דלג לתוכן הראשי

לאה פריד : ילדה בת במנזר " תמיד אכלתי בחוץ עם הכלבים"


מאת : שרה נשמית
"שמי לאה פריד. נולדתי בטרנוף - פולין. הסתתרתי במשך שלוש שנים במנזר ליד פשמיש, שעל יד הגבול הרוסי. הייתי שם שלוש שנים - מגיל חמש עד גיל שמונה.
המנזר שלי עמד על גבעה קטנה בפשמיש. מעל נהר, מקום יפה ושקט.
הובאתי לשם על ידי ינינה, חברה נוצריה של אמי שהחביאה אותי חצי שנה קודם לכן. היא לא יכלה להמשיך להחביא אותי כי גילו אותי ולכן חיפשה מקום מסתור חדש.
הובאתי למנזר ודעתי הוסתה על ידי משחק עם כלבלב קטן בזמן שינינה סיכמה את פרטי העסקה עם הנזירות.
סיפור הכיסוי שלי היה שאם המנזר היא דודתי. והובאתי לשם כי אמי, אחותה של אם המנזר, נהרגה בהפצצות בוורשה ואבי נהרג בתור חיל בצבא הפולני.
במנזר שלי היה גן לילדים בני שלוש וארבע. הייתי גדולה מכדי להצטרף אליהם ולכן היו לי עיסוקים משלי.
עבדתי בתוך המנזר, חלבתי את הפרות.
אני זוכרת במיוחד את הפרה הג'ינג'ית, שלא פעם חבטה בי בזנבה.
אבל פיציתי את עצמי על ידי שתייה מהנה של חלב לבן ומקציף מהעטינים שלה.
האכלתי את החזירים, אספתי ביצים, רעיתי עזים ולמרות שהייתי כל כך קטנה ניקיתי את המנזר כולו. הברקתי את רצפתו היפה.
אני רוצה לספר לכם שני סיפורים קצת עצובים וקצת מצחיקים שקרו לי בתקופה הזו.
הסיפור הראשון הוא על פסל - עם הזמן הפכתי לנוצריה אדוקה מאוד, התפללתי בדבקות והיו לי תמיד המון שאלות לכומר שהיה מגיע מידי שבוע לכנסיה עם פמליית הנערים שלו.
הנזירות אהבו את האדיקות שלי והתלהבו בעיקר מכך שביקשתי לקחת לחדרי את פסלו של פרנציסקוס הקדוש. זה היה פסל גדול של אותו קדוש שמחבק את ישו התינוק.
הנזירות חשבו שזו הארה משמים שילדה בת חמש מבקשת את הפסל לחדרה. עבורי הייתה זו ודאי בובה או אולי געגוע לחבוק של אבא ואמא כפי שפרנציסקוס הקדוש חבק את ישו התינוק. הנזירות היו בטוחות שדרכי לנצרות בטוחה.
הסיפור השני הוא סיפור העוגות - לא הייתי רעבה אבל מעולם לא אכלתי עם הנזירות. תמיד אכלתי בחוץ עם הכלבים. מי שרשאי לאכול עם הנזירות חייב להיות נזיר בעצמו. תמיד תהיתי מה יש שם בסירים ומה הן אוכלות כשאני לא שם. הייתי ילדה פרחחית ואהבתי לשוטט ברחובות במקום ללכת לבית הספר.
פעם נעצרתי על יד חנות קטנה בה מכרו עוגות קטנות שקראו להן פחזניות. (דבר שהיה נדיר מאוד בתקופת המלחמה). רציתי אותם מאוד. התגנבתי אל חדר הנזירות, שם גרתי, וגנבתי כמה זהובים מתיבת עץ וקניתי לי עוגה.
הצלחתי פעם ראשונה, הצלחתי פעם שניה, ובפעם השלישית כשחזרתי מן ההתלקקות הנחמדה הזו ראיתי את אם המנזר צועדת במעלה השביל הארוך כשידיה שלובות מאחורי גבה. ידעתי שאני עומדת בפני משפט - לא יכולתי להכחיש, והודיתי.
הכו אותי בשוט מיוחד לבהמות. המכות הכאיבו לי מאוד אבל פחדתי הרבה יותר משהות של לילה שלם לבד בתוך דיר החזירים.
לא פחדתי כל כך מהחזירים, הם היו חברים שלי, אבל נוספו אליהם עכברושים גדולים ואפורים והם היו מפחידים באמת.
המלחמה הסתיימה. הייתי בת שמונה.
חיכיתי יום יום להורי שיגיעו וייקחו אותי אחרי שלוש וחצי שנים של פרידה. אבל הם לא באו.
הם כבר לא היו בחיים".
 ביבליוגרפיה:
כותר:        הילד היהודי בשואה : עדותה של לאה פריד
שם  הספר:        מאבקו של הגטו
מחברת:     נשמית, שרה
תאריך:      1972
הוצאה לאור:      בית לוחמי הגיטאות; הקיבוץ המאוחד

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…