מאת: דבורה שריג (בולקה)
"אימי עברה טלטלות קשות
ביותר, בשל יהדותה, אם כי למזלה לא שהתה במחנה ריכוז. משפחתה נמלטה מפולין לרוסיה
מבעוד מועד. בדרך מתו הוריה והיא מצאה את עצמה יתומה בת 12, ללא בית, ללא
משפחה, וללא כל ידיעה כיצד יימשכו חייה… למזלה, מזכירת בית הספר שבו היא בילתה את
הלילה, פגשה אותה בוכייה, וכשהבינה כי הנערה אובדת עצות, הציעה לה לבוא ולגור
בביתה. אמי שהתה בביתה מספר שנים ו"הרוויחה את לחמה" בכך שעבדה בבית
שאירח אותה…
לאחר מספר
שנים נודע לה שמתארגנת קבוצת ילדים לעלייה לארץ. בקבוצת הילדים הזאת הייתה אחותה
לאה. היא הצטרפה אליה. הקבוצה היגרה לצרפת ומשם עלתה לישראל בשנת 1947. באונייה בה
הם הפליגו לארץ נפגשו אימי ואבי. אימי מצאה חן בעיני אבי, שלאחר שלושה שבועות של
היכרות אמר לה: "רבקה, תראי אני לבד את לבד, בואי נתחתן ונחיה ביחד."
אימי הייתה אז בת 19, ונענתה לו ברצון. כיום, אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו מפגש כה
קצר לפני הנישואים, אולי רק בחברה החרדית, אבל אז על רקע עברם הנורא ובדידותם,
אפשר להבין זאת. אבי ביטא זאת בהצעת הנישואים המנומקת והתמציתית שלו.
גם בארץ הוריי
נתקלו בקשיים, אך אלה היו קשיים מן הסוג הנורמלי, קשיי הגירה והסתגלות… כשנה
לאחר נישואיהם אני נולדתי. אבי כתב על כך בספרו: "כאשר אשתי נכנסה
להריון, חשתי שמחה עצומה: הנה לאחר כל מה שעברתי במחנות המוות, אני, שהייתי כמעט
עפר אדם, הצלחתי בתהליך של הקמת משפחה. הדבר עודד אותי לקבל בקלות את הקשיים
שבפניהם עמדתי." ואכן, הוריי לא הצליחו לפתח קריירה ולרכוש השכלה פורמלית,
בגלל הצורך לפרנס משפחה, ולהתאקלם בארץ. הם לא היו ממורמרים על כך, להיפך, הם תמיד
ראו את עצמם בני מזל על כך שנשארו בחיים אחרי השואה… עם זאת, אותנו ילדיהם, הם
תמיד עודדו ללמוד, להשכיל ולרכוש מקצוע."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה