דלג לתוכן הראשי

ילדה בת 14 מסתתרת בארובה של המפעל


 
 ישבתי בשקט במשרדה של אימא כשעיינה בניירת שעל שולחנה. באנו למשרד במפעל לשעה קלה אחרי לילה במסתור בעליית גג ואחרי רחיצה מזדמנת. השעה הייתה מוקדמת ויום העבודה רק החל. תשומת לבה של אימא הופנתה לפעילות בלתי רגילה בחצר. אני, שישבתי בגבי אל אל החלון , הפניתי גם אני את מבטי אל החוץ.  אנשים במדים ירוקים צעדו לכיווננו . כשהם התקרבו, זיהינו את מדי הגסטאפו. כשהם התקרבו עוד יותר זיהתה אימא את הקצין שהלך בראש – דוקטור שמיץ. הם נעלמו מאחורי דלת משרדי ההנהלה, ואימא נתקפה בהלה. היא חשה בסכנה המתקרבת ולנגד עיני הנדהמות נעמדה, ובנחישות גייסה את  כל מרצה וכוחותיה כדי להזיז קופת ברזל כבדה שהייתה צמודה לקיר. 
מאחורי הקופה ראיתי בפעם הראשונה דלת ברזל קטנה קרובה לרצפה. אימא פתחה אותה והורתה לי בלחש לזחול מייד פנימה. תוך רגע מילאתי אחר ההוראה ומצאתי עצמי בחשכה. מיששתי את הקירות סביבי וגיליתי שאני מצוייה בחלל חשוך ועגול. הסקתי שאני עומדת על קרקעית ארובה . קוטרה היה כשישים סנטימטרים.
שמעתי שהפתח נסגר וננעל מבחוץ. אחר-כך שמעתי את צליל ההזזה החורק כשאימא החזירה את הקופה למקומה. המקום הצר אפשר לי רק לעמוד. אף שהייתי קטנה וצנומה לא יכולתי אפילו לכרוע ברך, לא כל שכן לשבת . עמדתי ועמדתי והמתנתי באפלה.
כשעיני הסתגלו לחושך, הבחנתי בקרני אור הרחק למעלה. הרמתי ראשי וראיתי קירות מפויחים ושחורים מעל ראשי. עמדתי וחיכיתי . הקשבתי לקולות הבוקעים מעבר לקיר מהמשרד. גם את הדברים שאמרה אימא למר ליינונד שעזר לה בעבודה, שמעתי : " איננני יודעת מה הסיבה שהם קוראים לי למטה , אנשי המשטרה הגרמנית , על כל פנים , זכור שבתי מוסתרת כאן בארובה. אנא הוצא אותה לאחר שתהיה בטוח שהסכנה חלפה" . השתרר שקט.
 הזמן עבר לאט, ואני איבדתי את מניין השעות. כבר לא ידעתי אם זה יום או לילה, האם אני חולמת  או ערה? המחשבות הגרועות ביותר חלפו כהרף במוחי. הייתי משותקת מרוב פחד. דאגתי לגורלה של אמי. לא ידעתי מה מתרחש, אך גם לא יכולתי להשלים עם האפשרות שהיא לא תחזור לשחרר אותי ולא תישאר איתי לתמיד.
רק חיכיתי שתשוב . "אנא שובי , אימא שובי" , התפללתי מעומק לבי באדיקות, "אלוהים הצל אותה" היכן היא כעת ? איני יודעת , אולי היא בתחנת המשטרה נחקרת על ידי הגסטאפו? מה הם רוצים ממנה? אחרי הכל , היא ביצעה תמיד את עבודתה בקפדנות וקיימה יחסים הוגנים עם כל העובדים ועם ההנהלה.
חלפו שעות , הרגשתי שאני רוצה רק לצאת . מדוע מאחר אדון ליינוונד להוציא אותי ? בעטתי בדלת  הברזל של הארובה ברגליי והכיתי בה באגרופי. הייתי חסרת אונים , תלוייה באדם שאולי יפתח את הדלתות מבחוץ ואולי ישחרר אותי ממאסר זה ומחוסר האונים שלי.
דלת הברזל הברזל הקטנה והנעולה וקופת הברזל הכבדה ניתקו אותי מהעולם החיצון ובעיקר מאימא. הייתי נתונה בייאוש עמוק. איש לא שמע אותי. דפיקותי על הדלתות הוחזרו כהד חלול בתא הצר של מאסרי. נחלשתי . לא יכולתי להוסיף להכות בדלתות ובקירות . היה עלי להישען על הקיר , לשחרר את רגליי הרדומות שסירבו לשאת את משקל גופי. ידיי , פניי וכל גופי היו מכוסים פיח. פיח דבק באוזני, חדר לנחיריי ולעיניי וגרם לגירוי מציק. הלילה ירד כנראה ואני שקעתי בערפול חושים.
אט-אט חדרו לתוך החשכה קרני אור חלשות. נראה כי יום המחרת הגיע. כמה זמן אני כבר כאן? האם רק לילה או אולי יותר ? שאלתי את עצמי. כמהתי לצאת. החשכה המוחלטת התבהרה. האם שכח מר ליינוונד להוציא אותי ? ומה אם נלקח גם הוא מכאן ואין איש יודע דבר על אודותיי.
אך מר ליינוונד לא שכח. לדבריו הוא דחה את הוצאתי מהארובה לפרק זמן כה ממושך , כי סבר שהארובה הייתה המחבוא הטוב ביותר עבורי. חששתי שמא דחה את פגישתנו ואת ההכרח לספר לי את כל האמת , שאמי לא שבה. במשפטים קצרים סיפר : " דוקטור שמיץ מהגסטאפו בא אתמול עם שני אני אס.אס אחרים. לפי מה ששמעתי הוא ציווה על הנאמן למסור לידיו שלושה אנשים לפי רשימה : מר פרישלינג , המהנדס הכימי, מר וסרמן, מנהל העבודה הזקן ואמך. הם נאסרו בו במקום והואשמו בהתבטאויות ובהשמעת דעות נגד המפלגה הנאצית, החל מהתקופה שלפני המלחמה".
אחרי הפסקה קצרה בדבריו  נזכר והוסיף: "אומרים שמר ארם, הנאמן , ניסה להתנגד למאסר האנשים כשהעלה את הנימוק שהם חשובים ואינם בני תחליף, אך הגסטאפו דחה את בקשתו בטענה שאין זה מעניינו," דוקטור שמיץ , קצין הגסטאפו , אימת את דרישתו בהצגת פקודת מאסר בכתב , שכללה את שמות שלושת היהודים ה"עבריינים"  הללו והם נלקחו  למעצר בו במקום.
מהרגע שבו שוחררתי מהארובה ויצאתי ברגליים כושלות ידעתי שאין עוד תקווה ושמעתה אני בודדה בעולם. ניגשתי לשולחן העבודה של אימא והתיישבתי על כיסא. לא העזתי לשבת על כיסאה . קיוותי שייקרה נס והיא תיכנס בדלת.
מר ליינוונד , שבעצמו היה עצוב ומדוכדך, הוציא בזהירות מכיס מעילו המוכתם פיסת נייר קטנה, מקופלת ומקומטת, שנקרעה בחופזה. אוצר. זיהיתי את כתב ידה הברור , האהוב , של אימא, שהיה משובש. ודאי נכתב בחיפזון ובגנבה. פתחתי את הפתק כשאני רועדת מפחד. ברכיי כשלו תחתי ולבי פעם בקצב מטורף. עיניי חלפו על הכתוב: " לילי שלי , אינני יודעת אם עוד נתראה אי-פעם. אני דואגת לך מאד. השתדלי לשרוד ולגדול להיות אדם הגון. המפתחות לחדרנו נמצאים במגירה העליונה. אני אוהבת אותך מאד, אימא" .
שקט השתרר וריקנות אפפה אותי . הרגשתי בודדה לחלוטין וידעתי שמעתה זו עובדה: נקרעתי והופרדתי מכל היקר לי. אימא ודאי ידעה שלא תחזור עוד ולכן כתבה לי.  חשתי אבודה. חשתי שאני שוקעת עמוק בתוך התהום שבתוכי .
רק מאוחר יותר גררתי את עצמי והגעתי למשרדה של סוניה , אשר הבריחה והצילה אותי בסוף.
מקור המידע :
לילי טהאו , בשביל החיים, זיכרנותיה של ניצולה מלבוב , סטימצקי – הוצאה לאור , 2014 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…