דלג לתוכן הראשי

ילדה בת 14 מתמודדת עם הרעב בגטו לבוב



" רק עתה חדרו להכרתי האימה והסכנה שבהן התנסתה אמי ברכישת מזון ונשיאתו במשך כל החודשים שחלפו. באמצעות הפועלים הפולנים בבית-החרושת הצליחה פה ושם להשיג מעט מזון שרכשה בסחר חליפין , בדרך כלל כוס או שתים של קמח או גריסים שהסתירה בכנף מעילה. לכבוד האירוע המיוחד התכנסנו כולנו במטבח כדי להשתתף בתהליך הבישול. שאריות העצים לבערה נשמרו לבישול בלבד, והפיצו חום נעים ונדיר במטבח. אחר-כך נהנינו מריחות הבישול שהיו חלק חשוב מה"סעודה" .
כדי להתמודד עם הרעב העז ניהלנו שיחות ממושכות על הנאות האכילה שלפני המלחמה, כשאנו מתעמקים בפרטי פרטים של המעדנים שנהינו מהם בעבר.  מנה חדשה נעשתה פופולארית בגטו – " כבד קצוץ." עשוי משמרים. כסוג של הומור זדוני הופיע לפתע מלאי גדול של שמרים בחנויות הגטו, אך היה מחסור מוחלט בקמח. 
בהיות ההכרח אבי ההמצאה, נולדה  אז המנה החדשה והקלה במעט את הרעב שהפיל יום-יום קורבנות חדשים. אנשים איבדו ממשקלם והגיעו למצבי רזון קיצוניים, ובגדיהם היו תלויים על גופם ברפיון, כמו על דחלילים. אחר-כך בא שלב ההתנפחות. ביום אחד ניתן היה לראות  אנשים שהיו עור ועצמות , ולמחרת הם התנפחו , נפלו ואיבדו את הכרתם. הוציאו אותם בעגלה. לכאורה לבית-חולים , ובפועל "גאלו אותם מסבלם" .
מכאובי הרעב  שלי היו נוראיים . חשתי כאילו חיית טרף קורעת לי את הקרביים וכאב פיזי זה הפך לבחילה. מחזות של מאכלים עשירים הופיעו בדמיוני : צלחות גדושות במאכלים טעימים, תבשילים. חוויתי זאת אף שהוריי ניסו לתת לי את המזון הטוב ביותר ואת המנות הגדולות ביותר שיכלו להשיג.
לעתים קרובות נהג אבא להזיז את צלחתו , באומרו שאין לו תיאבון היום. אמא הסתפקה במנה קטנה ואמרה שכבר אכלה היום בעבודה וכי ילדה בגילי זקוקה ליולתר מזון ממנה. בשל הרעב המתמיד רזה אבי עד מאד ונדמה כי הוא מפתח סימפטומים של צהבת".
"הרעב נעשה בלתי נסבל. אוכל נעשה נדיר כל-כך עד שנאלצנו להקל את מכאובי הרעב בשתיית מים בלבד. המכאובים שהתגברו בקיבתי הריקה והמקרקרת כיווצו את בטני ואת מוחי המתאבן . "
מקור המידע :
לילי טהאו , בשביל החיים, זיכרנותיה של ניצולה מלבוב , סטימצקי – הוצאה לאור , 2014

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…