לפני יום ראשון , הראשון לשהותי אצלם, הזמינו
אותי בני המשפחה הנוצרית שקלטו אותי להצטרף לכנסייה. הם היו בטוחים שאני ילדה
נוצריה. ניסיתי כמה פעמים להתחמק בתירוצים שונים , אך חששתי כי
הימנעות חוזרת מביקור מכנסייה תעורר חשדות.
היינו לבושות במיטב בגדינו , בידי כל אחת ספר
תפילות נוצרי ( סוניה דאגה , מתוך ראיית הנולד , לצרף ספר תפילות נוצרי אל בין
חפצי) .
החלטתי כי גם את המבחן הזה אעבור בהצלחה. צעדתי לצד לונקה בצעדים נינוחים , משתדלת להפםגין ביטחון
עצמי. כשנכנסנו לאולם הכנסייה , הובילה אותי לונקה למקומה הקבוע באולם. לאחר שעיני
הסתגלו לאפלולית הכניסה הבחנתי באנשים מתפללים בשקט. אחדים בכריעה. הריח המיוחד של
הקטורת ושל הנרות הבוערים והאווירה השלווה והשקטה קסמו לי ונהניתי מתחושת
ביטחון.
טקס התפילה הנוצרי נפתח זמן קצר לאחר הגעתנו . במהלך התפילה שמעתי את
האורגן מנגן . מקהלת נערים עמדה למרגלות הכומר ובין תפילה אחת לאחרת שמעתי את
קולם.
הפולחן הקתולי היה זר לי לחלוטין . אמנם ביקרתי
בכנסיות בטיולי עם אבי , אך מעולם לא
השתתפתי כמתפללת מהשורה בטקס דתי נוצרי. הכל היה חדש עבורי- הפעמונים המצלצלים ,
לחם הקודש , מעשיהם של הכומר ושל הנערים שסביבו. הייתי מודעת לכך שהתנהגותי היא זו
שתחרוץ את גורלי: היה עלי לדעת מתי להצטלב ומתי לכרוע ברך. הגנבתי מבטים מסביב
וחיקיתי את התנהגותם של שכניי. אחרי כשעתיים שנמשכו כמו נצח הסתיימה התפילה.
נוכחתי לדעת כי החיים הדתיים הנוצריים הם ציר מרכזי בכפר אליו הגעתי, וכי עליי
להתאים את התנהגותי לזו של הסובבים אותי.
בדרכנו לפתח היציאה מהכנסייה שאלתי את עצמי אם
עמדתי במבחן. תהיתי אם לונקה או אדם אחר גילה בהתנהגותי שגיאות שיכלו לסכן אותי.
כשיצאתי נשמתי לרווחה אוויר צח. לונקה פגשה ידידים וקרובים והציגה אותי בפני כל
מכריה בתור הדיירת החדשה. כל האירוע עבר בשלום והפך להיות מפגש חברתי.
מקור המידע :
לילי טהאו , בשביל החיים, זיכרנותיה של ניצולה
מלבוב , סטימצקי – הוצאה לאור , 2014
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה