מוינה לגטו טרזין/ ד"ר אריה
גולדשמיד
ביקור הצלב
האדום בגטו וסיפור "גנבת" השוקולד בעת הביקור
נולדתי בוינה
ב-3.7.1934 ועליתי לארץ ב-23.4.1946. סיימתי לימודי רוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים
ודוקטורט באוניברסיטת תל-אביב. רוב השנים עבדתי בהנהלה הראשית של שרותי בריאות
כללית ויצאתי לגמלאות כמנהל המחלקה לפרמקולוגיה. מלאתי תפקידים ציבוריים שונים
כגון יו"ר הסתדרות הרוקחים ועוד. אמי נולדה בכפר קטן ליד קרקוב שבגליציה ואבי
יליד לביב(למברג).
במשפחת אבי היו
אנשים ידועי שם וביניהם אדולף שטנד, מזכירו של חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל
והפילוסוף מרטין בובר. אבי הגיע לוינה לפני מלחמת העולם הראשונה והיה שם בעל מתפרה
שעסקה בתפירת חליפות גברים ללקוחות מסגל האוניברסיטה של וינה, רופאים ועורכי דין,
מה שקרוי חייט צמרת. אחותי מנישואיה הראשונים של אמי מבוגרת ממני בשמונה שנים,
הצליחה לעלות לארץ בסוף 1939 עם עלית הנוער. לאחר פלישת הגרמנים לאוסטריה ניסה אבי
להגיע לבלגיה ולשוייץ, אך לא הצליח. לאחר שנעצר וגורש משוייץ נפטר בוינה מהתקף לב.
אמי ואני נשארנו בוינה והיינו נתונים לגורל כל היהודים תושבי וינה שגורשו בהדרגה
למחנות הריכוז ולגטאות בפולין. כדי לברוח מגורל זה התחבאנו אצל משפחות נוצריות
שהיו ידידי המשפחה בוינה, ובמיוחד פעל בענין זה קצין גבוה ב-SA הנאצי שהיה לקוח של אבי.
ביום 9.10.1942
לפנות ערב התייצבנו עם מעט המטלטלים אתם התחבאנו בשנה האחרונה בוינה למקום האיסוף
של היהודים לשילוח בטרנספורטים לגטו טרזין. התיצבנו לטנספורט הזה כי אלה אשר
החביאו אותנו אמרו לנו שאנו מסכנים את חייהם וטרזין אינה כמו הגטאות ומחנות הריכוז
במזרח. המקום היה בית-הספר העממי בו למדתי במשך חצי שנה בכיתה א' ואחר כך הפסקתי,
כי נאסר על ילדים יהודיים ללכת לבית-ספר. בית-הספר שכן בתוך סמטה וכך הוסתר מעיני
תושבי וינה את המתרחש בו. עוד באותו לילה יצא הטרנספורט לטרזין. בבוקר הגענו
לעיירה הקרויה בוקוביצה הנמצאת שלושה קילומטר מטרזין והובלנו תחת משמר לגטו.
בטרזין שיכנו
אותנו בעלית הגג של בנין ענק שנועד לשמש כקסרקטין. הרוח שרקה בין הרעפים כל הלילה
והקור לא איפשר לנו לישון. אימא שובצה תחילה בעבודות שונות בגטו אולם עד
מהרה הצליחה להתקבל במפעל לפיצול נציץ, שם הייתה פועלת מצטיינת, דבר ששמר עלינו
מפני שילוח בטרנספורט לאושוויץ. בהמשך הצלחנו לקבל דיור יותר טוב באחד
האולמות של בנין הקסקרטין בתוספת כנים ופרעושים שהציקו לנו בלילות. כאשר על אף זאת
הצלחנו להירדם, חלמנו לעתים על החיים הנורמליים מחוץ לגטו. למרות שהפצירו באימי
לשלוח אותי למעון ילדים, היא סירבה בגלל החשש המוצדק שכל המעון יישלח בטרנספורט
למזרח. ככה נשארתי כל היום לבד כאשר אימא הייתה כמעט 12 שעות בעבודה.
בעלה של שכנה
שלנו לחדר שהיה פרופסור לפדגוגיה מברלין לימד אותי כל מה שניתן ללא ספר ומחברת, עד
שנשלחו גם הם בטרנספורט למזרח. במשך היום שוטטי לבדי בגטו לעתים בין
עגלות שהובילו מתים, והתחברתי לילדים שגם הם לא היו במעון. ביניהם היו ילדים
מצ'כיה והולנד ועד מהרה למדתי לתקשר אתם בשפתם ולהשתתף במשחקים שהיו להם. המשחקים
היו בעיקר ג'ולות וכפתורים. את הכפתורים השגנו על ידי תלישתם בתחבולות שונות מבגדי
המבוגרים. לכל כפתור היה ערך מיוחד וסחר החליפין של כפתורים היה דבר מקובל בין
הילדים.
קבלנו שלוש
ארוחות ביום. בבוקר – קפה דלוח עם פרוסת לחם, בצהרים – מרק תפל ותפוח אדמה מבושל
ברוטב שעורר בנו גועל ובערב עוד משקה. לפעמים קבלנו גם עוגה לא ראויה למאכל עם קרם
קרוש בתוכה, בגודל של לבנה – וכך גם קראנו לה. לנו הילדים קשה היה להסתגל לאוכל
הטפל והרע ומאד נכספנו לאכול "משהו טוב", בעיקר השתוקקנו
לשוקולד.
התוכן העיקרי
של החיים בטרזין היו הטרנספורטים לאושויץ. הייתה אווירה של אי בטחון תמידי – מתי
יצא הטרנספורט הבא. תושבי הגטו רעדו מפחד שמא יישלחו בטרנספורט למזרח. התענוגות
הדלים של חיי הגטו התבטאו בעיקר בחיי התרבות שהתקיימו בין טרנספורט לטרנספורט,
מהם אני זוכר עד היום את אופרת הילדים "ברונדיבר".
גטו טרזין שימש
לגרמניה הנאצית כגטו לדוגמא, לצורך הצגה לתקשורת ולצלב האדום הבינלאומי(IRC)
במרוצת קיומו
של הגטו היו שלושה אירועים בהם הייתה ל-IRC מעורבות. אספר כאן על האירוע בו הייתה לי מעורבות
אישית.
באוקטובר 1943
הגיעו לטרזין 500 מיהודי דניה שלא הצליחו לברוח לשבדיה. הם שוכנו בחלק נפרד של
הגטו ובתנאים מאד משופרים לעומת כל יתר תושבי הגטו וזה הודות לדאגתו ומעורבותו של
מלך דניה
ודאגת רוב האוכלוסייה
בדניה לגורל היהודים. בנובמבר 1943, מיד אחרי הגלית יהודי דניה לטרזין, פנה
יו"ר הצלב האדום הדני, שנחשב אגב למשתף פעולה עם הנאצים, אל השלטונות
הגרמניים בבקשה
שנציגי ארגונו
יורשו לבקר אצל יהוד דניה בטרזין. הוא ציין בבקשה שהביקור הזה עשוי להיות
בעל השפעה מרגיעה על תושבי דניה הנרעשים על הגלית יהודי דניה לגטו טרזין. הבקשה לא
נדחתה על הסף, אולם יצאה אל הפועל רק כעבור שמונה חודשים, ביוני 1944.
יש לציין
שיהודי דניה חיו בגטו לא רק בתנאים משופרים, אלא היו גם מוגנים מפני משלוח להשמדה
לאושוויץ – הוכחה שלעמדת האוכלוסייה הכללית כלפי רדיפת היהודים במדינה
אף שהייתה כבושה, הייתה לה השפעה מכרעת על התנהגות הנאצים כלפי היהודים של המדינה.
לקראת בקור
נציגי הצלב האדום, נעשו בגטו שיפוצים ושינויים נרחבים. הגרמנים לא חסכו כסף, מאמץ
וכוחות עבודה, של יהודים כמובן, כדי לשפר את תדמית גטו טרזין.
המגורים בקומות
הקרקע, לאורך המסלול שבו עתידה הייתה המשלחת לעבור, סוידו ונוקו כדי שבמבט חטוף
בעד לחלונות לא יתגלה כל זוהמה. משרד מנהל הבנק רוהט בסגנון שהלם את מעמדו (כידוע
הגרמנים גם הדפיסו כסף מיוחד לצורך זה), אולם קולנוע לשעבר ששימש עד כה למגורים
המוניים של זקנים בתנאים מחפירים, הוחזר לייעודו הקודם. המדרכות נשטפו במים וסבון,
עובדי האספקה צוידו בכפפות לבנות, נכים קיבלו הוראה שלא לצאת לרחוב, נערכו חזרות
למופעי ספורט והצגות שיוצגו בפני האורחים. בקיצור דאגו לכל פרט ופרט, כדי שהצגת
ההונאה תהיה מושלמת.
ברגע שהחליטו
הגרמנים על שיפור פני העיר כדי להציג אותה לפני העולם כגטו לדוגמא, הם נתנו את
דעתם גם על ערכם התעמולתי של חיי התרבות בגטו ואיפשרו למען מטרותיהם שלהם לחיי התרבות
ולחיי המוסיקה לשגשג באין מפריע כמעט, כל עוד לא נשלחו האמנים והקהל בטרנספורטים
לאושוויץ.
ביום קיץ יפה
ב-23/6/44 הגיעה הפמליה הכבודה:
ד"ר פרנץ
ואס – נציג משרד החוץ הדני.
ד"ר יול
הנינגסן – נציג משרד הבריאות הדני מטעם הצלב האדום הדני.
ד"ר מ.
רוסל – נציג הצלב האדום הבינלאומי משוייץ
כמו כן נציג
הצלב האדום הגרמני, ראשי הגסטאפו בצ'כיה, ראש המחלקה הממונה על עניינים יהודיים,
נציג משרד החוץ הגרמני ושר התעמולה הצ'כי מוראווץ.
זקן היהודים
אפשטיין, קיבל את פניהם לבוש חליפה שחורה וצילינדר, כיאה לראש עיר בעת ביקור ממלכתי.
הביקור נמשך
משעה 11 בבוקר עד שבע בערב, עם הפסקה ארוכה לארוחת צהרים חגיגית. ההתרשמות
הכללית הייתה חיובית ביותר, כפי שהעידו הדו"חות שחוברו עם שוב האורחים
לארצותיהם. הגדיל לעשות ד"ר רוסל, נציג ה-IRC מג'נבה. בדו"ח סודי שחיבר הביע את
הפתעתו, למה בעצם הגרמנים דחו זמן רב כל כך את הביקור? הרי לא היה להם מה להסתיר.
נימת הדו"ח של שני הדנים הייתה מאופקת יותר, אך גם הם אישרו, המצב טוב יותר
מכפי שתארו לעצמם.
האורחים ראו,
כאילו במקרה קבוצת עובדות חקלאיות שזופות עוברות ברחוב עם מגרפות על כתפיהן, שרות
וצוחקות. ילדי המעון בו הייתי גם אני(רק ליום הביקור), שאלו את מפקד המחנה ששמו
היה ראאם, בדיוק כפי שלימדו אותם: "דוד ראאם, שוב נתנו לנו סרדינים?".
הם גם נכחו בהצגת האופרה לילדים "ברונדיבר". הם כמובן לא ראו את המציאות
האמיתית של התנאים המחפירים של החיים בטרזין, את מגורי ההמונים, את חדרי הזקנים,
את כרטסת הטרנספורטים, את אלפי קופסאות האפר של המתים.
כאמור,
ההתרשמות הכללית הייתה חיובית ביותר, כפי שהעידו הדו"חות שחוברו עם שוב
האורחים לארצותיהם. לעומת זאת, דו"ח על הביקור הופיע בידיעון מטעם הוועד
לאירופה הכבושה, תחת הכותרת האירונית "גן עדן יהודי עלי אדמות".
מאחר שהוברר
לנציגי הצלב האדום הדני, שכל הדנים נשארו בטרזין, וזו הייתה עיקר דאגתם ליהודים
בני ארצם, הם לא עמדו על ביקור במחנה רכוז נוסף, אליו נשלחו הטרנספורטים מטרזין.
הכוונה ל-בירקנאו, אותו הכינו הגרמנים גם כן כתפאורה, במיוחד את מחנה המשפחות.
באותו ביקור של
משלחת הצלב האדום הייתי אני בן 10 ואמי הוכרחה לשלוח אותי ביום הביקור למעון ילדים
שהוקם במיוחד לצורך הביקור. אחת המדריכות שלנו הייתה נערה צעירה מבוגרת מאתנו רק
בכמה שנים ושמה אליס קלרמן. הושיבו אותנו עם לבוש הולם מסביב לשולחנות עם מפות
לבנות ועליהם קופסאות סרדינים וחפיסות שוקולד. אלה הושאלו מן הקנטינה של ה-SS וחובה היה
להחזירם שלמים באותה כמות. המדריכים היו צפויים להישלח למקום הקרוי
KLEINE FESTUNG "מבצר קטן" שממנו לא היו יוצאים חיים במקרה
ותחסר קופסת סרדינים או חפיסת שוקולד.
למרות האיסור
לנגוע בקופסאות הסרדינים וחפיסות השוקולד, שני ילדים ואנוכי "פילחנו"
חפיסת שוקולד וחיסלנו אותה, לאחר שמשלחת הצלב האדום עזבה את המקום. כאמור לימדו
אותנו שבשעת ביקור המשלחת אליה התלווה מפקד המחנה ששמו היה ראאם, לשאול אותו:
" דוד ראאם למה שוב נותנים לנו סרדינים". כאילו נמאס לנו מן השפע של
האוכל החד-גווני שאנו נוהגים לקבל.
לאחר שנתגלה
שחסרה חפיסת שוקולד, נערך תחקיר בין הילדים ונמצאו האשמים. מלבד נזיפה מן
המדריכים, לא זכור לי על עונש כלשהו כתוצאה מכך. שנים רבות תהיתי הכיצד הצלחתי
לצאת בשלום מסיפור אכילת השוקולד והפיתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי, ובאיחור של 28
שנים. במהלך השתלמות לרוקחים משרותי בריאות כללית שנערך בבית-חולים
בילינסון, ניגשה אלי רוקחת מחיפה ושאלה אם שמי לא היה פעם
LEO, כי
היא משוכנעת שאני הייתי אחד מגונבי השוקולד בעת ביקור הצלב האדום בטרזין.
היא הזכירה לי שהייתה אחת המדריכות באותו מעון. כמובן שהייתה זו פגישה מאד
מרגשת.
היא סיפרה לי
שלו לא היו מחזירים את כל חפיסות השוקולד שהושאלו מן הקנטינה של ה-SS המדריכים היו צפויים להישלח
ל"מבצר הקטן", אשר משם כאמור אף אחד לא חזר חי. כמובן שמאז
אותה פגישה מרגשת שמרנו על קשר חם עד לפטירתה ב-2008.
בתחבולה בלתי
רגילה הצליחה אותה מדריכה אשר שמה עליזה, להחזיר את כל כמות חפיסות השוקולד,
ע"י מילוי בקרטון של אריזה ריקה, אותו קיבלה ממדריך נוער אחר, וילי קרואק
שמו. ע"י התחבולה הזאת היא למעשה הצליחה לחמוק מעונש קשה שהיה צפוי לה כתוצאה
ממעשה קונדסות של ילדים, שהיו כמהים לנשנש קצת שוקולד שכבר לא ראו זמן רב.
אותה מדריכה
עליזה קידר שמה ואז אליס קלרמן, הייתה נוכחת כאשר הוצג על ידי הנושא של
תפקוד הצלב האדום הבינלאומי בשואה, בכנס "רפואה בשואה",
בחודש מאי 2005 בבית החולים בנהריה.
ולהלן כמה מלים
על עליזה קידר. היא נולדה ב-20.4.1928 כאליס קלרמן בטרנצ'ין סלובקיה ונפטרה
ב-5.6.2008
בחיפה. בגיל 14 ובתוך ילדות מאושרת מאד היא נקרעת ממנה, כשהתחנות הבולטות הן מחנה
העבודה נובקי, פרטיזנים בהרים, גטו טרזין ופעמיים בטרנספורט לאושביץ ובחזרה. אחרי
המלחמה
כילדה מחוננת הצליחה להשלים בגרויות בחצי שנה יחד עם המחזור של בני כיתתה המקורית.
אחר כך למדה
רוקחות באוניברסיטת ברטיסלבה ועלתה לישראל ביוני 1949. לקראת סוף לימודיה היא
מתאהבת
במהנדס צעיר
ובתוך 4 שבועות מהיכרותם הם נישאים. אחרי חבלי קליטה לא פשוטים היא
מוצאת עבודה
כרוקחת בשרותי בריאת כללית מ-12.5.1958 ממנה היא פרשה לגמלאות ב-30.6.1988.
היא ראתה
במקצועה שליחות ועשתה חיל בעבודתה. אהובה מאד על המטופלים להם הייתה מסורה בלי סוף
וגם על הצוות הרפואי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה