יורם יליד 1930 . ד"ר לחקלאות .
לפני
המלחמה הייתה לאבא חנות , הוא היה נציג חברת פיליפס. המצב הכלכלי של המשפחה היה
טוב. בחברה עבדו בעיקר פולנים ואחד העובדים סידר למשפחה מקום מחבוא, אך כעבור
חודשיים היה עלינו לעזוב את המקום. עברנו
גלגולים שונים והגענו אל משפחה פולנית ליד ורשה, בסוף שנת 1943. כעבור תקופה
מסויימת אזל הכסף ואני הייתי זה שהרווחתי קצת. הברחתי קמח ומכרתי אותו. יום אחד
שלח אותי אבא לגבות כסף שהגיע לו. לא הצלחתי. ובשובי שכנעתי את אבא שכדאי לו
לנסות, אולי יצליח יותר ממני. אבא נסע , נבהל מחיילים גרמנים , התחיל לברוח, נתפס
ונורה למוות. כל חיי אני מרגיש אשמה מסויימת
ביחס למותו של אבי, כי אני זה ששכנעתי אותו לנסוע ולנסות להשיג את הכסף שלא הצלחתי
להשיג, למרות שאבא אחראי לכך שהתחיל לברוח כאשר ראה חיילים גרמנים. היו לו תעודות מזוייפות והוא לא נראה יהודי.
אלמלא ברח ועורר בכך את חשדם, ייתכן שהיה נשאר בחיים. זה אינו מרפה ממני.
נאלצנו לנדוד שוב. נדדנו שלושתנו ( אמי , אני
ואחותי) והגענו אל אשה פולנייה שבעלה עבד כנהג אצל אבא והיה בשבי באותו זמן. היה
לה חדר אחד, אבל היא לא הסכימה להחביא אותנו. היא יעצה לנו להיפרד וללכת כל אחד
לדרכו. בנוסף, היא הציעה שאחותה, שהבריחה
בשר ומזון מעבר לגבול, תעביר אותי אל איכר בתור נער פולני יתום שמחפש עבודה.
התקרבתי
כבר לגיל ארבע-עשרה ואחותי הייתה בת שבע. ענדו לה צלב על הצוואר ונתנו לה תעודת
זהות מזויפת. על פי החלטת אמא הייתי אמור להשאיר אותה ברחוב מתוך תקווה שמישהו ימצא
ויאסוף אותה בתור ילדה פולנייה יתומה ועזובה. עבור אחותי זה היה טראומטי, כמובן.
עד היום היא מעלה זאת מדי פעם.
הגעתי
אל משפחת האיכר והייתי עסוק בהישרדות שלי. בחורף עזרתי בתהליכים של ייצור וודקה
ביתית, לא חוקית.
באביב יצאתי למרעה עם העיזים והפרות. הצגתי את עצמי כבן שש-עשרה
והייתי חבר של הילדים-הנערים בני גילי. אך על קריאת ספרים לא ויתרתי ונטלתי סיכון
בזה. הייתי הולך אל המורה בכפר ומקבל ממנו ספרים לקריאה. זו הייתה הסתכנות, כי פולני , רועה צאן ובקר לא
קורא ספרות איכותית. אני לא ויתרתי ולמזלי לא עלו על זה. וכמובן שהייתה גם הסכנה
של רחצה בנהר בקיץ. זו הייתה בעיה משמעותית לנערים שזהותם היהודית עלולה הייתה
להתגלות בדרך זו. בזמן המלחמה עלול הייתי להיחשף בכל רגע על ידי איזשהו בריון
שיפשוט בכוח את מכנסי.. פעמים רבות הייתי במצבים שממש נלחמתי לא לאפשר זאת, למרות
שזה כשלעצמו עורר חשד. במקביל התנהגתי כמו קתולי אמיתי. הייתי הולך לכנסייה ,
לווידויים ותפילות.
חייתי
כמו אחד הנערים הפולנים. היו לי בית , אוכל ובגדים. בתמורה עבדתי, אך לא קיבלתי
כסף. יום אחד היכה אותי האיכר בגלל משהו שלא נראה לו כשורה. הרגשתי שעלי לעזוב.
הייתי בכפר סמוך לגבול, והרוסים כבר הגיעו באותו זמן. בחור פולני שהכרתי, מבוגר ממני, הציע שנתגייס
לצבא הפולני. הגעתי ללשכת הגיוס ונשאלתי מדוע אני רוצה להתגייס . עניתי , "
אני רוצה להרוג גרמנים, לנקום" . היה שם מפקד יהודי , שראה אותי קטן ורזה
ולמרות התעודה המזוייפת , הבין כנראה... הוא הציע לי ללמוד בבוקר בגימנסיה ואחרי הלימודים
אעשה כל מה שיידרש ממני במסגרת הצבא. לטוב מזה לא יכולתי לצפות . במשך כל שנות
הגטו למדתי הרי בבית ספר מחתרתי, למרות האיסורים. התחלתי ללמוד בכיתה ט' וגם כאשר
הועברתי למקום אחר עם הצבא , לא ויתרתי והמשכתי בלימודים.
מאוחר יותר מצאתי את אחותה של אמא. התחלתי לנסוע
לחופשות לוורשה. באמצעות הדוד שפגשתי נודע לי כי אמא כבר איננה בחיים. לדעתו , היא
התאבדה.. עבורי זו נקודה כואבת שנותרה סתומה עד היום. מצאו אותה בנהר עם התעודות.
לאמי
הייתה ידידה טובה, יום אחד באחת הנסיעות, פגשתי אותה בוורשה. היא זיהתה אותי ואמרה
לי שהיא מחפשת את בתה המבוגרת מעט מאחותי. היא נתנה לי רעיונות היכן לחפש את
אחותי. כך נודע לי שאחותי אלינה נמצאת במנזר במזרח פולין. הגעתי למנזר במדי הצבא הפולני עם נשק בידי, והצגתי את עצמי כחייל.
מכחיש עדיין את יהדותי..
בתשובה
לשאלה עניתי שההורים נהרגו בהפצצות ובאתי לקחת את אחותי. המפגש בינינו היה מלווה
התרגשות ודמעות. עזבנו את המנזר והיא ביקשה מייד להסיר את הצלב מעל צווארה. התברר
שצריך לאשפז אותה מפני שחלתה בשחפת. הייתי מגיע לבקר אותה בסנטוריום, ויום אחד היא
אמרה לי שברצונה לנסוע לארץ ישראל . זו
הייתה שנת 1946, הייתי פטריוט פולני ושמחתי לעזור בשיקום וורשה, אבל הפוגרום בקלצה
גרם לאחותי לרצות לעלות ארצה ומחק את ההרגשה שלי ש"הכל יהיה טוב". הבנתי
שאחותי צודקת, שאין לנו מה לעשות בפולין. אבל הייתה לי פנטזיה להגיע לארה"ב,
אם לא אשאר בפולין. ניסיתי לשכנע אותה,
אבל היא התעקשה ואני ויתרתי. ניסיתי להשיג לנו סרטיפיקטים ובאותו זמן הגיע לפולין
הרב הרצוג , שהיה אז הרב הראשי של ארץ ישראל. שלחו אותי לדבר איתו..
בישראל
הגעתי לקיבוץ גינוסר. פניתי ליגאל אלון , חבר גינוסר וצורפתי לגדוד השלישי של
הפלמ"ח. ירדנו לנגב, אך גם בפלמ"ח , כאדם בודד , זה לא היה פשוט עבורי.
היו שם הכשרות סגורות , ואני חדש , לא שייך. רק בקורס סיירים היה גיבוש של החבר'ה
וסוף סוף הרגשתי טוב , הייתי שייך. מערכת
היחסים בקבוצה הייתה טובה מאד. אני הייתי ניצול השואה היחידי. לא דיברתי ולא סיפרתי.
רציתי לשכוח. רוב ניצולי השואה התנהגו כך, רצו לשכוח ולהפוך מהר מאד לצברים, כמן
דן בן אמוץ.
מקור וקרדיט :
חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים , ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן
השואה. הוצאת גוונים , 2006 .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה