הצילום באדיבות "יד ושם"
בית הילדים בשאמוני שבצרפת שימש כבית מקלט לילדים
יהודים בתקופת השואה. משנת 1942 ועד 1944 שהו בו עשרות ילדים, שנותרו בחיים בסיום
המלחמה.
בית הילדים הוקם על ידי מרינט גי (Marinette
Guy) וז'ולייט וידאל (Juliette
Vidal) מהעיר סנט אטיין. בימי המלחמה ניהלו השתיים
בעיר מרפאת סיוע לאמהות וילדים. הן הפכו את המרפאה מרכז סיוע לארגון אוז"ה
ולארגון הצלה של הצופים היהודים - "השישית" (La
Sixieme), כדי ליטול חלק בהצלת יהודים.
ממחצית 1942 הפעילו השתיים בשאמוני קייטנה לילדים,
נוצרים ויהודים כאחד. הוא הוסב לבית ילדים לאחר שנודע לגי ולוידאל שילדים רבים
איבדו את הוריהם, אשר גורשו למחנות ההשמדה. בית הילדים עבר מצריף בשאמוני אל מלון
"השלום" המקומי. סיפור הכיסוי שלו היה ששימש כבית חופש לילדים מאזורים
מסוכנים.
באוקטובר 1943 נמצאו בבית הילדים 42 ילדים, מהם 37
יהודים. הילדים היו בגילאי שלוש עד 14. מרביתם הגיעו מהעיר סנט אטיין. כדי להגן
עליהם הם קיבלו שמות צרפתיים והוכנו עבורם מסמכים מזויפים. חלקם למדו בבית הספר
המקומי תחת שמות בדויים. בבית הילדים הוכנו גם מסמכים מזויפים שונים עבור אנשי
המחתרת הצרפתית. אנשי הצוות של בית המקלט, מרביתם יהודים, טיפלו בילדים במסירות.
בין השאר למדו הילדים להחליק על השלג במקום.
בין אנשי צוות הבית הייתה הגרמניה הנוצרייה קלר
ברוויצקי, אשר פעילותה סייעה רבות לקיום ביטחונו של המעון ולאי חשיפתו.
גי ווידאל דאגו לכך שהילדים ישמרו על זהותם היהודית
ואת ערבי שישי ציינו כיהודים, בנפרד מחבריהם הנוצרים. הם גם חגגו את החגים היהודים
במידת האפשר ובחנוכה הדליקו נרות בחנוכייה מאולתרת. הילדים לא ביקרו בכנסייה ולא
עסקו בפעילות הנוצרית בבית הספר, כשלמקומיים נמסר שהוריהם הם אתאיסטים.
ב-27 באוגוסט 1944 שוחררה שאמוני על ידי ארגון
המאקי. כבר באביב של אותה שנה הועברו עשרה ילדים מבית הילדים לספרד ומשם עלו לארץ
ישראל. לאחר השחרור הוסעו הילדים בחזרה לסנט אטיין כדי להתאחד עם הוריהם, אך רק
מעטים מאלו שרדו.
בית הילדים בשאמוני פעל עד אוקטובר 1947. חמישים
ילדים חיו בו. רבים מהם עלו לארץ ישראל והיתר נותרו לחיות בצרפת.
מרינט גי וז'ולייט וידאל וכן קלר ברוויצקי הוכרו -
ב-1969 וב-1991 בהתאמה - כחסידות אומות העולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה