אדוארד אטלר, ילד בן 11 בגטו וורשה

"את פנינו קיבלו רחובות מזוהמים מוצפי אדם שהמו צעקות יידיש עד גגות הבתים. אני ואחותי לא הבנו אפילו מילה אחת, כי בבית שלנו שימשה שפת היידיש רק כערוץ תקשורת סודי בין הורינו. ופה בגטו צעקו והתאוננו ביידיש אנשים לבושי כהים, חיוורי פנים, הנושאים על גבם צרורות בד וגוררים מזוודות כבדות. הם מיהרו מאי-שם להיכן-שהוא, מזורזים על ידי שוטרי היודנראט, שללא אבחנה היו מניפים את אלות העץ שלהם ומנחיתים מהלומות על הגב, על השכמות ועל הראש. "איזה מזל", אמרה אחותי אירנה, "שדראפק נשאר באוטפוצק, זה לא מראֶה לכלב". זה גם לא היה, כנראה, מראה מתאים לשועל הכסף, כי אמא לא הוציאה אותו מהקופסה בדירה שברחוב אורלה 10, שאותה חלקנו עם שלוש משפחות זרות.

תחילה היו שני החדרים בדירה מחולקים במחיצות דיקט שחוזקו בקורות עץ והגיעו עד התקרה, כך שלכל משפחה היתה פינה משלה. אך תוך זמן קצר הגיע החורף והיהודים, אחוזי קור עד העצם, שברו את הדיקט לחתיכות והבעירו אותן בתנור. אך מהתנור יצא רק עשן, ובדירה שרר קור כמו באיגלו של האסקימוסים שאבא סיפר לנו עליהם.

אחרי הדיקט הגיע תורם של הכיסאות, אבל גם הם לא גירשו את הקור מהדירה.מעתה ואילך היתה הדירה מחולקת בסדינים שנתלו מהתקרה, וכל משפחה הצטופפה במרחב המוקצב לה, מסביב למזוודות ומיטות ברזל. ישבנו על המיטות ואכלנו על המיטות, כשהיה מה לאכול, או שכבנו על המיטות וחשבנו על אוכל כשלא היה דבר לאכול.

בפינה שלנו עמד ארון שניצַל מגורלם של הדיקטים והכיסאות ולא הושלך לתנור, כי הוא שימש להחבאת הפתח שהוביל לחדר קטן ללא חלונות, שם היו מסתתרים יושבי הדירה בזמן החיפושים שעשתה המשטרה, שהתפרצה לדירה פעמיים בשבוע לפחות. היינו עוצרים את נשימתנו ומחכים עד ששוטרי היודנראט ילכו. רק שניים-שלושה אנשים היו נשארים בדירה ולא רצים למסתור שמאחורי הארון, כי היו להם תעודות עבודה שהגנו עליהם מפני לקיחתם לאומשלאגפלאץ במכות אַלָה.

כל אותו זמן התגורר שועל הכסף של אמא בארון, שעמד תחילה מאחורי מחיצת דיקט, וכשהמחיצה הלכה עם העשן הוטלה המשימה של חלוקת החדר על שני סדינים אפורים, שהשתלשלו בחבלים מן התקרה וכיתרו אותנו, את מיטותינו ואת הארון, וכך יצרו אשליה של מרחב מגורים השייך רק למשפחתנו.

כשהיינו רעבים וחיכינו בדירה הקרה לאבא, שיחזור כבר מהעבודה ויגמור לנו את הסיפור שהתחיל לספר והפסיק, אמא היתה מוציאה מהארון את שועל הכסף שלה. היא היתה משכיבה אותו על המיטה כשראשו שעוּן בנוחות על הכרית, ושש הידיים שלנו ליטפו בעדינות את הפרווה החלקה שגוֹנה שחור-כסף, בעוד שלוש הפנים שלנו מתחככות בפניו המשולשות של השועל, שחרוזי עיניו עשויות הזכוכית דולקות בחדר האפלולי, ושלוש שפתותינו נושקות לראשו של שועל הכסף.

 בגטו לא היו חיות, כלבים, חתולים וציפורים, ולא היו עצים שציפורים יכלו לקנן בהם. מיום ליום נראו ברחוב פחות ופחות אנשים שעברו תחת החלון שלנו נטול השמשות, האטום בקרטון. מבעד החריץ עקבנו אחרי שוטרי היודנראט שנסעו למטה על אופניים חורקניים, ומדי צהריים רצנו לחלון למשמע נקישות הפרסות שבישרו את הופעתם של הסוסים הרזים, אשר אך בקושי משכו אחריהם את העגלות עם גופות היהודים שמתו ברעב ובתשישות. אחר כך לא היו כבר סוסים, ואת העגלות עם גופותיהם הבלתי מכוסות של היהודים משכו אנשים. שועל הכסף של אמא שלנו היה בשבילנו הכלב דראפק שנותר באוטפוצק, וגם החתול שמת לפני כניסת הגרמנים, וגם הציפורים ששרו מאחורי החלונות הרחוקים שלנו, אי שם בעולם אחר שממנו לא נשאר דבר.

כששכבתי בחושך אמא היתה לוקחת את ידי ומניחה אותה על שועל הכסף שלה. "תדבר איתו", ביקשה, "אל תתבייש, תספר לו למה אתה בוכה". אחר כך הודבקו פתאום בגטו כרזות, הדורשות לאסוף ולמסור ליודנראט את כל הפרוות שנשארו בבתי היהודים. עונש מוות הובטח לכל מי שישאיר אצלו אפילו בית-ידיים (שרוול פרווה שהגן על חום ידיהן של נשים) או צווארון פרווה. היהודים הצטוו למסור את הפרוות שברשותם כי הגרמנים היו זקוקים להן שיגנו עליהם מפני החורף הרוסי שבו בוססו בפאתי סטלינגרד.

"צריכים לתת את שועל הכסף ליודנראט", אמר לנו אבא. "יותר מדי אנשים ראו אותו, ויותר מדי אנשים יודעים עליו". אחר כך התיישב איתנו בחושך, וסיפר לנו על חיילים גרמנים הרצים להתקפה עם פרוות יהודים מוטלות על גבם, ועל איזה רס"ר ורמאכט ג'ינג'י במדי פֵלְדְגְרַאוּ, גם הוא רץ בשלג עם תת-מקלע, רק ששועל הכסף כרוך סביב צווארו. הרוסים – גברים, נשים וילדים – ירו לעבר הפולשים, וההתקפה הגרמנית נבלמה. בסיפוריו של אבא נפלו הגרמנים שדודים, או ברחו בבהלה ואיבדו בתוך כך את פרוות היהודים שבזזו.

"והגרמני הג'ינג'י הזה, בשועל הכסף של אמא שלנו, מה קרה איתו?", שאלנו. "הרוסים צלפו בו", אמר אבא בידענות, כאילו ראה את המחזה מרחוק מבעד משקפת. "הוא שוכב בשלג, והשלג נופל עליו, מכסה אותו.

הסיפורים של אבא היו נפסקים פתאום, ללא התרעה כלשהי, כאשר לבית שלנו היו פורצים שוטרי יודנראט, שהתרוצצו בדירה בצעקות, ואבא היה נכנס איתנו למסתור שמאחורי הארון, אותו חדר קטן ללא חלונות, שם היה כבר יותר מקום, כי שכנינו היו בלתי זהירים, נתפסו על ידי שוטרים והלכו לאומשלאגפלאץ.

ישבנו בשקט ובלי נשימה מאחורי הארון עד שלשוטרים נמאס לדפוק במקלות עץ על הקירות, ועד שהתרחקו כשהם מקללים משהו או מישהו ביידיש. רק אז היינו יכולים להזיז את הארון, לצאת, להעמיד את המיטות שנהפכו עם רגליהן למעלה, לסדר מזרנים, לשבת ליד אבא ולשמוע עד הסוף את הסיפור שהופסק באמצע.

 כך היינו מעבירים את הזמן בלי אמא, רעבים, אבל עם סיפורי אבא, עד שיום אחד בצהריים הופיעה אצלנו פתאום אורחת מהצד השני של החומה, אשה פולנייה שהביאה לנו מכתב מאמא. "יש לי כבר קנקארטה עם שם יפה של פולני", כתבה אמא, "אני גרה בחדר שכור, מסדרת לכם תעודות לידה, לא יעבור הרבה זמן עד שנתראה". "איך היא הסתדרה שם?", שאלנו את האשה מהחלק הארי של ורשה, "הרי לאמא שלנו לא היה שום כסף או דבר ערך. אפילו את שתי טבעות הנישואים מכרנו בגטו כדי להשיג בשבילה את תעודת הלידה המזויפת שאיתה היא יצאה". האשה הניפה את ידה בביטול. "עזרתי לה", אמרה, "למכור את שועל הכסף. הוא נמכר בקלות כי היה יפה מאוד". האשה הלכה. נשארנו לבד. "אתם רוצים סיפור?", שאל אבא, "יש לי בשבילכם משהו חדש לגמרי. סיפור על שועל כסף פולני שהציל את חייה של המשפחה היהודית שאהבה אותו".

 אחרי זמן-מה יצאה אחותי מהגטו, והצטרפה לאמא בצד הארי של ורשה. נשארתי לבד עם אבא בדירה ריקה. אני זוכר את טעם המרק שהיינו מבשלים לנו מקרומי לחם ישנים ועבשים, ואני זוכר שברחוב שכבו גופות מכוסות עיתונים. מפעם לפעם איזה יהודי שהלך ברחוב בצעדים מהירים ומפוחדים היה מרים עיתון כדי לראות מי מת, ומיד פורח בבהלה. אבא הפסיק להתפלל. דיברנו רק מעט, אך לעתים קרובות אחזנו ידיים. וכך עד הרגע שהגיע תורי. אבא העיר אותי באמצע הלילה מהשינה. חלמתי בדיוק ששועל הכסף של אמא שלנו ברח מבעליו החדשים וחזר לגטו. קמתי מהמיטה ורצתי לארון, שהיה ריק. "מה אתה מחפש?", שאל אבא. "כלום, שום דבר", התביישתי, והסתרתי את פניי בשרוול.

"תתעורר, סידרתי לך יציאה מהגטו עם קבוצת הפולנים האחרונה שיוצאת לעבודה מאחורי החומות", אמר אבא, וענד על פרק ידי השמאלית את השעון שלו, צִימָה שחור-צג. עמדנו על יד החלון, מחובקים ושותקים, ואחר ירדנו לרחוב. 

היה עדיין חושך, ועל יד ביתנו סידרו שוטרי היודנראט, בצעקות ובמכות, את אוחזי האתים בשורות. אבא דחף אותי אל בין הפועלים, ומישהו נתן לי את. 

"ואתה?", שאלתי את אבא, "מה יהיה איתך?""אני אשאר בגטו, אחכה פה עד סוף המלחמה, ואחר כך ניפגש. עם האף היהודי שלי אין לי מה לחפש בצד השני של החומה. לֵך, אל תסתובב", הוא הספיק עוד לבקש כששורות הפועלים החלו לצעוד לכיוון היציאה מהגטו. לא שמעתי לאבא והפניתי אליו את ראשי, בעוד השוטרים מזרזים אותי באיומי מקלות. אבא עמד בכניסה לביתנו וידו מונפת לפרידה, כאילו ידע שאני אסתובב לראות אותו בפעם האחרונה".

לכתבה המלאה של יגאל סרנה בבלוג שלו , "עד ראייה"