ילדים בשואה

יום שני, 29 באוגוסט 2016

ילדה בת 14 מסתתרת במפעל הכימי בו עבדה האם


באמצע אחד הלילות העירה אותי אימא משנתי . הייתי לבושה בבגדיי , כי נהגנו לישון בשטח בית-החרושת , כדי שנהייה מוכנות תוך רגע לברוח או לשנות מסתור. לבי פעם במהירות , אימא זירזה אותי לבוא אחריה בשקט מוחלט. ללא הסבר נוסף היא הובילה אותי במהירות לשטח שמאחורי אולם הייצור הראשי, שם הוצבו מכלי ענק לאחסון לכה. היא הסבירה לי שבשטח בית החרושת נערך כעת חיפוש ע"י הגרמנים . בשקט מוחלט היא טיפסה על סולמות שניצבו בצד המכלים, הרימה את המכסים ובדקה את תוכנם. כשמצאה מכל אחד ריק למחצה, סימנה לי להתקרב, סייעה לי לטפס ולחשה לי להיכנס מהר פנימה. ללא היסוס קפצתי ושקעתי עד לבית החזה בתוך החומר הדביק עד שחשתי בקרקעית מתחת לכפות רגליי. הריחות הכבדים והחריפים שריאותיי ספגו גרמו לי לקוצר נשימה ולחנק. למרות זאת, ומתוך פחד, החנקתי כל שיעול פן אמשוך תשומת לב למכל. בינתיים , מן החוץ , הגיעו לאזניי קולות מחרידים של נביחות כלבים, צעדים כבדים וצעקות. " החוצה, יהודי ! מהר יותר , קדימה!"
עם שחר , אחרי שעות שהתמשכו עד אין קץ בתוך החומר הדביק , חזרה אימי וסייעה לי לטפס החוצה. היא משכה אותי בזרועותיה אל שפת המכל כשאני שורה בתוך בגדים רטובים וכבדים. היה עלינו לסלק כל זכר לנוכחותי לפני שתגיע משמרת הבוקר.  הנוזל הדביק טפטף מבגדיי, אך הוקל לי ששאפתי אוויר נקי לריאותי. אמא סייעה לי להסיר את בגדיי שהתקשו בינתיים ולהתרחץ בטרפנטין, בסבון ובמים. חשתי גירוי וצריבה בכל גופי, אך עם זאת הרחצה הקרה רעננה אותי לפני יום נוסף של מסתור במפעל הכימי.
רוב חברותיה של אימא הסתירו גם הן את ילדיהן. לאימהות שילדיהן היו קטנים היה קושי נוסף. היה בלתי אפשרי להשאיר את הפעוטות ללא השגחה . אחת מהעבודות מסרה את התינוקת שלה למשרתת שהייתה לה בעבר. חברתה הטובה של אימא, סוניה, החזיקה את בתה הקטנה, מריסיאנקה בת הארבע , במשרד הקופאיות, בפינה שמאחורי הדלת הפתוחה ומתחת לשולחנה. הילדה עמדה  שעות מאחורי הדלת בלי להוציא הגה ובלי לנוע במשך כל שעות העבודה של אמא, מצייתת להוראה למרות גילה הפעוט.
אימת המצוד הגובר על ידי הגרמנים הייתה למציאות נוראה. ביקורות ופשיטות מתמידות , מצוד בשעות בלתי צפויות ביום ובלילה , כל אלה מרטו את עצבינו המתוחים בלאו הכי. היינו כל הזמן במתח רב  . כל העת חיפשנו מקומות  מסתור  חדשים ותמיד היינו במצב היכון לבריחה. עזיבת בית-החרושת ויציאה לרחוב לא באו בחשבון עבורי. זה שבועות רבים שחיי דמו לחיי עכברוש הבורח ממחסה אחד למשנהו. אימא לא חדלה מלהזהירני לא להתבלט ולהימנע מלהיראות לעיני עובדי בית-החרושת, וחס וחלילה מלהיראות לעיני המנהל הגרמני של בית-החרושת.
ממקום מחבואי  במפעל הקשבתי במתח רב לקולות העולים מן החוץ. קול צעדיהם של אנשים מתקרבים או קולות המתגברים בהתקרבם אל מקום מסתורי במפעל הקפיאו את דמי כל פעם מחדש. באותם רגעים עצרתי את נשימתי , היה לי קר ורעדתי. נשארתי מאובנת מפחד ולבי הלם בחוזקה עוד זמן מה לאחר העלמותם.
במשך שעות ארוכות במאורות חשוכות במפעל הייתי מתאימה את תנוחת גופי למקום מחבואי הצר, לא יכולתי לעשות דבר מלבד לחשוב. מחשבות על מראות וזיכרונות שונים חלפו במוחי והסיחו את דעתי מהווה המחריד.
מקור המידע :
לילי טהאו , בשביל החיים, זיכרנותיה של ניצולה מלבוב , סטימצקי – הוצאה לאור , 2014 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה