בסיום מלחמת העולם השנייה, אסף ארגון הסוכנות
היהודית ילדים מרחבי אירופה, וריכז אותם בעיירה מארקין שבדרום-מזרח בלגיה, מספר
קילומטרים מהעיר טורנה.
במבנה, שהיה במקורו מנזר פרנציסקני, רוכזו כ-250
ילדים מגילאי שבע עד ארבע עשרה ועברו שם הכשרה לחזרה לחיים נורמליים ולעליה
לישראל.
עד קיץ 1948, עלו רוב קבוצות הילדים לישראל ופוזרו
בארץ והמקום נסגר. הילדים הצעירים עברו עם חלק מהצוות לרונקיאר (צר') עד ספטמבר 1949,
אז עלו ארצה באוניה "נגבה".
בית הילדים במארקין כפי שצולם בביקור שם בספטמבר 2012
הקמת בית הילדים והתפתחותו
בית הנוער נפתח בדצמבר 1945 ונוהל מתחילתו על ידי
יצחק קנולר שפעל מטעם ברית החלוצים הדתיים (בח"ד). עד סוף שנת 1946 כבר היו
במקום כ-100 ילדים שנאספו על ידי פלה איזבוצקי בעיקר מבלגיה וצרפת אך מיעוטם מארצות
נוספות (פולין, צ'כיה, גרמניה וכו').
כבר ביולי 1946 עלתה קבוצה של כ-50 מילדי מארקין,
יחד עם המדריכות שלהם, באניית המעפילים "החייל העברי" שהייתה היחידה
שיצאה מבלגיה לישראל.
באוקטובר 1946, המקום קיבל הסמכה ומימון ממשרד
השיקום הבלגי וזאת תוך הבנה שהילדים עוברים שם הכשרה לקראת עליה לארץ. הילדים שבו
במקום כ-6 חודשים ואז נשלחו לעלות לישראל. עד סגירת המוסד ב-1948 עברו במקום 7
מחזורים של ילדים.
בשנת 2008 התקיים כנס בבית העדוּת בניר גלים ובו
נאספו ילדי מרקאן יחד עם מי שהגיע מצוות המקום.
בעקבות המפגש הפיקה הטלוויזיה הבלגית את הסרט
התיעודי "מאושוויץ לירושלים" .
איסוף הילדים
פלה איזבוצקי עסקה באיסוף הילדים והבאתם למוסד.
הילדים הגיעו ממקומות מסתור שונים אשר מחלקם היה קשה
להוציאם. בחלק מהמקרים נטען כי הילדים הוטבלו והם קתולים לכל דבר ולכן כל זמן שאין
הוכחה ברורה למות הוריהם הרי שעליהם להישאר במקומם; במקרים אחרים חשו הילדים
אסירות תודה למי שהצילם ומתוך כך חשו מחויבות להישאר עם משפחתם המאמצת.
בסרט "מאושוויץ לירושלים" מספרת הגברת פלה
איזבוצקי כי במקרים מסוימים הילדים "נקנו" על מנת שישוחררו ממי שהחביאם
במהלך המלחמה. המטרה המוצהרת הייתה להשיב את הילדים לחיק היהדות.
אורח החיים בבית הנוער
המקום התנהל בשגרה של פנימיה במטרה לאפשר לילדים
חיים נורמליים ככל האפשר כדי שיוכלו להתגבר על הזוועות וההלם בצורה משותפת.
הילדים חולקו לקבוצות גיל ולמדו בהתאם לתוכנית
הלימודים של משרד החינוך הבלגי במהלך הבוקר. אחר הצהריים, למדו הילדים תחומים
מקצועיים במטרה להכשירם לחיים בארץ ישראל.
הנושאים שנלמדו היו מכונאות, נגרות, סנדלרות ותפירה,
לצד לימודי חקלאות שונים כמו גננות, גידולי שדה ומשק חי.
בנוסף לכך, למדו הילדים לימודי יהדות ועברית והכינו
את החגים כאירוע משמעותי לכל יושבי המקום. החגים היו אירוע כה משמעותי שגם המורים
הבלגים היו מצטרפים כדי לתת לילדים את תחושת המשפחה שהייתה כל כך חשובה להם.
הלינה הייתה באולמות משותפים עם הפרדה בין בנים
לבנות.
החזרה ליהדות
חלק ניכר מהילדים שהסתתרו במהלך המלחמה נאלצו להיטמע
כקתולים ומתוך גילם הצעיר, אימצו רבים ממנהגי הדת ואת התפיסות הקשורות בה.
הצוות בחר שלא לכפות את השינוי ובמקביל ללימודי
העברית והדת, יחד עם חגיגת החגים היהודיים, אפשרו לילדים ללכת לכנסייה בימי ראשון
ובכל מקרה שרצו בכך. הילדים מעידים כי לעתים הלכו לכנסייה כדי להרהר ולא דווקא כדי
להתפלל.
בסרט "מאושוויץ לירושלים"
מעידים הילדים כי תהליך זה אפשר להם לאט לאט להתחבר את היהדות מחדש בלי לפסול את
הדת הנוצרית שבעצם סייעה להצילם במהלך המלחמה.
פאולה קוראל שהייתה מדריכה במקום מעידה "הם היו
נשמות צעירות ופגועות שנקלעו למאבק פילוסופי דתי. זה היה קשה לילדים ואנחנו הבנו
את זה"
הבחירה באי-כפיה אפשרה לילדים חזרה מהירה ונוחה לחיק
היהדות בלי שנפגעה גישתם לדת הנוצרית שבעיני רבים אפשרה את הצלתם.
פעילות חברתית של הילדים
הילדים חולקו לקבוצות של 12 עד 15 ילדים בקבוצות גיל
תואמות.
מעבר ללימודים הפורמליים וההכשרה המקצועית, עסקו
הילדים בשיחות רבות בנושאים שונים.
צוות המדריכים
מעבר לצוות הניהולי שכלל את אנשי הסוכנות היהודית
ונציגים וארץ ישראל, נציגים מהבריגדה היהודית שליוו את המקום וצוות מורים מקומיים
מטעם משרד החינוך שעסקו בהוראת הנושאים הפורמלים.
יצחק קנולר הקים את המוסד ושימש במנהלו עד 1947
גב' פלה איזבוצקי אספה את הילדים והביאה אותם למקום
גב' ג'נין פיקארד (Jeanine
Picard) שימשה כמורה לספרות וצרפתית עבור ילדי
השכבה הבוגרת
יוסף ולק, ניהל את בית הילדים בשנים 1947 עד 1948
חיילים מהבריגדה היהודית שימשו כמדריכים וסייעו
לילדי המקום. הרב משה קספר מספר על כך בספרו "עם הבריגדה היהודית" With
the Jewish Brigade לונדון 1947 (מתוך הערך הרבנים הצבאיים בצבא
הבריטי)
יעקב אנטמן (הגדול) היה אחד משלושת חיילי הבריגדה
שסייעו המקום ונקראו "יעקב הגדול", יעקב הקטן", ו"יעקב
הבינוני"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה