מאת: שרה אגנס פישר (קנופלר)
אמי נולדה בתאריך 24/6/1933 בדברצן שבהונגריה. היא
הייתה הבת הבכורה לאימה היינל (חיה) ואביה צבי קנופלר. לאחר שלוש שנים נולד
אחיה ישראל.
לאביה הייתה חנות לכלי – בית איכותיים. המשפחה הייתה
משפחה אמידה. באורח קבע גרה עם המשפחה עובדת שניקתה ובישלה ועשתה את כל
עבודות הבית (כפי שעושות עובדות זרות כיום). לרוב המשפחות היהודיות בעיר היו
עובדות כאלה. אמא של אימי, עבדה בחנות ביחד עם אביה.
אמי למדה בבית ספר דתי-יהודי שם למדו על חגי ישראל
אולם שאר תוכנית הלימודים הייתה כתכנית הלימודים הרגילה. אימי זוכרת שבלכתה
ברחוב צעקו לעברה לא פעם יהודייה מלוכלכת ועוד קללות נוספות.
לפני המלחמה מידי שנה, היו היהודים צריכים לעבוד
כחודש במחנה עבודה הונגרי ללא תשלום, כהוראת החוק ההונגרי. והיא זוכרת שאביה נאלץ
לעשות זאת מידי שנה.
כאשר אימי הייתה בגיל 11 נכנסו הגרמנים להונגריה. כל
האימהות רצו לבית הספר לקחת את ילדיהן מבית הספר שכן, הגרמנים הסתובבו ברחובות
העיר.
כשבוע לאחר כניסת הגרמנים נלקח אביה למחנה עבודה
הונגרי. היא זוכרת שביקרה אותו שם פעם אחת, אולם אחר כך לא התאפשר לעשות זאת ומאז
לא ראתה שוב. זמן קצר לאחר שהכוחות הגרמנים נכנסו להונגריה, הועברו היהודים
לגטו בעיר. שם אולצו להסתובב עם טלאי צהוב. בשלב זה לא יצאה מהבית ורק המבוגרים
עשו זאת. חנות המשפחה נלקחה ממנה.
לא זכור לה כמה זמן הם היו בגטו, היא זוכרת, שבשלב
הבא, אספו את היהודים מהגטו במשאיות ולקחו אותם לתחנת הרכבת שבעיר. ההונגרים שהיו
עדים למחזה עמדו מחאו כפיים, צחקו ואמרו: "לוקחים את היהודים המסריחים,
הלוואי ולא יחזרו". הרכבת שעליה הועלתה ביחד עם אימה אחיה ועוד בני
משפחה, הייתה רכבת ארוכה מאוד. בשלב כלשהו הרכבת חולקה לשתיים. חלק מהקרונות המשיכו
בנסיעה לאושוויץ וחלק לווינה.
בתום המסע הם הגיעו לכפר בקרבת וינה בשם: "גרוס
אנצדורף". המבוגרים עבדו במהלך היום בחקלאות. אימי שהייתה בת 11 נשארה עם
הילדים הקטנים ושמרה עליהם במהלך היום. היו שם ילדים בני 4-5.
תנאי המחייה בכפר היו סבירים. הם יכלו להתקלח קיבלו
מספיק מזון וישנו באורה לצידם של הסוסים. כל האנשים שהיו שם נשארו בחיים עד סוף
המלחמה. ביניהם גם סבה (אביה של אמא).
הרוסים הם שכבשו את האזור בו שהו. היא זוכרת שהחיילים
הרוסים התנהגו לא כפי שמצופה מחיילים משחררים. הם ביקשו מהם חפצים יקרי ערך שכמובן
לא היו בנמצא. זכור לה גם שלימדו את הילדים לצרוח בקול "אימא אימא"
והנשים קשרו על ראשן מטפחות מכוערות כדי שלא ימצאו חן בעיני החיילים הרוסים.
בתום המלחמה חזרה המשפחה לבודפסט. אימי זוכרת מסע
רגלי מפרך וארוך. אם המשפחה קיוותה למצוא שם את בעלה לאחר המלחמה. בודפסט היוותה
מקום מפגש ואיחוד משפחות לאחר השואה. לאחר שהאב לא נמצא, חזרה המשפחה לדברצן.
מאוחר יותר סיפרו שני ניצולים ממחנה העבודה לאם שהאב נספה במלחמה.
לאחר שחזרו לדברצן הסתבר שמשפחה נוצרית חייה בביתם
ונהנית מכל הרכוש שהיה בו. הקהילה היהודית בעיר דאגה להם לדיור בדירה
אחרת. אם המשפחה חזרה לעבוד בחנות לכלי הבית שהייתה שלהם לפני המלחמה. עם
חזרתה לדרבצן חלתה אימי בשחפת ורותקה למיטה במשך שנתיים.
בתאריך 7/7/49 צורפה אימי לקבוצת בנות יתומות שהובלה
על ידי שני מדריכים יהודים וזאת במטרה להבריחם מהונגריה ולהביאם לארץ ישראל. הקבוצה
יצאה ברכבת מדרבצן לכפר בקרבת הגבול עם אוסטריה. לאחר שעברו את הגבול שהו באוסטריה
כחודשיים. מאוסטריה עברו לאיטליה ברכבת ומשם הגיעו באנייה לארץ. בהגיעם לארץ עלתה
לאנייה הזמרת שושנה דמרי להנעים את זמנם בשירה.
כאשר הגיעה
לארץ חייתה בקיבוץ משואות יצחק עד גיל 18. משם
עברה ביחד עם כמה בנות שהיו עימה בקיבוץ, לבית החלוצות ביפו. בתקופה זו עבדה בחנות
ירקות ביפו. בגיל 19 עברה להתגורר בבית של אמא שלה שהגיעה לנהריה, לאחר שעלתה
לארץ עם בעלה השני. בתום המלחמה נישאה אמא שלה בשנית עם יהודי מדברצן שאיבד את
אישתו ושני ילדיו בשואה. שתי בנותיו מנישואיו הראשונים (ששרדו את השואה) היגרו
לארצות הברית.
בנהריה עבדה כסייעת לרופא שיניים עד גיל 22 שבו
התחתנה ועברה לגור בטבריה. שם היא מתגוררת עד עצם היום הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה