"בהיותי ילדה קטנה
עברתי את הכיבוש הגרמני בזכות תושייתו של אבי , מזל מיוחד וטוב ליבה
ואנושיותה של שחקנית תאטרון פולני ידועה, בשם וונדה אולבריסקה.
ונדה סיכנה את
חייה כשהיא מחביאה בבית הקיץ שלה ליד וורשה את כל משפחתנו. עם סיום המלחמה חזרנו
לעיר מולדתנו, לובלין, מתוך תקווה, שמי מהמשפחה שניצל יגיע ללובלין, כך
נתאחד. אבל ניצולים ממשיים לא היו. אחיו של אבי, לו אבדו אשתו וילדיו, התחתן
בשנית. הגרו לארגנטינה, שם היתה להם משפחה.
ואילו אבי,
שהיה ציוני, החליט לעלות לישראל… מפולין לא נתנו לנו לקחת איתנו שום דבר בעל ערך.
וכך, עם מזוודה בידינו עלינו על רכבת, שהביאה אותנו לנמל בארי שבאיטליה .משם
עלינו על אנייה קטנה בשם גלילה ואיתנו עוד כמה מאות ניצולים. האנייה
הקטנה היטלטלה. זה היה חודש דצמבר והגלים היו גבוהים מאד. ישנו על הסיפון. כשהגענו
לחופי חיפה שוכנו באוהלים, במחנה עולים בשם שער העליה. קור ובוץ ולנו הבגדים
שעלינו. אבל האווירה היתה של אושר. סוף סוף הגענו למדינה שלנו.
בארץ היה
לאימי אח צעיר שעלה בשנות השלושים. הוא גר בתל אביב. על מנת להיות קרוב לאחיה כעבור
זמן מה עברנו למעברה קרובה לתל אביב. המעברה היתה קרויה אז מחנה עולים. המחנה,
מחנה עולים שמעון, שכן באבו כביר בפרדס – אז קרו לזה רכוש נטוש. לבושתי, רק
כשבגרתי הבנתי את פירוש המושג רכוש נטוש. למחנה היה ריח של פרדס. פרחים בעונה
ותפוזים בעונה. היתה גדר והוקמו בשטח המחנה צריפים. השירותים היו מחוץ לצריף וברז
המים לשטיפת כלים ורחצה גם הוא היה בחוץ. בחדר גדול אחד של הצריף שוכנו שתי
משפחות. אנחנו, משפחה של ארבע נפשות מפולין ועוד משפחה הונגרית: אבא אמא וילדה
קטנה. באותו החדר גרים וישנים כולנו. הם לא יודעים פולנית ואנחנו לא יודעים
הונגרית. כך גרנו שנה וחצי. ללמוד הייתי הולכת ברגל לבית ספר עממי אבו כביר. בכיתה
אחת למדו שלשה גילאים. מרוב שעמום הייתי פותרת תרגילי חיבור וחיסור כתרגילי כפל
וחילוק. אבל למדתי עברית.
בית העולים
היה מלא משפחות עם ילדים והשמש, החופש והחברים גרמו לי לחשוב שהחיים נהדרים. לא
היה במה לקנות אוכל. אכלנו בחדר אוכל משותף אוכל שנשלח כתרומה מאונרא. ברבות הימים
אבי מצא עבודה ויכולנו לקחת משכנתא ועברנו לבית משלנו- דירת שני חדרים לארבע נפשות
בשיכון ביצרון. על אף הקושי לא קיטרנו. היינו אסירי תודה על כל מה שקיבלנו. כי גם
מי שנתן לא היה לו ובכל זאת חילק איתנו. אני שירתתי שרות צבאי מלא.
למדתי רפואה
בירושלים. התחתנתי עם אילן אהוב ליבי, התפתחתי להיות פרופסור לרפואה. יש לי שלשה
ילדים ו- 9 נכדים. קשה לי לשאת קיטורי קיפוח. לאף אחד אז לא היה קל. המדינה
היתה ענייה וכל אחד עשה את מה שיכול……."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה