תיאור מסע הבריחה של ילדה יהודיה בת 4 מאוקראינה לאוזביקיסטאן בשנים 1941-1942

ערה מיכאילובנה-ארז , "אמא לביאה" , בתוך בתוך האנתולוגיה  חמש ילדות מספרות , הוצאת משרד הבטחון , 2009 ( אנתולוגיה בעריכת ד"ר דורית זילברמן).

למרות שהשכנה היתה אוקראינית היא הסבירה לאמא שרצוי להסתיר את יהדותנו מפני האוקראינים . בלילה , בשקט העלו אותנו לעגלה ונסענו לתחנת הרכבת. בכניסתנו לאולם הנוסעים לא היה מקום אפילו לעמוד . אנשים שכבו על הרצפה צפופים כמו סרדינים זה בתוך זה. עשו מאמצים לישון. בעוד אמא מנסה למצוא לנו מקום, נשמעה אזעקה, ופצצות חדרו לאולם. בכי וצעקות מכל עבר. אחותי הקטנה מאוד נבהלה וגם בכתה בקול רם . רצנו החוצה , ומעל ראשינו עשרות מטוסי אויב של הגרמנים מפציצים ללא הבחנה.

סביבנו הכל בער . אנשים צעקו , היו היסטריים , קראו בשם ילדיהם, וילדים בוכים התרוצצו וקראו בשם הוריהם. כולם חיפשו מקום מסתור מפצצות הנופלות כמו גשם. המטוסים היו בגובה כה נמוך שראינו בבירור את פני הטייסים הגרמנים. בכל מקום ראינו גופות מרוטשות וראשים מרוסקים. לא היה לנו זמן לרחם על ההרוגים כי נאלצנו לקפוץ מעליהם ולברוח במהירות מהמקום המפחיד והמסוכן. השתדלנו לא להביט לכיוון שמשם נשמעו צעקות  לעזרה "אחות" , אחות" . לא הבנתי איך אמא הצליחה לנווט במהירות ולהוציא אותנו לשטח פתוח , אבל היא בתושייתה הרבה הצליחה.

מאותו לילה אפוף להבות התחילו הנדודים שלנו ברחבי אוקראינה, בתוך אוכלוסייה שונאת יהודים, והגרמנים רק כמה קילומטרים מאחורינו, ברחנו בדרכים עקלקלות , חודשים רבים , בתנאי מזג אוויר קשים ותחת הפצצות המטוסים הגרמניים שהיו מפחידים כמו חיות טרף. רוב הזמן הייתי רעבה. לא פעם ריחמו עלינו אנשים והעלונו לכמה שעות ולעגלות שלהם. לא פעם גם כיבדונו בפרוסת לחם ומים. עגלות רתומות לסוס היו יותר מהירות מאשר אלו שהיו מובלות על ידי שוורים. יעדנו היה להגיע לאוזבקיסטן ושם לחכות שתיגמר המלחמה ושאבא יבוא לפגוש אותנו כפי שנדברנו.

 בתקופת הנדודים הארוכה אני זוכרת את חילופי השנה. סבלנו בעיקר בחורף. לא היו לנו בגדים חמים. הנעליים כבר היו לגמרי בלויות ולרוב קפאו לנו אצבעות הרגליים והן כאבו. בכל הזדמנות אמא עשתה לנו עיסוי כדי לעורר את מחזור הדם בכפות הדם בכפות הרגליים. היו ימים שאכלנו רק שלג, שהגיע הרבה פעמים מעל גובהה של אמא. הנחלים היו קפואים ולא יכולנו לדוג דגים. לא היו פטריות ולא תותי יער. כשהגענו לכפרים אמא ביקשה שיתנו לנו לנוח וגם קצת אוכל.  לא פעם הלינו אותנו באסמים באורוות או ברפתות. גברים לא היו בכפרים, כולם גויסו לצבא או ברחו לצד הגרמני ושיתפו אתם פעולה.

 אמא הייתה משכימה קום כדי לטפל במשק החקלאי שלהם. כמו כן הייתה עוזרת במשק בית , מכבסת , מבשלת – כל זאת לאות תודה שנתנו לנו קורת גג. בגלל חריצותה ויעילותה הרשו לנו להישאר יותר מאשר סוכם בבואנו.

בחורף , במסענו בין כפרים ויערות, אני ואחותי היינו רוב הזמן חולות. סבלנו מדלקות אוזניים שגרמו לנו כאבים עזים ולא יכולנו להימנע מבכי וצעקות. אמא הייתה מחממת קצת שמן ומזליפה לנו על צמר גפן לתוך האוזניים וזה היה מקל עלינו. היא פחדה שיגרשו אותנו אם לא נהיה שקטות.

לא פעם שכשהיינו חולות מאד פחדו הכפריים שנדביק אותם ולכן הוציאו אותנו מהבתים והרשו לנו לישון במבנים של פרות, סוסים או חזירים.

את הקיץ אהבנו מכל עונות השנה. היה חם. הציפורים חזרו מארצות הקור וצייצו בקול ערב מעל ראשינו. כשהיינו מאד רעבות ירינו בהן באבן קלע, מרטנו את נוצותיהן וצלינו אותן ביער על מדורה קטנה. מתוך כאב ורחמים נאלצנו לאכול אותן. בקיץ מצאנו יותר אוכל בגידולי השדה וביערות . אמא כבר הייתה מומחית לבחור פטריות מותרות לאכילה וכן כל מיני עלים משיחים שונים ומשונים שמותר לאכול. אהבנו את עץ האקציה עם פרחיו הלבנים ואכלנו את הפרחים. בקיץ יכולנו להתקדם מהר יותר בהליכה. אמא יכלה להציע את עזרתה לפועלים בעבודות השדה וככה זכינו לקצת אוכל. כשמצאה צבים הייתה זורקת אותם למים רותחים , מבשלת , מוציאה ומקלפת את שריונם ונותנת לנו לאכול את בשרם.

אני סבלתי ממחלות חורף ושוב קיבלתי חום גבוה, כאבי בטן שלשולים והקאות. מרוב כאבי בטן הייתי מקפלת את הגוף לכיוון הרגליים. אמא אמרה שהפעם זו דיזנטריה ועלי לשתות הרבה מים וכמובן סרפד מבושל. היא ביקשה מאיכרה אחת שתרשה לנו לישון באסם ושתיתן לנו מים רתוחים כל יום וקצת אוכל ובתמורה אמא עזרה לה בעבודה במשק החי ובגן הירק. האיכרה לא הרשתה לאמא להיכנס לבית שלה פן תדביק אותה. גם מחלה זו , הסבירה אמא,  נגרמת מאוכל ומים מזוהמים.

ההפצצות של הגרמנים נמשכו.הצבא הגרמני התקדם במהירות וכבש את כל אוקראינה. הפצצות הגרמנים היו כבדות , המטוסים שלהם טסו כה נמוך שיכולנו לראות בבירור את פני הטייסים. מקומות המסתור שלנו היו בשדות חיטה וביערות. להשיג אוכל היה קשה. הבגדים שלבשנו לא הספיקו לנו כדי להתחמם, בייחוד בלילות. אמא לא התרחקה מאתנו בגלל הפחד לאבד אותנו. היה לה קשה למצוא לנו מזון ומקום לינה בלילות. לפעמים נמצאו כבר רכבות שיכלו לקרב אותנו לכיוון אוזביקסטן אבל אמא התקשתה להעלותנו כי אלה היו קרונות משא גבוהים והדוחק בהם היה רב. רק אנשים חזקים וזריזים הצליחו לעלות.

לא תמיד היא מצאה אנשים שיכלו לעזור לה ולשתי ילדות קטנות עם חבילה ומזוודה. כך שלא פעם החמצנו הזדמנות להתרחק מהמקומות המופצצים. היינו תחת גשם של אש ועשן שירדו כל הזמן מהשמים.

כשלא קדחתי מחום בכיתי מרוב געגועי לבובות שהיו לי בבית ובמיוחד לדובי החום, הכי אהוב עלי מכל צעצועי. אמא מצאה סמרטוטים ואילתרה לי בובה , ובובה לאחותי הקטנה , ואמרה שבהן נשחק עד שנחזור הביתה לצעצועים שלנו . שמחנו למראה הבובות הסמרטוטיות וגם אהבנו אותן.

ימים רבים הלכנו ברגל ממקום למקום . רכבות כבר לא היו . לפעמים אנשים עם עגלות רתומות לשוורים הסיעו אותנו מתוך רחמים. לא פעם נתנו לנו קצת מים ופרוסת לחם דקה. כשנסענו בעגלות נאלצנו להיות מאד קשובים לרעש מטוסי האויב. מיד ששמענו אותם היינו מתורגלות לקפוץ מהעגלה בעודה נוסעת ולהתרחק ממנה ככל האפשר על מנת למצוא מחסה. היינו משכיבות את אחותי הפעוטה על הארץ ואני עליה, ואמא הייתה נשכבת מעלי. לא פעם בהפצצות האלו נהרגו שוורים , סוסים ואנשים שלא הצליחו להתרחק. הטייסים הגרמנים לא ריחמו על בעלי חיים, נהנו להפציץ שוורים ואנשים כאחד.

יום ולילה אלפי אנשים הלכו ברגל בכל מזג אוויר במטרה לעזוב את אוקראינה. כולם רצו להגיע לאוזבקיסטאן. נאמר לנו ששם אקלים חם, לא צריכים בגדים חמים והתושבים מאירי פנים.

מיום ליום נעשה קשה יותר להשיג אוכל. מגפות התפשטו והפילו חללים. אחותי התינוקת נחלשה מרעב ולרוב סבלה מבריאות לקויה. כל הפצצה  עצרה לאמא את הנשימה. פחדנו מהגרמנים ופחדנו מהאוקראינים, כי בעיניהם כל יהודי הוא גם קומוניסט ואויב.

 אחרי טלטולים קשים בכלי תחבורה שונים ומשונים והליכה מרובה ברגל וברכבות הגענו, כעבור חודשים רבים מאז תחילת המלחמה, לאוזבקיסטאן.

באוזביקסטאן הצטרפנו לקולחוז על שם סטלין והפכנו לפועלות חקלאיות. נאלצנו אני בת ה-5  ואמא לאסוף כל יום מאה קילוגרם כותנה בשק המיועד לכך. בערב , היה מרכז הקולחוז שוקל כל שק ובתמורה מחלק פרוסות לחם למפרנס המשפחה ולידיו הקטנים. בסוף היום יקבל כל אחד מאה גרם לחם רק אם ימלא את העבודה החקלאית המוטלת עליו.

מקור וקרדיט :

 ערה מיכאילובנה-ארז , "אמא לביאה" , בתוך בתוך האנתולוגיה  חמש ילדות מספרות , הוצאת משרד הבטחון , 2009 ( אנתולוגיה בעריכת ד"ר דורית זילברמן).