דלג לתוכן הראשי

ילדה בת 14 מסתתרת במפעל הכימי בו עבדה האם


באמצע אחד הלילות העירה אותי אימא משנתי . הייתי לבושה בבגדיי , כי נהגנו לישון בשטח בית-החרושת , כדי שנהייה מוכנות תוך רגע לברוח או לשנות מסתור. לבי פעם במהירות , אימא זירזה אותי לבוא אחריה בשקט מוחלט. ללא הסבר נוסף היא הובילה אותי במהירות לשטח שמאחורי אולם הייצור הראשי, שם הוצבו מכלי ענק לאחסון לכה. היא הסבירה לי שבשטח בית החרושת נערך כעת חיפוש ע"י הגרמנים . בשקט מוחלט היא טיפסה על סולמות שניצבו בצד המכלים, הרימה את המכסים ובדקה את תוכנם. כשמצאה מכל אחד ריק למחצה, סימנה לי להתקרב, סייעה לי לטפס ולחשה לי להיכנס מהר פנימה. ללא היסוס קפצתי ושקעתי עד לבית החזה בתוך החומר הדביק עד שחשתי בקרקעית מתחת לכפות רגליי. הריחות הכבדים והחריפים שריאותיי ספגו גרמו לי לקוצר נשימה ולחנק. למרות זאת, ומתוך פחד, החנקתי כל שיעול פן אמשוך תשומת לב למכל. בינתיים , מן החוץ , הגיעו לאזניי קולות מחרידים של נביחות כלבים, צעדים כבדים וצעקות. " החוצה, יהודי ! מהר יותר , קדימה!"
עם שחר , אחרי שעות שהתמשכו עד אין קץ בתוך החומר הדביק , חזרה אימי וסייעה לי לטפס החוצה. היא משכה אותי בזרועותיה אל שפת המכל כשאני שורה בתוך בגדים רטובים וכבדים. היה עלינו לסלק כל זכר לנוכחותי לפני שתגיע משמרת הבוקר.  הנוזל הדביק טפטף מבגדיי, אך הוקל לי ששאפתי אוויר נקי לריאותי. אמא סייעה לי להסיר את בגדיי שהתקשו בינתיים ולהתרחץ בטרפנטין, בסבון ובמים. חשתי גירוי וצריבה בכל גופי, אך עם זאת הרחצה הקרה רעננה אותי לפני יום נוסף של מסתור במפעל הכימי.
רוב חברותיה של אימא הסתירו גם הן את ילדיהן. לאימהות שילדיהן היו קטנים היה קושי נוסף. היה בלתי אפשרי להשאיר את הפעוטות ללא השגחה . אחת מהעבודות מסרה את התינוקת שלה למשרתת שהייתה לה בעבר. חברתה הטובה של אימא, סוניה, החזיקה את בתה הקטנה, מריסיאנקה בת הארבע , במשרד הקופאיות, בפינה שמאחורי הדלת הפתוחה ומתחת לשולחנה. הילדה עמדה  שעות מאחורי הדלת בלי להוציא הגה ובלי לנוע במשך כל שעות העבודה של אמא, מצייתת להוראה למרות גילה הפעוט.
אימת המצוד הגובר על ידי הגרמנים הייתה למציאות נוראה. ביקורות ופשיטות מתמידות , מצוד בשעות בלתי צפויות ביום ובלילה , כל אלה מרטו את עצבינו המתוחים בלאו הכי. היינו כל הזמן במתח רב  . כל העת חיפשנו מקומות  מסתור  חדשים ותמיד היינו במצב היכון לבריחה. עזיבת בית-החרושת ויציאה לרחוב לא באו בחשבון עבורי. זה שבועות רבים שחיי דמו לחיי עכברוש הבורח ממחסה אחד למשנהו. אימא לא חדלה מלהזהירני לא להתבלט ולהימנע מלהיראות לעיני עובדי בית-החרושת, וחס וחלילה מלהיראות לעיני המנהל הגרמני של בית-החרושת.
ממקום מחבואי  במפעל הקשבתי במתח רב לקולות העולים מן החוץ. קול צעדיהם של אנשים מתקרבים או קולות המתגברים בהתקרבם אל מקום מסתורי במפעל הקפיאו את דמי כל פעם מחדש. באותם רגעים עצרתי את נשימתי , היה לי קר ורעדתי. נשארתי מאובנת מפחד ולבי הלם בחוזקה עוד זמן מה לאחר העלמותם.
במשך שעות ארוכות במאורות חשוכות במפעל הייתי מתאימה את תנוחת גופי למקום מחבואי הצר, לא יכולתי לעשות דבר מלבד לחשוב. מחשבות על מראות וזיכרונות שונים חלפו במוחי והסיחו את דעתי מהווה המחריד.
מקור המידע :
לילי טהאו , בשביל החיים, זיכרנותיה של ניצולה מלבוב , סטימצקי – הוצאה לאור , 2014 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…