דלג לתוכן הראשי

הילד איציק ויינברג מברגן בלזן לרכבת של קסטנר


מאת: שרה נשמית
"שמי איציק ויינברג. נולדתי בדצמבר 1938 ובספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. מרגע זה נכנסו היהודים בעל כורחם למחול שדים. כיהודים רבים אחרים, נשלחנו גם אנחנו, משפחתי ואני, לגטו קרקוב ועד 1942 חיינו בגטו.
ביוני 1942 התרחשה בגטו קרקוב האקציה הגדולה והיא זו שהשפיעה קשות על חיי. באקציה זו נלקחה כמעט כל משפחתי. מתוך המשפחה המורחבת שמנתה שישים וארבעה איש בגטו נלקחו שישים איש ע"י הגרמנים והועמסו על רכבת למחנה ההשמדה בלז'ץ.
אבי היה אז בן שלושים ושתיים ואימי בת עשרים ושמונה.
זו הסיבה שהסכמתי להעיד. רציתי להנציח אותם, להעמיד מצבה לזכרם.
ביום האקציה הנורא התחבאנו במסתור, אחי, אחות אבי (שהייתה בת עשרים ושלוש ורק נישאה), בעלה ואני. אחות אבי הבינה עד מהרה שגורלנו יהיה כגורל האחרים ולכן החליטה עוד באותו הלילה לברוח מהגטו.
במעט האמצעים שנותרו בידיה היא הצליחה לשחד את השומרים וכך הצלחנו ארבעתנו לברוח מגטו קרקוב.
עבור אחות אבי ובעלה היה זה מעין "ירח דבש" שנמשך שמונה מאות יום ושמונה מאות לילה בכל רחבי פולין, דרך צ'כוסלובקיה ועד הונגריה.
לאורך הנדודים היא פיתחה שיטה מיוחדת להישרדות. היא הייתה דופקת על דלתות בתי הגויים, משוחחת אתם קצת ובמהלך השיחה עומדת על טיבם. האם הם אויבים או תומכים? האם ימכרו לנו פת לחם? האם יסכימו להסתיר אותנו בביתם? או שמא יסגירו אותנו לגסטאפו?
בסוף פברואר 1944 הגענו להונגריה כי לשם עדיין לא הגיעה המלחמה. שמחתנו לא ארכה זמן רב כי ב-19.3.44 פלשו הגרמנים לבודפשט ומחול השדים החל מחדש.
בבודפשט שמעה אחות אבי על רכבת ההצלה שמארגן ישראל קסטנר במטרה להעלות את היהודים לארץ ישראל. היא החליטה שזו תהיה ההצלה הטובה ביותר עבור אחי ועבורי. היא קשרה קשר עם זוג הונגרי שהסכים לעזור לנו. תוכניתה הייתה כזו - ברגע שהרכבת תתחיל לנוע היא תזרוק אותנו לתוך הקרון וכך נעבור את הדרך כנוסעים סמויים, כשההונגרים אמורים לדאוג לנו ולמסור אותנו בארץ לאנשי עלית הנוער.
 אבל לא כך קרה. המשא ומתן עלה על שרטון והרכבת נסעה לגרמניה למחנה הריכוז ברגן-בלזן. אלף שש מאות שמונים וחמישה נוסעי הרכבת הורדו והובאו ללב המחנה. שם הופרדו הנשים מהגברים. קבוצת הגברים הלכה והתמעטה עד שנותרנו לבד אחי ואני.
עם רדת החשיכה ראינו צל של נערה שהתקרבה אלינו ודיברה אתנו בשפה שלא הבנו. היא דיברה הונגרית ואילו אנו הבנו רק פולנית. לפי החום שהיא הקרינה והחיבוק האמיתי הבנו שאנו רצויים.
היא לקחה אותנו לצריף בו התגוררה ומסרה אותנו לחברתה, בת גילה, נעמי מאייר. נעמי הייתה בחורה יפיפייה בת עשרים והיא החליטה לאמץ אותנו, להיות לנו לאם.
בדצמבר 1944 הגיעה המברק המיוחל לו חיכינו אנו וכל ניצולי הרכבת.
קסטנר הצליח לגייס את הכסף שאייכמן דרש ואנחנו שוחררנו והועברנו לשוויץ.
ההתאוששות ארכה זמן רב, בספטמבר 1945 אחרי תשעה חודשים בגן העדן השוויצרי הודיעו לנו שבמסגרת עלית הנוער אנו עולים לארץ ישראל".
 ביבליוגרפיה:
כותר:        הילד היהודי בשואה : עדותו של איציק ויינברג
שם  הספר:        מאבקו של הגטו
מחברת:     נשמית, שרה
תאריך:      1972
הוצאה לאור:      בית לוחמי הגיטאות; הקיבוץ המאוחד

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…