לזכרו של פרופסור דב קולקה ז"ל שהלך לעולמו לאחרונה
הוא נולד
ב-1933 בצ'כוסלובקיה והובל יחד עם אמו בקרון בקר לאושוויץ. "אינני צריך לתאר
את הרוטינה של הובלת רבבות המגורשים בקרונות הבקר", הוא כותב ומציע לקוראים
את המיתולוגיה הפרטית שלו, המורכבת מלקסיקון מושגים מופשט: "מטרופולין
המוות", "המוות הגדול", “המוות הקטן", "החוקיות הגדולה
של המוות הגדול".
קולקה ואמו
נשלחו ל”מחנה המשפחות” באושוויץ־בירקנאו, אבל שם קרה להם "נס". שערם לא
גולח, ובגדיהם לא נלקחו מהם. מחנה המשפחות היה “מחנה לדוגמה”, שהוקם במטרה לשמש
במידת הצורך יעד לביקור של הצלב האדום הבינלאומי. במחנה למדו הילדים היסטוריה, שרו
במקהלה את “האודה לשמחה” של שילר מהסימפוניה התשיעית של בטהובן, העלו אופרה
וסאטירות בדיוניות והתבדחו על המצב העגום.
אחרי
חיסולו הסופי של המחנה ביולי 1944 נמצא קולקה, יחד עם כמה עשרות נערים, כשיר
לעבודה, ואילו אמו המשיכה למחנה הריכוז שטוטהוף ומתה שם. מאז ועד "מצעד
המוות" דרך שערי אושוויץ ב-18 בינואר 1945, שהתברר בדיעבד כמסע אל החירות,
הייתה תחושת המימוש הקרב והבלתי נמנע של "חוקיות המוות הגדול" לוודאית
יותר ויותר בעולמו של הילד, ותחושה זו לוותה במעין הכרה ב"צדק" קוסמי
הגלום בחוקיות זו.
רק לאנשים מעטים סיפר ההיסטוריון אוטו דב קולקה על חוויותיו כילד במחנה אושוויץ־בירקנאו. "הלכתי בדרך של מחקר היסטורי מחמיר וזו היתה דרך נחרצת", הוא מספר בשיחה שמתקיימת בביתו בירושלים. “אני לא באתי אל חקר ההיסטוריה של גרמניה תחת השלטון הנאצי ושל גורל היהודים בתקופה הזאת מאושוויץ, אלא מתוך ההיסטוריה. תחילת לימודי האקדמיים היו בפילוסופיה ומשבחרתי בהיסטוריה, עסקתי תחילה בהיסטוריה עתיקה ובתקופת הבית השני; אחר כך, בין השאר במאה ה-16, ולאחר מכן התמחיתי בכל העת החדשה, שכוללת גם את התקופה הזאת”.
בשנת 2013 הוסיף פרופסור דב קולקה
את הזווית האישית שלו על התקופה שחקר באופן מקצועי באקדמיה: ספרו “נופים
ממטרופולין המוות” ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה