטאדט (Halbstadt) שבחבל הסודטים לעבודת כפייה בבית חרושת לטוויה. העדה שוחררה ע"י הצבא האדום במאי 1945. העדה שבה לעיר הולדתה לודז' וב-1946 עלתה לארץ-ישראל.

בבית ספר לא למדתי, הייתה ספריה, הייתי הרבה מאוד מחליפה ספרים, אני זוכרת, בזה מאוד העסקתי את עצמי, הייתי בולעת ספרים. והתחיל הרעב הגדול בגטו, והיה קשה מאוד. היה קשה להתקיים. זה השפיע על הרבה משפחות. זה גם הראה לנו, אולי אני לא אדבר כל כך על הצד המעשי של הרעב - אני זוכרת שעד כדי כך זה הגיע, שהיה שמה קפה, לא קפה אמיתי ודאי, איזה מין תחליף קפה, מה שהיינו שותים - אז מה שנשאר שמה, אנחנו קוראים לזה בארץ "בוץ", מזה אמא הייתה מכינה קציצות. אכלנו את זה. כי כשאדם רעב הוא אוכל הכל. אנשים המציאו כל מיני המצאות כדי להתקיים, והרשו את זה. חצר הבית הייתה לא מרוצפת, וכל החצרות ניסו לחלק את האדמות לחלקות קטנות, כל אחד גידל לו כמה ירקות. אחותי הגדולה הייתה מאוד מוצלחת בזה, היא הייתה בכלל - היה הרבה חכמת חיים. אני חושבת שהיא הרבה עזרה לקיום שלנו. והיא טיפחה את זה וגידלה, ויצאו קצת ירקות כדי- והיינו חייבים לשמור בלילה, כדי ששכנים לא יגנבו. אי-אפשר לקרוא לזה גניבה, כי כשאדם רעב, והוא רואה שהכרוב כבר גדול ואפשר להוריד אותו - אי אפשר כל-כך. כל אחד שמר על שלו. המצאות מהמצאות שונות היו כדי להתקיים, אבל המצב היה רע מאוד. היה כל-כך רעב גדול, שאמי פעם אמרה שהיא מוכנה תמורת שתי כיכרות לחם למכור את הבניין שלנו. כלומר, אם יהיה לנו בית אחר. אבל לחם היא מוכרחה עכשיו לילדים שלה.

מה שזכור לי ככה לטוב בבית, היו מקציבים רבע לחם ליום. זה למעשה היה עיקר האוכל שלנו, ועם זה קצת מרק או שהיו מחלקים או שהיו מבשלים. אני חושבת שמחלקים איזה מרק. ואתה ראית משפחות טובות שנהרסות בגלל חוסר היכולת של אנשים מסוימים להתגבר על הרעב ולא לאכול מבן משפחה. זה למעשה פסק דין מוות אם השני לא יאכל. זה היה כל כך מעט, זה לא הספיק.

בצילום : הכניסה לגטו לודג' , 1942

ראית אנשים שלקחו את המרק לכל המשפחה בדרך - ליקקו או שתו, אכלו חלק. אולי אי- אפשר להאשים אותם, ואולי כן צריך להאשים אותם. אינני יודעת. אני יודעת שאצלנו במשפחה, אנחנו ראינו תמיד, לא חילקו את הלחם למנות. אמא החליטה שהיא כמו תמיד, את הלחם שיש לנו אנחנו אוכלים. אבל אמי הייתה כל פעם יורדת במשקל. מצבה הגופני נהיה רע כל פעם. היא ירדה 30 קילו ממשקלה. ואנחנו תפסנו בבית שאמא לא אוכלת, כדי שלמשפחה, שיהיה לה יותר לתת לכולם. ואז התחילה מין מריבה, שהכרחנו את אמא שאנחנו מחלקים את הלחם, אחרת היא לא תאכל והיא לא תחזיק מעמד. זה הגיע למצב כזה שהיא לא יכלה ללכת, והייתה מוכרחה ללכת לעבודה.

וזה אני רואה דווקא, כשהתחילו המריבות בבתים אחרים, שתמיד שמעו שאחד לוקח משני, אחים מאחיות, אבות מילדים או להפך, גונבים חתיכת לחם - אנשים דיברו על זה. אני חושבת שבזכות זה המשפחה גם התקיימה הרבה יותר זמן. התמיכה הרגשית, וגם שכל אחד לפחות אכל את המנה שלו ההכרחית לקיום. אמא עשתה הכל מעל ומעבר כדי לקיים את המשפחה. גם הצביון המשפחתי התקיים, הדלקת נרות, אני לא יודעת עם מה הדליקו. השבת הייתה שבת, היו פמוטים, היה קידוש.

לקריאה נוספת:

גטו לודז'
נאום רומקובסקי בזמן גירוש הילדים מגטו לודז' – 4 בספטמבר 1942לימודי תפירה וחייטות לילדים בגטו לודז'
עדויות נוספות בנושא גטו ובידוד

מקור וקרדיט : הספרייה הוירטואלית של מט"ח ואתר יד ושם