דלג לתוכן הראשי

ילדה יהודיה מתפללת בכנסייה



לפני יום ראשון , הראשון לשהותי אצלם, הזמינו אותי בני המשפחה הנוצרית שקלטו אותי להצטרף לכנסייה. הם היו בטוחים שאני ילדה נוצריה.  ניסיתי  כמה פעמים להתחמק בתירוצים שונים , אך חששתי כי הימנעות חוזרת מביקור מכנסייה תעורר חשדות.
היינו לבושות במיטב בגדינו , בידי כל אחת ספר תפילות נוצרי ( סוניה דאגה , מתוך ראיית הנולד , לצרף ספר תפילות נוצרי אל בין חפצי) .
החלטתי  כי גם את המבחן הזה אעבור בהצלחה. צעדתי לצד לונקה בצעדים נינוחים , משתדלת להפםגין ביטחון עצמי. כשנכנסנו לאולם הכנסייה , הובילה אותי לונקה למקומה הקבוע באולם. לאחר שעיני הסתגלו לאפלולית הכניסה הבחנתי באנשים מתפללים בשקט. אחדים בכריעה. הריח המיוחד של הקטורת ושל הנרות הבוערים והאווירה השלווה והשקטה קסמו לי ונהניתי מתחושת ביטחון. 
טקס התפילה הנוצרי נפתח  זמן קצר לאחר הגעתנו . במהלך התפילה שמעתי את האורגן מנגן . מקהלת נערים עמדה למרגלות הכומר ובין תפילה אחת לאחרת שמעתי את קולם.
 הפולחן הקתולי היה זר לי לחלוטין . אמנם ביקרתי בכנסיות בטיולי עם אבי , אך מעולם  לא השתתפתי כמתפללת מהשורה בטקס דתי נוצרי. הכל היה חדש עבורי- הפעמונים המצלצלים , לחם הקודש , מעשיהם של הכומר ושל הנערים שסביבו. הייתי מודעת לכך שהתנהגותי היא זו שתחרוץ את גורלי: היה עלי לדעת מתי להצטלב ומתי לכרוע ברך. הגנבתי מבטים מסביב וחיקיתי את התנהגותם של שכניי. אחרי כשעתיים שנמשכו כמו נצח הסתיימה התפילה. נוכחתי לדעת כי החיים הדתיים הנוצריים הם ציר מרכזי בכפר אליו הגעתי, וכי עליי להתאים את התנהגותי לזו של הסובבים אותי.
בדרכנו לפתח היציאה מהכנסייה שאלתי את עצמי אם עמדתי במבחן. תהיתי אם לונקה או אדם אחר גילה בהתנהגותי שגיאות שיכלו לסכן אותי. כשיצאתי נשמתי לרווחה אוויר צח. לונקה פגשה ידידים וקרובים והציגה אותי בפני כל מכריה בתור הדיירת החדשה. כל האירוע עבר בשלום והפך להיות מפגש חברתי.
מקור המידע :
לילי טהאו , בשביל החיים, זיכרנותיה של ניצולה מלבוב , סטימצקי – הוצאה לאור , 2014

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…