שמי ויטה יושטין וכולדר. עליתי לארץ בשנת 1947
מהמחנות בקפריסין.
ברצוני לתעד את הלילה השחור והנורא מכל שחוויתי.
הלילה הזה זכור לי במעומם. מאז איני זוכרת תאריכים בכלל. נולדתי בפולין בשנת 1936,
בעיר רובנו. הייתי בת הבכורה ולי 2 אחים, תינוקות. הוריי נחמה ומרדכי אינם זכורים
לי כלל.
בגיל שלוש בלילה אפל וארור, בשנת 1939- בימי מלחמת העולם השנייה, נכנסו
הגרמנים לעיר הולדתי רובנו שבפולין. הם פרצו לביתי. הוריי לא היו בבית, הייתי עם
סבא וסבתא ושני אחיי. לא ידענו ולא חששנו מכל רע. אבל הרע מכל קרה.
אני ואחיי הוברחנו על ידי דודתי למשאית שהייתה עמוסה
בהמון אנשים הרגשתי מחנק ובכי ולא הבנתי איפה אני ומה קורה איתי ואיפה הם (הוריי)
מאותו רגע גמרתי להיות ילדה והפכתי לאדם מבוגר. הנדודים ביערות בבורות ובשדות החלו.
רעב ופחד היו המבקרים הקבועים בחיי, כך בדרך לא דרך
הגעתי לבוכרה באוזבקיסטן ומשם לאחר מלחמת העולם השנייה. בחזרה לפולין. בפולין
ברחובותיה אספו אנשי ארץ ישראל, את הילדים האבודים, משם למחנות ילדים בגרמניה.
לאחר זמן מה נשלחנו למרסיי והפלגנו על אניית "תאודור הרצל" הפלגה בלתי
לגלית לארץ ישראל.
בחופי הארץ נתפסנו על ידי הבריטים (מושלים אז בארץ
ישראל) והובלנו שוב כפליטים לקפריסין. בקפריסין זכור לי מאורע בו החליטו
האנגלים לקחת אותנו הילדים לים. הלכנו בשורות שמשני צידי השורות אנחנו מלווים
בשומרים בריטים עם רובים ומלפנינו ומאחורינו נסעו טנקים. תארו לעצמכם איזה כיף
חשתי. בקפריסין בזכות יום הולדתו של מלך אנגליה קיבלו הילדים היתומים
סרטיפיקטים לעלות לישראל.
בישראל הגענו למחנה עתלית ומשם למוסד אהבה בקריית
ביאליק. כאן התחילו חיי. הקמתי משפחה. נולדו לי שלושה ילדים. יש לי תשעה
נכדים שהם מתנת חיי.
בעלי
איתן היה קצין בצה"ל וכן שני בניי, בועז ולאור. כאשר בתי, שרית קבלה את התואר
במשפטים, באוניברסיטת ירושלים, חשתי בכל נימי נפשי וגופי כי ניצחתי את הרשע
הגרמני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה