דליה טילמן , ילדה בת 10 , במסתור אצל משפחה פולנית בוורשה

 

דליה טילמן / תיעוד: יהודית זוסמן

 

נולדתי בפולין בוורשה ב 1932.

נשארתי בוורשה שפרצה המלחמה ב 1939 בגטו וורשה.

הייתי בגטו בוורשה עם הוריי ואחי עד דצמבר 1942.

אבי הצליח למצוא משפחה פולנית בפרבר של וורשה שהסכימה להסתיר אותי.

המסתיר שלי היה מורה והוא לימד אותי.

אחי נעלם בקיץ 1942 ולפי שמועה הוא נשלח לטרבלינקה בגיל 20.

הוריי עזבו את הגטו במרץ 1943 לפני המרד והסתתרו כל אחד בנפרד על ידי משפחות בוורשה.

בספטמבר 1944 הגיעו לפרבר שבו הייתי מוסתרת כוחות הצבא אדום ופולין שוחררה וכן אני והוריי.

שוחחנו לפני ששיחררו את העיר וורשה.

הייתי בת 13 , הלכתי לביה"ס זמן קצר. 

ב 1946 הרב הרצוג ארגן משלוח ילדים יתומים ואחרים ברכבת הצלב האדום לצרפת דרך צ'כיה.

בשנת 1946 הגעתי לבית ילדים, בעיירת נופש אצל אקסלבר באלפיים הצרפתיים, הייתי שם שנה, בתנאים קשים, לא למדנו.

בשנת 1947 הגיע שליח מישראל מטעם מפלגת מזרחי, הוציאו משם ארבעה בנים וארבע בנות ונשלחנו למחנה מעבר במרסיי לקראת עלייתנו ארצה.

עלינו על האונייה אקסודוס כ 4,500 פליטים, הגענו לחיפה, וגורשנו על ידי הבריטים לצרפת ומשם לגרמניה למחנה מעבר בשם בלגן-בלזן.

בכ"ט בנובמבר בהיותנו שם הוכרזה תוכנית החלוקה. חזרנו לחיפה בפברואר 1948. 

הגעתי למשפחתי. התחלתי ללמוד בערב, ועבדתי.

ב 1950 התקבלתי לביה"ס לאחיות בחיפה וכשהוסמכתי, עבדתי בבית חולים רוטשילד עד 1956.

התחתנתי בלונדון עם אזרח קנדי והגעתי לטורנטו.

עבדתי בביה"ח יהודי "סיני".

ב 1957 נולדה ביתי שרון. 

עבדתי שם עד שנת 1964, נפרדתי מבעלי וחזרתי ארצה עם ביתי ואימי.

אבי נפטר בטורנטו ב 1962.

בשנת 1962 חזרתי לחיפה ועבדתי בבני ציון עד שנת 1992 כאחראית על חלק ממרפאות חוץ.

מקור

 

נאטי סולומון , בן 10 , הישרדות בין פוגרום לפוגרום ברומניה

 

נאטי סולומון / תיעוד: יהודית זוסמן

נולדתי ביאש ברומניה ב1932. המלחמה התחילה כשהייתי בן 9. מחצית מתושבי העיר היו יהודים וחיינו איתם בשלום. כשהנאצים עלו לשלטון ורומניה נכבשה תושבי העיר ברובם היו אנטישמים. ב1941, כשהתחילה המלחמה נגד הרוסים היה פוגרום ביאש. אימא הצילה אותנו כשהיו מאורעות ברחוב והיא הסתירה אותי ואת אחי בן ה7 במחסן עץ. כוסינו בחתיכות עץ ולא מצאו אותנו. כשיצאנו מהמחבוא על הדלת היה צלב קרס וככה ניצלנו.

ב1941 היה פוגרום. כ14 אלף יהודים נספו והשאר הובלו לבית הקברות ושם נרצחו. הרדיפות המשיכו עד סוף המלחמה. נזרקתי מבית הספר ולמדנו בבית הכנסת אחרי התפילה.

יום אחד עברתי ליד בית הספר הרגיל, נרדפתי והוכיתי מכות רצח. המלחמה הסתיימה. חזרתי ללמוד בבית הספר.

התקופה הקומוניסטית החלה. בגיל 17 נרשמתי לאקדמיה לאומנות ביאש. כעבור שנה עברתי ללמוד בבודפסט באקדמיה לאומנות משנת 1949 עד 1955.

ב1953 התחתנתי עם אשתי שלמדה כימיה. עברנו לגור בבוקרשט כסטודנטים ואחרי הלימודים התחלתי לעבוד כאומן. גם אשתי עבדה. ב-1960 רצינו לעלות לארץ וקיבלנו אישור רק ב1965. הגענו לחיפה, שם היו הורי. אחי היה בקיבוץ אשדות יעקב.

בארץ עבדתי באומנות וב-1972 מנהל מכללת ויצו נתן לי תפקיד- להיות מורה בכיר במחלקה לפיסול וקרמיקה. אני חבר באגודת הציירים והפסלים.

ב-1970 קיבלתי את פרס שטרוק. ב-1990 קניתי דירה עם אשתי ברחוב לסקוב. אשתי שעבדה ברמב"ם ככימאית נפטרה אחרי ניתוח. אני ממשיך ליצור בפיסול וציור. כניצול שואה אני עוזר לניצולת שואה בשם יהודית זילברשטיין, סופרת, משוררת, חברה באגודת הסופרים.

 מקור

 

 

אביבה זילברמן , ילדת "הקינדר-טרנספורט" שנלחמה במלחמת השחרור

 

אביבה זילברמן / תיעוד: יהודית זוסמן

 

נולדתי ב- 1925 בגרמניה, בברסלאו. במשפחה היו שישה ילדים. אני הייתי החמישית לפני הקטנה. הורי היו פולנים שהגיעו לגרמניה ב- 1918 לברסלאו. הם הגיעו לגרמניה בלי רישיון. אבא היה סוחר טקסטיל ועבד מהבית. אמא לא עבדה. בלילות אבא עבד במכירת ממתקים. 

בתגובה לרצח קצין נאצי ב- 1938 בפריז על ידי גרינשפן הנאצים התנקמו בכל היהודים הפולנים בגרמניה והועברנו לבית סוהר בברסלאו, אני וההורים ואחותי הקטנה.

אבא נלקח בנפרד ולא ראינו אותו יותר. הוא גורש לוורשה. כעבור 3 ימים שהורעבנו בבית סוהר שוחררנו הביתה. כל תחולת הבית נשדדה. הגרמנים באו איתנו הביתה וחיכו לתפוס את אחי שהצליח להימלט.

כל הכסף שלנו, הסחורה והתכשיטים נשדדו על ידי הגרמנים. 

הייתי בת 12 והייתי פעילה בארגון החלוץ. הייתי בגרמניה לבד 4 חודשים ואז קיבלנו הוראה לעזוב את גרמניה ונסעתי עם ה"קינדר טנספורט" לאנגליה. אמא לא ידעה גרמנית. קיבלנו הוראה לעזוב את גרמניה. אמא ואחותי חזרו לפולין באופן בלתי לגלי עם קבוצה של אימהות וילדים.

ב1.9.39 הגעתי ללונדון עם קבוצה ואחר כך נשלחנו לסקוטלנד וגרנו בבית של הלורד בלפור. 

כעבור שנה וחצי. בגיל 15 נסעתי ללונדון ועבדתי בהכנת מדים לחיילים ואחרי הצהריים למדתי אנגלית ומקצועות אחרים. הייתי בלונדון כ- 7 שנים.

 עליתי לארץ באופן בלתי לגלי ובדרך לארץ הייתי כשנה בקפריסין. עליתי לארץ ב- 1947. הגעתי לאחותי בחיפה.

 כשפרצה מלחמת השחרור הצטרפתי לצבא. כעבור שנה וחצי התחתנתי . גרנו בחיפה בהדר ובכרמל. עבדתי במשרד תיירות כ5 שנים ונולדו לי שני ילדים.

 מקור

 

 

הילדה חנה שטיינפלד ,בת 8, הישרדות באוזבקיסטאן

 

חנה שטיינפלד / תיעוד: יהודית זוסמן

נולדתי בפולין בקרילוב ב- 1936 בעירה בצד אחד גרמנים ובצד שני רוסים. ההורים לקחו אותי ואת אחי חיים על הידיים ועברנו לצד הרוסי. הוכנסנו לקרונות סגורים ונסענו לסיביר לאורל עד שהגענו לאוזבקיסטן כל המלחמה היינו כל המשפחה ביחד כולנו חלינו בטיפוס , אבי ,סבי וסבתא נפטרו .

רעבנו מאוד כשנה לא ראינו לחם וחיינו על סלק סוכר .

הינו שם עד שנת 1945, אז  רוסיה גירשה את כל יהודי פולין בחזרה לפולין עם תום המלחמה.

אני נשארתי רק עם אחי ואמא נקלטו בבתי נוער שקלטו אותנו הופרדתי מאמא שלי שהגיעה למחנות העקורים המשכנו לגרמניה שם שהינו כשנה והפרידו בני לבין אחי.

לאחר כשנה הועברתי לצרפת ליד פריז שם הצטרפו אלינו שליחים מהארץ עד לאותו זמן לא ידענו מה זאת ישראל.  בשנת 1948 עליתי לארץ באוניית מעפילים פאנאר עלו עלייה כ-5,000 מעפילים שהפכה מאונית מסע לאוניית נוסעים לאחר לילה בפרדס חנה הופרדתי מאחי ונשלחתי לקיבוץ עין שמר.

הייתי בת 12 בשנת 1950 הגעתי לכפר מנחם לא הרגשתי דחוייה הייתי שם עד 1954 שהתגייסתי לנחל והשתתפתי במבצע שאני הייתי בן מקימי קיבוץ ניר עוז.

אחרי הצבא עזבתי ובאתי לקריית ביאליק. אמא הגיעה מגרמניה אחרינו שהייתה נשואה פעם שנייה ומצאה אותנו. עבדתי כל חיי עם ילדים כסייעת.  התחתנתי בשנת 1959 נולדו לי שני ילדים אביטל ושלמה.

בתי גרה בכפר ורדים ובני בנווה שאנן התאלמנתי צעירה בגיל 32.

 מקור

מוינה לגטו טרזין, ההישרדות של הילד אריה גולדשמיד, בן 10

 

מוינה לגטו טרזין/ ד"ר אריה גולדשמיד

ביקור הצלב האדום בגטו וסיפור "גנבת" השוקולד בעת הביקור

נולדתי בוינה ב-3.7.1934 ועליתי לארץ ב-23.4.1946. סיימתי לימודי רוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים ודוקטורט באוניברסיטת תל-אביב. רוב השנים עבדתי בהנהלה הראשית של שרותי בריאות כללית ויצאתי לגמלאות כמנהל המחלקה לפרמקולוגיה. מלאתי תפקידים ציבוריים שונים כגון יו"ר הסתדרות הרוקחים ועוד. אמי נולדה בכפר קטן ליד קרקוב שבגליציה ואבי יליד לביב(למברג).

במשפחת אבי היו אנשים ידועי שם וביניהם אדולף שטנד, מזכירו של חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל והפילוסוף מרטין בובר. אבי הגיע לוינה לפני מלחמת העולם הראשונה והיה שם בעל מתפרה שעסקה בתפירת חליפות גברים ללקוחות מסגל האוניברסיטה של וינה, רופאים ועורכי דין, מה שקרוי חייט צמרת. אחותי מנישואיה הראשונים של אמי מבוגרת ממני בשמונה שנים, הצליחה לעלות לארץ בסוף 1939 עם עלית הנוער. לאחר פלישת הגרמנים לאוסטריה ניסה אבי להגיע לבלגיה ולשוייץ, אך לא הצליח. לאחר שנעצר וגורש משוייץ נפטר בוינה מהתקף לב. אמי ואני נשארנו בוינה והיינו נתונים לגורל כל היהודים תושבי וינה שגורשו בהדרגה למחנות הריכוז ולגטאות בפולין. כדי לברוח מגורל זה התחבאנו אצל משפחות נוצריות שהיו ידידי המשפחה בוינה, ובמיוחד פעל בענין זה קצין גבוה ב-SA הנאצי שהיה לקוח של אבי.

ביום 9.10.1942 לפנות ערב התייצבנו עם מעט המטלטלים אתם התחבאנו בשנה האחרונה בוינה למקום האיסוף של היהודים לשילוח בטרנספורטים לגטו טרזין. התיצבנו לטנספורט הזה כי אלה אשר החביאו אותנו אמרו לנו שאנו מסכנים את חייהם וטרזין אינה כמו הגטאות ומחנות הריכוז במזרח. המקום היה בית-הספר העממי בו למדתי במשך חצי שנה בכיתה א' ואחר כך הפסקתי, כי נאסר על ילדים יהודיים ללכת לבית-ספר. בית-הספר שכן בתוך סמטה וכך הוסתר מעיני תושבי וינה את המתרחש בו. עוד באותו לילה יצא הטרנספורט לטרזין. בבוקר הגענו לעיירה הקרויה בוקוביצה הנמצאת שלושה קילומטר מטרזין והובלנו תחת משמר לגטו.

בטרזין שיכנו אותנו בעלית הגג של בנין ענק שנועד לשמש כקסרקטין. הרוח שרקה בין הרעפים כל הלילה והקור לא איפשר לנו לישון. אימא שובצה תחילה בעבודות שונות בגטו אולם עד מהרה הצליחה להתקבל במפעל לפיצול נציץ, שם הייתה פועלת מצטיינת, דבר ששמר עלינו מפני שילוח בטרנספורט לאושוויץ.  בהמשך הצלחנו לקבל דיור יותר טוב באחד האולמות של בנין הקסקרטין בתוספת כנים ופרעושים שהציקו לנו בלילות. כאשר על אף זאת הצלחנו להירדם, חלמנו לעתים על החיים הנורמליים מחוץ לגטו. למרות שהפצירו באימי לשלוח אותי למעון ילדים, היא סירבה בגלל החשש המוצדק שכל המעון יישלח בטרנספורט למזרח. ככה נשארתי כל היום לבד כאשר אימא הייתה כמעט 12 שעות בעבודה.

בעלה של שכנה שלנו לחדר שהיה פרופסור לפדגוגיה מברלין לימד אותי כל מה שניתן ללא ספר ומחברת, עד שנשלחו גם הם בטרנספורט למזרח.  במשך היום שוטטי לבדי בגטו לעתים בין עגלות שהובילו מתים, והתחברתי לילדים שגם הם לא היו במעון. ביניהם היו ילדים מצ'כיה והולנד ועד מהרה למדתי לתקשר אתם בשפתם ולהשתתף במשחקים שהיו להם. המשחקים היו בעיקר ג'ולות וכפתורים. את הכפתורים השגנו על ידי תלישתם בתחבולות שונות מבגדי המבוגרים. לכל כפתור היה ערך מיוחד וסחר החליפין של כפתורים היה דבר מקובל בין הילדים.

קבלנו שלוש ארוחות ביום. בבוקר – קפה דלוח עם פרוסת לחם, בצהרים – מרק תפל ותפוח אדמה מבושל ברוטב שעורר בנו גועל ובערב עוד משקה. לפעמים קבלנו גם עוגה לא ראויה למאכל עם קרם קרוש בתוכה, בגודל של לבנה – וכך גם קראנו לה. לנו הילדים קשה היה להסתגל לאוכל הטפל והרע   ומאד נכספנו לאכול "משהו טוב", בעיקר השתוקקנו לשוקולד.

התוכן העיקרי של החיים בטרזין היו הטרנספורטים לאושויץ. הייתה אווירה של אי בטחון תמידי – מתי יצא הטרנספורט הבא. תושבי הגטו רעדו מפחד שמא יישלחו בטרנספורט למזרח. התענוגות הדלים של חיי הגטו התבטאו בעיקר בחיי התרבות שהתקיימו בין טרנספורט לטרנספורט,  מהם אני זוכר עד היום את אופרת הילדים "ברונדיבר".

גטו טרזין שימש לגרמניה הנאצית כגטו לדוגמא, לצורך הצגה לתקשורת ולצלב האדום הבינלאומי(IRC)

במרוצת קיומו של הגטו היו שלושה אירועים בהם הייתה ל-IRC מעורבות. אספר כאן על האירוע  בו הייתה לי מעורבות אישית.

באוקטובר 1943 הגיעו לטרזין 500 מיהודי דניה שלא הצליחו לברוח לשבדיה. הם שוכנו בחלק נפרד של הגטו ובתנאים מאד משופרים לעומת כל יתר תושבי הגטו וזה הודות לדאגתו ומעורבותו של מלך דניה

ודאגת רוב האוכלוסייה בדניה לגורל היהודים. בנובמבר 1943, מיד אחרי הגלית  יהודי דניה לטרזין, פנה יו"ר הצלב האדום הדני, שנחשב אגב למשתף פעולה עם הנאצים, אל השלטונות הגרמניים בבקשה

שנציגי ארגונו יורשו לבקר אצל יהוד דניה בטרזין.  הוא ציין בבקשה שהביקור הזה עשוי להיות בעל השפעה מרגיעה על תושבי דניה הנרעשים על הגלית יהודי דניה לגטו טרזין. הבקשה לא נדחתה על הסף, אולם יצאה אל הפועל רק כעבור שמונה חודשים, ביוני 1944.

יש לציין שיהודי דניה חיו בגטו לא רק בתנאים משופרים, אלא היו גם מוגנים מפני משלוח להשמדה לאושוויץ – הוכחה שלעמדת  האוכלוסייה  הכללית כלפי רדיפת היהודים במדינה אף שהייתה כבושה, הייתה לה השפעה מכרעת על התנהגות הנאצים כלפי היהודים של המדינה.

לקראת בקור נציגי הצלב האדום, נעשו בגטו שיפוצים ושינויים נרחבים. הגרמנים לא חסכו כסף, מאמץ וכוחות עבודה, של יהודים כמובן, כדי לשפר את תדמית גטו טרזין.

המגורים בקומות הקרקע, לאורך המסלול שבו עתידה הייתה המשלחת לעבור, סוידו ונוקו כדי שבמבט חטוף בעד לחלונות לא יתגלה כל זוהמה. משרד מנהל הבנק רוהט בסגנון שהלם את מעמדו (כידוע הגרמנים גם הדפיסו כסף מיוחד לצורך זה), אולם קולנוע לשעבר ששימש עד כה למגורים המוניים של זקנים בתנאים מחפירים, הוחזר לייעודו הקודם. המדרכות נשטפו במים וסבון, עובדי האספקה צוידו בכפפות לבנות, נכים קיבלו הוראה שלא לצאת לרחוב, נערכו חזרות למופעי ספורט והצגות שיוצגו בפני האורחים. בקיצור דאגו לכל פרט ופרט, כדי שהצגת ההונאה תהיה מושלמת.

ברגע שהחליטו הגרמנים על שיפור פני העיר כדי להציג אותה לפני העולם כגטו לדוגמא, הם נתנו את דעתם גם על ערכם התעמולתי של חיי התרבות בגטו ואיפשרו למען מטרותיהם שלהם לחיי התרבות ולחיי המוסיקה לשגשג באין מפריע כמעט, כל עוד לא נשלחו האמנים והקהל בטרנספורטים לאושוויץ.

ביום קיץ יפה ב-23/6/44 הגיעה הפמליה הכבודה:

ד"ר פרנץ ואס – נציג משרד החוץ הדני.

ד"ר יול הנינגסן – נציג משרד הבריאות הדני מטעם הצלב האדום הדני.

ד"ר מ. רוסל – נציג הצלב האדום הבינלאומי משוייץ

כמו כן נציג הצלב האדום הגרמני, ראשי הגסטאפו בצ'כיה, ראש המחלקה הממונה על עניינים יהודיים, נציג משרד החוץ הגרמני ושר התעמולה הצ'כי מוראווץ.

זקן היהודים אפשטיין, קיבל את פניהם לבוש חליפה שחורה וצילינדר, כיאה לראש עיר בעת ביקור ממלכתי.

 

הביקור נמשך משעה 11 בבוקר עד שבע בערב, עם  הפסקה ארוכה לארוחת צהרים חגיגית. ההתרשמות הכללית הייתה חיובית ביותר, כפי שהעידו הדו"חות שחוברו עם שוב האורחים לארצותיהם. הגדיל לעשות ד"ר רוסל, נציג ה-IRC מג'נבה. בדו"ח סודי שחיבר הביע את הפתעתו, למה בעצם הגרמנים דחו זמן רב כל כך את הביקור? הרי לא היה להם מה להסתיר. נימת הדו"ח של שני הדנים הייתה מאופקת יותר, אך גם הם אישרו, המצב טוב יותר מכפי שתארו לעצמם.

האורחים ראו, כאילו במקרה קבוצת עובדות חקלאיות שזופות עוברות ברחוב עם מגרפות על כתפיהן, שרות וצוחקות. ילדי המעון בו הייתי גם אני(רק ליום הביקור), שאלו את מפקד המחנה ששמו היה ראאם, בדיוק כפי שלימדו אותם: "דוד ראאם, שוב נתנו לנו סרדינים?". הם גם נכחו בהצגת האופרה לילדים "ברונדיבר". הם כמובן לא ראו את המציאות האמיתית של התנאים המחפירים של החיים בטרזין, את מגורי ההמונים, את חדרי הזקנים, את כרטסת הטרנספורטים, את אלפי קופסאות האפר של המתים.

כאמור,  ההתרשמות הכללית הייתה חיובית ביותר, כפי שהעידו הדו"חות שחוברו עם שוב האורחים לארצותיהם. לעומת זאת, דו"ח על הביקור הופיע בידיעון מטעם הוועד לאירופה הכבושה, תחת הכותרת האירונית "גן עדן יהודי עלי אדמות".

                                                    

מאחר שהוברר לנציגי הצלב האדום הדני, שכל הדנים נשארו בטרזין, וזו הייתה עיקר דאגתם ליהודים בני ארצם, הם לא עמדו על ביקור במחנה רכוז נוסף, אליו נשלחו הטרנספורטים מטרזין. הכוונה ל-בירקנאו, אותו הכינו הגרמנים גם כן כתפאורה, במיוחד את מחנה המשפחות.

באותו ביקור של משלחת הצלב האדום הייתי אני בן 10 ואמי הוכרחה לשלוח אותי ביום הביקור למעון ילדים שהוקם במיוחד לצורך הביקור. אחת המדריכות שלנו הייתה נערה צעירה מבוגרת מאתנו רק בכמה שנים ושמה אליס קלרמן. הושיבו אותנו עם לבוש הולם מסביב לשולחנות עם מפות לבנות ועליהם קופסאות סרדינים וחפיסות שוקולד. אלה הושאלו מן הקנטינה של ה-SS וחובה היה להחזירם שלמים באותה כמות. המדריכים היו צפויים להישלח למקום הקרוי  KLEINE FESTUNG  "מבצר קטן" שממנו לא היו יוצאים חיים במקרה ותחסר קופסת סרדינים או חפיסת שוקולד.

 

למרות האיסור לנגוע בקופסאות הסרדינים וחפיסות השוקולד, שני ילדים ואנוכי "פילחנו" חפיסת שוקולד וחיסלנו אותה, לאחר שמשלחת הצלב האדום עזבה את המקום. כאמור לימדו אותנו שבשעת ביקור המשלחת אליה התלווה מפקד המחנה ששמו היה ראאם, לשאול אותו: " דוד ראאם למה שוב נותנים לנו סרדינים". כאילו נמאס לנו מן השפע של האוכל החד-גווני שאנו נוהגים לקבל.

לאחר שנתגלה שחסרה חפיסת שוקולד, נערך תחקיר בין הילדים ונמצאו האשמים. מלבד נזיפה מן המדריכים, לא זכור לי על עונש כלשהו כתוצאה מכך. שנים רבות תהיתי הכיצד הצלחתי לצאת בשלום מסיפור אכילת השוקולד והפיתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי, ובאיחור של 28 שנים.  במהלך השתלמות לרוקחים משרותי בריאות כללית שנערך בבית-חולים בילינסון, ניגשה אלי רוקחת מחיפה ושאלה  אם שמי לא היה פעם LEO, כי היא משוכנעת  שאני הייתי אחד מגונבי השוקולד בעת ביקור הצלב האדום בטרזין. היא הזכירה לי שהייתה  אחת המדריכות באותו מעון. כמובן שהייתה זו פגישה מאד מרגשת.

היא סיפרה לי שלו לא היו מחזירים את כל חפיסות השוקולד שהושאלו מן הקנטינה של ה-SS  המדריכים היו צפויים להישלח  ל"מבצר הקטן", אשר משם כאמור אף אחד לא חזר חי. כמובן שמאז אותה פגישה מרגשת שמרנו על קשר חם עד לפטירתה ב-2008.

                                                  

בתחבולה בלתי רגילה הצליחה אותה מדריכה אשר שמה עליזה,  להחזיר את כל כמות חפיסות השוקולד, ע"י מילוי בקרטון של אריזה ריקה, אותו קיבלה ממדריך נוער אחר,  וילי קרואק שמו. ע"י התחבולה הזאת היא למעשה הצליחה לחמוק מעונש קשה שהיה צפוי לה כתוצאה ממעשה קונדסות של ילדים, שהיו כמהים לנשנש קצת שוקולד שכבר לא ראו זמן רב.

אותה מדריכה עליזה קידר שמה ואז אליס קלרמן,  הייתה נוכחת כאשר הוצג על ידי הנושא של תפקוד הצלב האדום הבינלאומי  בשואה,  בכנס "רפואה בשואה", בחודש מאי 2005  בבית החולים בנהריה.

ולהלן כמה מלים על עליזה קידר. היא נולדה ב-20.4.1928 כאליס קלרמן בטרנצ'ין סלובקיה ונפטרה

ב-5.6.2008 בחיפה. בגיל 14 ובתוך ילדות מאושרת מאד היא נקרעת ממנה, כשהתחנות הבולטות הן מחנה העבודה נובקי, פרטיזנים בהרים, גטו טרזין ופעמיים בטרנספורט לאושביץ ובחזרה. אחרי המלחמה

כילדה מחוננת הצליחה להשלים בגרויות בחצי שנה יחד עם המחזור של בני כיתתה המקורית. 

אחר כך למדה רוקחות באוניברסיטת ברטיסלבה ועלתה לישראל ביוני 1949. לקראת סוף לימודיה היא מתאהבת

במהנדס צעיר ובתוך 4 שבועות מהיכרותם הם נישאים. אחרי חבלי קליטה לא פשוטים היא

מוצאת עבודה כרוקחת בשרותי בריאת כללית מ-12.5.1958 ממנה היא פרשה לגמלאות ב-30.6.1988.

היא ראתה במקצועה שליחות ועשתה חיל בעבודתה. אהובה מאד על המטופלים להם הייתה מסורה בלי סוף וגם על הצוות הרפואי.

  מקור

 

הנער גד גינוסר , ההורים הושמדו ע"י הנאצים והוא הצליח להימלט מגרמניה ברגע האחרון

 

 

גד גינוסר (מקס גינצבורגר) / תיעדה נעמי אגמון

נולדתי בשנת 1923 מינכן להורי יוסף ורוזה גינצברגר.   גרנו בממינגן הסמוכה .  בילדותי ביקרתי בגן הילדים: גן פרבל אחר כך  בבית הספר היסודי.  עם סיומו  עברתי ללמוד בביה"ס הריאלי,  אך אותו לא סיימתי. חוקי נירנברג השפיעו רבות על כל המערכת מסביב,  חיינו בחרדה  קיומית. אווירת האנטישמיות שרתה גם בקרב מורי בית הספר ולא יכולתי להמשיך  ללמוד שם.

בראשית שנת 1938 החליטו הורי שאעבור לעבוד במפעל הסריגה של אבי. בגיל 15 עברתי לשם והפעלתי את מכונות  הסריגה השונות.  

ב  9.11.1938 – ב"ליל הבדולח" , נתפש אבא והועבר ל"דכאו", לפנות ערב הופיע הנהג שלו ולקח את מכוניתו,  כששאלנו אותו מדוע הוא עושה זאת?  הוא התעלם מאתנו  ולא ענה.  הנהג הוביל במכונית את קבוצת החברים שיצאו להרוס בתי יהודים.  כמובן שגם ביתנו היה בתכנית.

הפעולה החלה בדפיקות קשות על דלת הבית, משנפתחה הדלת עמדה מולנו קבוצת בחורים שאחזו  בידיהם גרזנים והם החלו מכים בריהוט בכל כוחם.  בבית היו: אמי, סבתי, אחותי ואנוכי,  ברחנו לגינה  ומשם ראינו את ההשחתה המוחלטת  ששיאה –  גזירת הכסתות ומילוי  אוויר  הבית בנוצות.  

החל באותו יום, קשה היה לרכוש מצרכי מזון,  לא היה באפשרותנו להיכנס לחנויות. אבא לא היה בבית ואני נשלחתי לבנק לקבל את הקצבה הכספית שהגיעה לנו מאז כליאתו של אבא בדכאו.

יום אחד נלקח אבי לגסטאפו שבמינכן, הניחו מולו אקדח, ותוך איום הוא נדרש לחתום על כך שבית החרושת  שהיה שלו ושל אחיו  -אינו עוד שלו. משחתם,  הוחזר לדכאו 1938.  בדצמבר 1938 הוא שב הביתה.

אמי הצליחה לרשום אותי  לתכנית הצלת  ילדים  שוויצרית.   אחותי קבלה היתר כניסה לשוודיה  באפריל 1939.  שם חי בן דודנו שחתם על ערבות, כתנאי לכניסתה לשוודיה, הייתה הבטחה שהיא תהיה עוזרת בית.  

אבא הכין עבורי חבילת בגדים חדשים כדי שאוכל לצאת איתם לשווייץ.

הורי הביאו אותי לשם ב  2.5.1939    הם הביאוני עד לגבול שווייץ, שם נפרדנו בתקווה להיפגש בקרוב  בהמבורג  שבגרמניה  וניסע ביחד לצ'ילה. –  הייתה לנו ויזה לשם.

לצערנו ולאסוננו, הורי לא קבלו היתר יציאה  כנראה שמטעם משרד הכלכלה, היו סיבוכים הקשורים במכירת בית החרושת.  

בשוויץ שיכנו  אותי בבית אחד האיכרים, שם עבדתי בעבודות שדה: בין היתר היה עלינו לחסל מזיקים שמילאו את עלי  העצים. משמילאנו שק של מזיקים, קיבלנו שכר עבורו.   כעבור חודש, קיבלתי הוראה לשלוח את הדרכון לשגרירות שוודיה בברלין.  

בן דודי טיפל בכך ודאג שאקבל את הדרכון בחזרה.  

היות והיה איסור מוחלט להעסיק פליטים בעבודה בשווייץ, הוחלט שאסע לשוודיה. שם אזכה להיתר עבודה כפליט.  שם גם גרה דודתי ושני בני הדודים שלי.  

טסתי מציריך  לגוטנבורג – בטיסה שנמשכה יומיים וכללה לינת לילה באמסטרדם.  

הגעתי ביוני 1939, גרתי במשך חודש וחצי אצל דודה ג'נט,  אחותי עבדה כעוזרת בית אצל משפחה חביבה למדי,  מששמעו שהגעתי, הוזמנתי להיות בחברתם על חוף הים ולבלות את חג: היום הארוך בשנה – 21.6.  שם בילינו במשך 3 ימים נפלאים.

ב1.8.39  ארגנה לי קהילת שטוקהולם עבודה באגף: אופנה. במשך חצי יום סרגתי שם על גבי מכונה.  

 גרתי אצל משפחה יהודית, בעזרת אופניים נהגתי לנסוע הלוך וחזור למקום עבודתי. האופניים שרתו אותי במשך כל התקופה, גם בימים של שלג וכפור.  

ב 1.1.1940 התקבלתי לעבודה בבית חרושת לסריגה, כמתלמד בעיר נורשפינג. המימון, שכלל הוצאות מחייה ומגורים,  התקבל מהקהילה היהודית בשטוקהולם.

בבית החרושת הזה יצרו בגדים תחתוניים, (במפעל של אבי ייצרו סריגי צמר). שם  גם למדתי לטפל במכונות.  

גרתי בחדר קטן שהושכר עבורי, לא הייתה אפשרות לחמם גם כשהקור ירד עד לטמפרטורה של מינוס 20 מעלות.

 

שמרתי על התכתבות עם הורי. אחת לשבוע כתבתי ואחת לשבוע קיבלתי מכתב מהם.  על פי המכתבים הבנתי שמצבם הולך ומחמיר, הם נאלצו לעזוב את דירתם ולעבור למרכז מגורים ליהודים.  הם גרו בחדר אחד  כשהשירותים היו   יחידה אחת בכל קומה. שלחתי להם גם חבילות מזון.  

ב 1942, נשלחו הורי יחד עם כל תושבי ממינגן לפולין. בקיץ 1942, שלחתי להם גלויה שחזרה אלי עם המשפט:   מען לא ידוע.   

באותה שנה קיבלתי הזמנה לערב תרבות אצל משפחה יהודית מקומית, שם פגשתי פליטים נוספים וביניהם את מנצח התזמורת המקומית, – פרוידנטל,  הוא ארגן קונצרט של מוסיקה קאמרית בערב תרבות כמו כן המנצח הציע לי כרטיס לקונצרט ומנוי לכל התקופה בשנים שגרתי שם,  בכל יום ראשון בשעה 6 לפנות ערב היה קונצרט. קונצרטים אלו תרמו לי הבנה ורגש למוזיקה קלאסית.

בשנים 1940 – 41, חל מפנה באורח חיי:   הייתי תלמיד במכון לטקסטיל, בזכותו של בעל בית החרושת זכיתי להיות תלמיד מן המניין ונהניתי מהסביבה, מהלימודים  ומהחברה בה היו גם כמה פליטים מנורבגיה ומפינלנד,  אך רובם היו שוודים.  – אחד מהם היה הנס ברטיל הלמרק שנוצר קשר חברותי בינינו, קשר זה התחדש לאחר המלחמה  נהגנו להיפגש פעמים אחדות יחד עם הנשים שלנו בארץ ובחו"ל.  

 

ב 1940 נסעה אחותי אדית לארה"ב במטרה לעזור לסבתא סופי (מצד אמא).   סבתי שהייתה ילידת ארה"ב ,קיוותה לעזור להורי להגיע לשם, – ניסיון שנכשל!

ביולי 1941 עברתי לעבוד במפעל ליצירת גרבי- ניילון לנשים, אך כעבור זמן קצר נקראתי לשוב לבית החרושת הקודם, בעל המפעל שאימץ אותי  בעבר הציע לי ליצור מדרג חדש למחירון ולקבוע דרוג שכר על פי המדרג החדש. – גם שכר העבודה שלי עלה באותה הזדמנות.

 

הקשר שלי עם יהודים, התחזק על ידי הקשר ל"פלוגות רצון" שהשתייכו ל "החלוץ" בשוודיה. למרות שהיתה לי וויזה לארה"ב החלטתי לשנות כיוון ולעלות לפלשתינה.   הצטרפתי ל"פלוגת רצון" בעודי ממשיך בעבודתי בבית החרושת. כחבר תנועת "החלוץ"  נמסר לי שאין באפשרותי לעבוד כפקיד, הובהר לי שעלי להתמחות בתפקיד שיתאים לארץ.  ואמנם, עם גמר הפרויקט במפעל לסריגה עברתי לעבוד בתיקוני מתכת,  במפעל טקסטיל אחר.  

בהיותנו פליטים בשוודיה היינו עד 1943 מצויים תחת פיקוח משטרתי ובכל 3 חודשים היה עלינו להתייצב לביקורת ולדווח על פרטי תעסוקתנו, וזאת על פי דרישת הגורמים הנאצים בשוודיה. עם נפילתה של סטלינגראד הסתיים הפיקוח.    

עליה ב'

בשנת 1946ב אוגוסט  טסנו לבריסל, במסגרת קבוצה, העבירו אותנו למבנה של הסוכנות, כעבור כמה ימים הגיעה קבוצה של כ 70 איש מחברי "ביתר", אנחנו הסתכסכנו איתם וביקשנו העברה.  ואמנם, הועברנו ל"ארמון שאטו – בונף " (BONEUFF)  וחיכינו שוב לעלייה ארצה.  

בערב פסח, 1946  נאמר לנו לארוז חפצים ולעלות לרכבת, אך לא הסבירו לנו

לאן!  נכנסנו לרכבת כשאנו מונים כ 1300 איש.  כשהגענו לגבול צרפת ראינו משלחת מיוחדת  (מטעם הסוכנות כנראה) נושאים זרי פרחים, ובעודם מסבירים שעליהם להגישם לנכבדים הצליחה הרכבת להמשיך בדרכה.

בהגעת הרכבת למרסיי הועברנו במשאיות לנמל דייגים צרפתי. שם עלינו על האנייה "תיאודור הרצל".  היינו 2700 איש.  בעודנו נעים בצפיפות וישנים על דרגשים, הגענו לסביבת תל אביב,  הבריטים  גילו אותנו, השתלטו על האנייה , אחד הנוסעים נהרג ואנו נגררנו לנמל חיפה. משם הועברנו לקפריסין.  

בקפריסין הייתי שנה ושלושת רבעי שנה. שם עבדתי בחלוקת מזון,  בכל יום הגיעו מצרכי מזון והיה עלינו לחלקם בין הקבוצות.  

בנוסך לכך אימנו אותנו בירי- רובים מעץ. 

ב 15.9.1948 הבריחו אותנו אנשי ההגנה, היינו כ 30 איש.  עברנו מתחת לגדר, ומשם נכנסנו לצריף סגור,קילומטרים רבים מן המחנה. בלילה הבא פתחו את הצריף ואנו עלינו על סירת דייגים בה הגענו לנמל חיפה.  " מישהו " לחץ לפקיד האו"ם את כף היד ואנו הורשינו להמשיך ללכת.  משם עברנו ישירות ללשכת הגיוס, חוילנו  בבית-ליד ולמחרת השתחררנו והגענו לכפר סאלד.  

בכפר סאלד עבדתי בחקלאות ובשמירה.  שם גם הכרתי את שרה – ילידת נהלל. בשנת 1951 נישאנו בנהלל

ב 1952  נולד בננו הבכור רן.  ובשנת 1958  נולד בננו אילן.  

 

ב 1952 היה הפילוג  בכפר סאלד ואנו עברנו עם משפחתנו לרגבה.  

ב 1953 עזבנו את המושב ועברנו לחיפה.  עבדתי בטכניון.  וב 1956 קיבלתי  תפקיד של ניהול המעבדה.

בשנת 1961 עברנו לקריית ביאליק ובנינו את ביתנו בו אנו גרים גם היום.

 

מקור

 

רות צימרמן לבית סימון:בת 8, ממשרדי הגסטאפו בגרמניה לשנחאי

 

בצילום : רובע הונגקיו בשאנגחאי בו היה הגטו היהודי 

 

נולדתי ב 1 במרץ  1930 .  גדלתי בזונדרסהאוזן  שבמזרח גרמניה –  אבי תכנן לפתח עסק עצמאי  ומשום כך עברנו לשם. גרנו בעיר זו עד שמלאו לי 6 שנים.  

משפחתי חיתה בגרמניה מעל ל500 שנה  ואני גדלתי במשפחה אמידה.  הרגשנו שהאווירה האנטישמית גוברת, אך לא האמנו בחומרתה. סבתי פרידה חשה את האווירה ההולכת ומעמיקה בשנאתה וכתבה יומן זיכרונות, מעין ספר פרידה מבני משפחתה האהובים.

סבתא נרצחה בטרזיינשטאט.  

אני למדתי בבית ספר כללי והייתי היהודייה היחידה בכיתה.  בדרכנו הביתה נהגנו ללכת עם אותה קבוצת ילדים שגרה בסביבתנו. יום אחד, בדרך הביתה התנפל עלי  אחד מהילדים, היכה אותי בכוח וקרא לעומתי: sau jude יהודיה מלוכלכת.   

למחרת הלכה אמי לבית הספר והתלוננה על כך.  המורה (מר קורצר), זימן את הילד והיכה אותו במקל, בפני כל ילדי הכיתה.   

בלילה של אותו יום, נשמעו דפיקות על דלת ביתנו, משפתחנו את הדלת עמד לפנינו המורה, מר קורצר,  שהזהיר את הורי באומרו:  "באים זמנים קשים, מוטב יהיה שרות לא תמשיך לבקר בבית הספר".  

כעבור כחודש ימים, גויס מורנו לצבא הגרמני, בעודו עונד את צלב הקרס -הסמל הנאצי.  

בימים כתיקונם, נהגה המשפחה לצאת לחופשה  והורי אהבו לבחור בעיר המבורג.  כך שברגעים קשים אלה גמרנו אומר לעבור להמבורג.  השכרנו את הבית והחנות, הודענו על ההעברה ויצאנו למקום המגורים החדש.  

הפעם עברנו לאזור יהודי.

בפעם הראשונה למדתי בבית ספר יהודי,  הופתעתי מאוד כשראיתי סביבי כל כך הרבה יהודים.   לא רחוק ממקום מגורנו היה בית הכנסת הגדול של המבורג.  (שנשרף בליל הבדולח ונהרס כליל בהפצצות בימי מלחמת העולם השנייה),  הרב הראשי היה הרב קרלבך.  

הורי לא ידעו, שבכל העברת דירה יש לקבל אישור מהגסטאפו. בעקבות זאת, קיבל אבי הזמנה לגסטאפו בה הוא נדרש לבוא לשיחה. כל חודש היה עליו להתייצב בפניהם. הורי נבהלו מהמצב, ואנו נהגנו להסתתר בבתי מכרים עד שעות הערב המאוחרות, בכל פעם בבית אחר,   עד שהתגלינו.

לילה אחד צפו בנו בשעה 23 בלילה,  בשובנו ממכרים, בבית נשמעו  מהלומות  קשות על הדלת, אמא דרשה ממני להישאר במיטה ויצאה לפתוח אותה , הפורצים היכוה עד שהתעלפה. אבא הוצא בכוח ממיטתו, נגרר על הרצפה והועבר בלילה קר  ביותר אל הגסטאפו.

לפתע הרגשתי שאני לבד, ילדה בת 8 וחצי לבד…

מזלנו  שהיה לנו שכן מצוין, רופא שמיהר וטיפל באמא וכמובן שדאג גם לי. הוא שאל אם יש לנו קרובי משפחה בהמבורג,  לא היו לנו קרובים במקום אבל דודתי, אחות אמי גרה בברלין.

השכן, שלח לה מברק והיא מיהרה להגיע אלינו.  

דודתי אמרה לי:  "אם את רוצה לשוב ולראות את אבא שלך, עליך ללכת   לגסטאפו,  ולדרוש להחזיר את אבא!"  אני הייתי נסערת ולא כל כך ידעתי איך לעשות זאת.  דודתי הלכה אתי, הסתתרה מעבר לפינה ואני עליתי לאיתי במדרגות, לפני נראתה שורה של אנשים לבושים במדי נאצים.  הם שאלו לשמי וחשבו שאני הלכתי לאיבוד.  "איך קוראים לך ?,"   "אולי את רוצה שנלווה אותך חזרה הביתה? "  "איפה אמא שלך?"  "אמא חולה" עניתי להם, "אבל אני רוצה שתחזירו לי את אבא"  מששמעו ממני את שמו של אבא:  ארתור  סימון,  גרשו אותי משם בתקיפות!

דודתי לא וויתרה, היה עלי ללכת גם למחרת. כך הלכתי לשם מדי יום ביומו עד שהביאו אותי בפני הבוס,  הוא ישב בנוחות על  כורסתו הנרחבת כשאמרו לו: " הילדה הזאת באה לכאן כל יום, מה נוכל לעשות  כדי לעזור? כשהוא שמע את שמו של אבא גם הוא גרש אותי . קיבלתי מאחד  הנוכחים  5 מרק משום שהם היו בטוחים שאני כנראה רעבה ללחם.  

למחרת כשחזרתי לדבר עם הבוס המכובד, הוא שוב גרש אותי באומרו: "אבא יחזור בחג המולד!."  וכך היה.    

כשאבא חזר, לא היכרנו אותו תחילה הוא היה חיוור ורזה מאוד.  אני לקחתי אגוזי מלך לתחנת הרכבת על מנת לתת לו ואז שמעתי את קולו כשהוא קרה לי, רק לפי הקול  זיהיתי אותו.

אמא מיהרה ורכשה כרטיס אחד לסין עבור אבא,  "לנשים ולילדים לא יקרה דבר" כך האמינה אמי ודאגה להברחתו של אבא בלבד. אבא לא קיבל את התאוריה שלה ואמר:  "גם אם אין לכן סכנה מידית, אנחנו בורחים מכאן!  הוא לקח את הכרטיס שלו  והחזירו,  ופנה לחברת תיירות נופש איטלקית ורכש 3 כרטיסי שיט.  

 

באותו יום הגיעה הזמנה מהגסטאפו ובה דרישה להעביר לידיהם את כל התכשיטים שבידינו.  אמא פנתה לתכשיטן ובקשה ממנו להקטין טבעת אחת לגודלה של אצבע שלי,  אני ענדתי אותה וכל שאר התכשיטים  הועברו לגסטאפו.

שטנו לשנחאי שבסין, בדרך עברנו את תעלת סואץ,  (בפעם הראשונה בחיי שראיתי ערבים). אבא העדיף להישאר על האנייה עד שהגענו לבומבי.  שם שלטו הבריטים.  הם לא הרשו לנו לרדת ולסייר בבומבי משהמשכנו, הגענו לסרילנקה,( אז קראו לה ציילון)  שם הותר לנו לרדת.  אמא הסבירה לי  שכאן מותר לי לחשוף את תכשיט המגן דוד שעל צווארי,  לא יקרה לי דבר במקום הזה.  

 

אני זוכרת שלנגד עיני עמדה בחורה לבושה בסארי ובידה מגש עם כוסות שתייה,  אנחנו פחדנו לקחת ולשתות, אבל היא טעמה מעט מכל כוס כדי שנאמין,  זה היה "מילק שייק"  נפלא.  משהבחינו הוריה של הבחורה  במגן הדוד על צווארי, הם ליטפו אותי וגילו לנו שגם הם יהודים, הם רצו לקנות אותי, אבל הורי נבהלו מן ההצעה "אוי ואבוי, הם רוצים לקנות את הילדה" והתרחקו.   

ב1949 1 במרס, חל יום ההולדת שלי, ואמנם כשהגענו לחדר האוכל מצאנו שולחן מעוטר בפרחים עם איחולי מזל טוב.  הקפטן חיבק אותי והגיש לי בונבוניירה נפלאה.  

הגענו לשנחאי. למרות שהיה שם ראש ממשלה – צ'אן קיי צ'ק,  היא הייתה מושפעת מארבע מעצמות:  צרפת, בריטניה, ארה"ב ויפן.  כמובן שהייתה שם גם שגרירות רוסית.

אנו הועלינו  על משאית אבל כמובן שאני לא וויתרתי על עגלת הבובות שלי, כך שלמרות  המשא הכבד והצפוף העגלה הועמסה. הגענו לאולם גדול שבו היינו  כ 400 איש.  

אבא חיפש לעצמו עיסוק, כך שהוא רכש בדים, עבר בין משרדים שונים ומכר אותם.   הוא גם מכר צנצנות ריבה.  היה לו קושי רב בניסיונו לעבוד כיוון שלא ידע  אנגלית.  למזלנו הוא התיידד עם אחד הפקידים שנתן לו חדר, בנה לו ארון נפרד עם דלתות זכוכית בהם אכסן אבא את הבדים. בנוסף לכך, עזר לו  במציאת קונים.

יצרנו קשר גם עם אשתו שחייתה בביתם המפואר  וגם עם אשתו השנייה בביתה היא.  בדירתה, קיבלנו ממנו חדר כולל שירותים ואמבטיה – בחינם.  אותי רשמו לבית ספר יהודי  ברמה גבוהה, שהיה קשור לאוקספורד שבאנגליה.  

בהיותי שם חליתי בטיפוס ולמזלי החלמתי מהמחלה (רבים נפטרו ממנה).  

במכתב האחרון שהגיע מסבתא שלי נמסרה לנו כתובת של קרוב משפחה  שחי בניו יורק.  אני, היחידה שידעתי מעט אנגלית, כתבתי לו מכתב.  כעבור כ 6 שבועות קיבלנו ממנו תשובה בגרמנית ובו נאמר: "אני אעשה הכול כדי להוציא אתכם משנחאי  ולהביאכם ל ארה"ב".  הוא ואחיו עזרו לנו.  (ד"ר קירכהיימר ואחיו).

הגענו לסן פרנציסקו וגרנו בה  במשך חודשים אחדים.  לסן פרנציסקו הגיע מספר רב של עולים, כך שהיה צורך לפזר אותם בערים נוספות,  אנו הועברנו לבוסטון, אך ד"ר קירכהיימר  דאג להעבירנו לניו יורק.

את בעלי וולטר צימרמן, הכרתי בהיותנו בתנועת הנוער בשנחאי. שמרנו על קשר במשך כל השנים.  אחרי מלה"ע השנייה ואחרי תבוסת היפנים, החליטו היהודים לעזוב את שנחאי.  משפחת צימרמן תכננה לעבור לאוסטרליה. אך בדרכו לקונסוליה במטרה להשיג דרכון, שמע מר צימרמן על מלחמת העצמאות בפלשתינה.  הוא ניגש לקונסוליה של שנחאי החזיר להם את הניירת, באומרו: "אנו חוזרים הביתה"!

בפברואר, 1949 הגיעה משפחת צימרמן ארצה.

וולטר ואני לא חדלנו מכתיבת המכתבים ביננו  במשך 5  שנים.  

וולטר השתלב בארץ,  שרת בחיל האוויר ממנו השתחרר  בשנת 1951.  

 

ב 2.2.1951   הגעתי ארצה,  אנו נפגשנו מיד, וביולי באותה שנה, נישאנו.    גרנו בבית משפחת צימרמן – הוריו של וולטר.

נולדו לנו 3 ילדים:  דינה, דני ואביבה.

דינה – שיינדל  על שם סבתא של וולטר.

דני – דן חיים  על שם סבא שלי.

אביבה – שרה גיזה  על שם סבתי שרה ואחותה של חמתי – גיזה.  

יש לנו 9 נכדים.  

וולטר הלך לעולמו בגיל 60.  

 

 מקור

  

ראו גם : גטו שנחאי