מאת: יואב בר-עם (ברנדמן)
איך סדק אחד יכול להציל חיים
ב-29 ליוני 1941 בבוקר הגיעו השוטרים הרומנים אלינו הביתה. אחרי שפרצו את
הדלת, התחילו לשבור ולגנוב מכל הבא ליד. איתם באו גם אזרחים רומנים ששדדו לנו את
הבית והרביצו לנו. השוטרים לקחו את אבא שלי ואותי לתחנת המשטרה. בדרך הרביצו לנו.
בדרך ראינו אנשים שוכבים ברחובות. רק בשלב מאוחר יותר הבנתי שאלו יהודים שנהרגו
בפרעות.
במשטרה ישבנו על הרצפה בחצר במשך שעות רבות. כל הזמן הגיעו עוד ועוד
יהודים. כשכבר לא היה מקום בחצר המשטרה, הצעידו אותנו עד לתחנת הרכבת. בדרך
התושבים הנוצרים של העיר הרביצו לנו וזרקו עלינו אבנים וחפצים שונים.
כשהגענו לתחנת הרכבת ראינו שמעלים את כולם לקרונות משא אטומות, מעץ, ללא
חלונות. את אבי ואותי העלו לקרון בין הראשונים. אבי שהבין כנראה מה שהולך לקרות
חיפש ומצא סדק קטן בין לוחות העץ של הקרון. הוא תפש אותי והצמיד אותי לסדק ואמר לי
בשום אופן לא לזוז ממנו לא משנה מה קורה. הקרון התמלא במהירות. היו בו מעל מאה
איש. היה מאוד צפוף, כולם היו צמודים אחד לשני ואי אפשר היה לזוז או לשבת. כשסגרו
את דלת הקרון היה חושך מוחלט. כבר לא ראיתי את אבי. כשקראתי לו הבנתי שהוא כבר לא
לידי. הוא חזר ואמר לי לא לזוז מהחריץ.
החום והמחנק בקרון היו קשים מאוד כבר דקות בודדות מהרגע שסגרו את הדלתות.
נצמדתי בכל כוחי לסדק עם שפתי ושאפתי אויר דרך החריץ. הרכבת לא זזה זמן רב מאוד.
אנשים החלו להתעלף מהחום ומהמחנק. אחרי המון זמן הרכבת החלה לנסוע ונסעה כמה שעות
טובות. החום, המחנק והריחות בקרון היו בלתי נסבלים. מי שיכול היה לזוז קצת הוריד
את הבגדים בגלל החום. בשלב מסויים איבדתי קשר עם אבי. אחרי נצח הרכבת נעצרה, אבל
עבר עוד נצח עד שפתחו את דלת הקרון. כשהדלת נפתחה, נורה צרור לתוך הקרון ואז נהיה
שקט. אחר כך הגיעו אנשים שהיו צריכים לפנות את הגופות מהקרונות.
ברגע שהיתה לי ההזדמנות קפצתי מהקרון ורצתי בכל הכח והמהירות בלי להסתכל
אחורה. למזלי לא היה שוטר בקרבת הקרון כך שהצלחתי לברוח בלי שיירו בי. רצתי עד
החורשה הקרובה שם פגשתי את חברי הטוב וולדי. ביחד המשכנו עד החווה הקרובה, שם נתנו
לנו אוכל ושתיה ומקום לישון למשך מספר ימים. אחר כך המשכנו לפודו-אילואי. לשם,
לבית הכנסת בעיר, הגיעו היהודים שניצלו מרכבת המוות. וולדי ואני נלקחנו ע"י
אחת המשפחות היהודיות והיינו אצלם כמה חודשים לפני שיכולנו לחזור ליאסי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה