הילד שאול פרידלנדר בן
10 , נמלט עם הוריו מפראג לצרפת ומשם הוריו העבירו אותו בדרך לא דרך למנזר קאתולי .
ההורים ניסו להבריח את הגבול לשוויץ , נתפסו ונשלחו למחנה אושוויץ משם לא חזרו .
"האב בונה , כומר
זקן ששערותיו הלבנות גזוזות במברשת ומשקפיו הענקיים מסתירים עיניים כמעט עיוורות ,
בא לקחת אותי מנריס , איש עדין ושופע-חיבה זה הוליך אותי אל עולם חדש לחלוטין , אל
הקאתוליות הנוקשה ביותר , אל צרפת מלוכנית-למחצה, פטניסטית נלהבת , אנטישמית באופן
מסורתי, אל אותן גברות של המסדר הסודאליטה שעמדו להציל נפש אבל גם קיבלו על עצמן
סיכונים חמורים, מאחר שהנפש הייתה נפשו של ילד יהודי.
כשעברתי את סף השער של
סן – בראנז'ה, הפנימייה של הסודיאליטה , שבה הייתי עתיד לחיות מעכשיו , נהייתי
לאחר : פול אנרי פר-לאנד , צירוף שאינו מותיר מקום לטעות, שעליו הוסיפו עוד , בשעה
שהוטבלתי, את השם "מארי" – כאילו לשם יתר אותנטיות או מפני שביקשו למעני
את חסותה של הבתולה האם השמיימית המוגנת מפני כל פורענות והפגיעה פחות מן האם הארצית
, שבעצם השעה ההיא כבר נטרפה בתוך המערבולת .
אבי התחייב לא רק להסכים
להמרת-הדת שלי , אלא גם להבטיח לי חינוך קאתולי אם ישובו החיים למסלולם הרגיל.
אל המנהלת של מנזר סן-בראנז'ה
הפנה אבי את המכתב הבא:
" אני שמח לשמוע
מפי מאדאם מ. דה. ל שאת מוכנה לקבל אל ביתכם את בני היחידו לגדלו בחיק האמונה
הקאתולית . תוך הכרת תודה אני נותן הסכמתי ומסמיך אותך רשמית להטביל אותו לנצרות.
אנחנו , אשתי ואני ,
מבטיחים לך להמשיך את מלאכתך בדרך שהתווית את האמונה שלך .."
אני מבין כיום את מכתבו
של אבי : האם אני , באותן נסיבות עצמן ולנוכח אותה דרמה , לא הייתי כותב את אותם
דברים , נותן את אותה רשות , מבטיח את אותן הבטחות.
אני יכול רק לומר לעצמי כיום, אחרי שעלה בגורלי
להינצל : כמה טוב בשבילם ששום נאמנות דתית
לא עמדה בדרכם, שהם עשו את הצעד המכריע בלי שיתעוררו בלבם ספקות ורגשי אשמהץ, אבל
מה היה עושה לנוכח דילמה איומה כזו יהודי דתי ?
ילד בן 10 מגיע למנזר
קאתולי ." הכל חנק אותי בסן-בראנז'ה : המשמעת החמורה , התפילות האינסופיות שלא
הבנתי בהן שום מילה, המראה הקודר של הבניין הענק שבו גרנו וגם האוכל, שהיה בעיני
מבחיל.
החלטתי לברוח .
למרות הפחדים , כבר ביום א' הראשון לשהותי בסן-בראנז'ה,
מוקדם אחר הצהריים , כשהכול היה עוד יותר שקט מן הרגיל, ניגשתי והתיישבתי על ספסל
בחצר, נכנסתי לחצר כאילו לתומי וחיכיתי
ששאפיוס יעזוב את חדרו. בשלוש הוא הלך. רצתי אל השער , פתחתי אותו כדי סדק ומצאתי
את עצמי בחוץ.
הצלחתי לברוח, אבל איפוא
נמצא בית החולים שבו שוהים הורי. ילד בן 10 מוצא את דרכו על ידי כך שהוא שואל
אנשים ברחוב. העוברים ושבים שפניתי אליהם התפלאו אולי לראות ילד כל כך קטן רץ ככה
לבדו ומחפש את בית החולים, אך בעצם , האם בכלל משהו עוד עורר פליאה באותם הימים ?
עליתי ארבע קומות בבית
החולים בעיר והתנפלתי אל זרועותיה של אמי. ישבתי על ברכיה של אמי , זרועותי חובקות
את צווארה , בכיתי ובכיתי כל הזמן.
באותו זמן התקשר אבי
בטלפון למנזר סן-בראנז'ה להודיע להם שהילד נמצא בבית החולים ויוכלו להגיע על מנת
להחזירו למנזר הקודר.
שתי נזירות לבושות שחור
הגיעו להחזיר אותי .
הוחזרתי לסן-בראנז'ה .
הורי כבר לא חזרו , הם
נשלחו לאושוויץ.
לאחר זמן הסתגלתי והפכתי
להיות חניך מלא של סן-בראנז'ה . הכניסו אותי לכיתה החמישית .
כמו רבים מחברי הרגשתי
עד מהרה שיש לי ייעוד : רציתי להיות כומר.
בסן-בראנז'ה היו באותה
תקופה כארבעים ילדים ונערים, שניים או
שלושה פרחי כמורה, נזירות אחדות – עמוד השדרה של המוסד, ואחיות שרתות.
חיינו התנהלו לפי לוח
זמנים מדוקדק : מתפילת הבוקר ועד התפילה שלפני השינה , טקסי תפילה כל הזמן,
שיעורים , ארוחות והפסקות לסירוגין. כאשר
הכל מתנהל בחדרים אפלים ובאולמות צרים מאד וישנים למדי. היו גם שני מבנים קודרים וחצרות אשר עבורנו היה להם קסם משלהם עם
חצר כניסה מצד אחד וחצר משחקים מוקפת גדר מסורגת וערוגות של שיחי נוי.
הואיל ולא קיבלתי מכתבים
וגם לא ביקורים, והואיל ואף פעם לא נסעתי
לחופש , ושמו לב שאני לא כמו כולם, בעיני החברים שלי הייתי יתום, ואז נשאר לי רק מוצא אחד : הדת . התמסרתי לזה
בלהט.
ממילא היא שלטה בחיינו
הדת הקאתולית , המיסה , הברכה בשעת הסעודה, ושעות ה"ההתבוננות" ציינו את
הרגעים העיקריים ביום ונוספו עליהן עוד תפילות לפני ואחרי הארוחות והשיעורים .
טעות לחשוב שנשאנו את החומרה הנמשכת הזו כעול כבד מנשוא, רובנו חיינו אותה בלהט.
היינו מתחרים בינינו בדבקות , הסיגופים קסמו לנו ואילו היו מרשים לנו ללבוש שק
ואפר היינו עושים זאת בהתלהבות.
עברתי לקאתוליות בגוף
ובנפש. בדרכי שלי התכחשתי כליל לעברי אף-על-פי שהייתי מודע למוצאי. הרגשתי נוח במחיצתם של אלו במנזר שחשו כלפי
היהודים רק בוז. עברתי אל הרוב המוצק והבלתי מנוצח .
אהבתי את הפשטות החמורה
, את ההתכנסות העצמית העמוקה של המיסה הראשונה שמדי פעם הייתי משרת בה.
פול פרידלנדר נעלם ,
פול-אנרי היה אדם אחר.
פרולוג
שאול פרידלנדר נולד בשנת
1932 ועלה ארצה בשנת 1948 . את זהותו היהודית הוא שב ומוצא דווקא בעקבות מיפגש עם
כומר ישועי וערב בחינות הבגרות שלו בצרפת .
גישתו של האב הישועי
השפיעה על הנער שאול פרידלנדר מאד. ההתרגשות והכבוד שבהם דיבר האב הישועי בפניו על
גורלם של היהודים בלי ספק היו לו לעידוד רב.
כותב שאול פרידלנדר
בספרו : " הוא לא דחף אותי לבחור בדרך האחת או האחרת – וייתכן שהיה מעדיף
שאשאר קאתולי – אבל חוש הצדק שלו השיב לי את זכותי לשפוט בעצמי, בכך שעזר לי לחדש
את הקשר עם עברי" .
ימים
ספורים לאחר הכרזת מדינת ישראל מחליט שאול פרידלנדר לעזוב את פריז ועלות לארץ
ישראל , ומוצא עצמו על אוניה ששמה אלטלנה.
הוא משלים ביה"ס תיכון בנתניה ומאוחר יותר מתגייס לצה"ל.
מקור : שאול פרידלנדר , עם
בוא הזיכרון , אדם מוציאים לאור , 1980
שאול פרידלנדר (Friedländer) נולד ב-11 באוקטובר 1932) הוא
היסטוריון, מומחה לחקר ההיסטוריה של השואה, וחתן פרס ישראל לשנת תשמ"ג 1983.
פרידלנדר נחשב אחד
מבכירי ההיסטוריונים בארץ, וכחוקר חריף של גרמניה הנאצית ויחסה ליהודים. הוא מכהן
כפרופסור במחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב. ב-1979 היה מיוזמי הוצאת הרבעון
"זמנים" העוסק בהיסטוריה, ביחד עם הפרופסורים צבי יעבץ וחיים שקד.
בשנות ה-80 היה חבר
בתנועת "שלום עכשיו". כיום הוא מכהן כפרופסור באוניברסיטת קליפורניה
בלוס אנג'לס.
פרידלנדר הגיע לראשונה
לתודעה ציבורית כאשר כתב בשנות ה-60 של המאה ה-20 ביוגרפיות של קורט גרשטיין ושל
האפיפיור בימי השואה פיוס השנים עשר.
פרינדלנדר טוען
שהאנטישמיות הנאצית היא ייחודית לעומת שנאת היהודים מאז ומעולם, מהיותה כוללנית
ו"גואלת", במובן זה שהיא "פותרת" את כל צרותיו של המאמין בה.
לגבי התכנון של השואה, פרידלנדר מחזיק בעמדה שהשואה אכן הייתה תוכנית כוללנית של
היטלר, אולם טוען שהתוכנית לא נהגתה לפני שנת 1941.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה