ג'ילבר בלום נולד בשנת 1931 בעיירה
סרנה שבחבל אלזס (צרפת) כבנם הבכור של מרגריט ואלפרד. אביו עמד בראש הקהילה היהודית
בעיירה הקטנה, ושימש כגבאי בבית הכנסת המקומי. הוא פעל רבות לשילוב היהודים בחיי העיירה
והתנדב בעצמו ליחידת מכבי האש במקום.
עם התקדמותה של גרמניה הנאצית
והשתלטותה על שטחים נרחבים באירופה, חש ג'ילבר הצעיר שמציאות חייו משתנה. האנטישמיות
גאתה, מדי פעם צעקו לעברו "יהודי מסריח", ובאוויר ניתן היה לחוש תכונה של
טרום-מלחמה: גברים גויסו לצבא, ברחובות הסתובבו חיילים רבים, בבית הספר של ג'ילבר תרגלו
איך מסתתרים מתחת לשולחנות בשעת הפצצה, והמצב הכלכלי הלך והחמיר.
ביוני 1940, עם כיבוש צפון צרפת
על ידי הגרמנים ועל רקע ההפצצות המחרידות, החליטו בני המשפחה לעזוב את העיירה הקטנה
בה גרו ולהתיישב בעיר לימוז' בדרום צרפת. לימוז' הייתה נתונה תחת משטר "צרפת החופשית",
אך המחסור האדיר במזון הגיע אף אליה. כל משפחה נאלצה להסתפק בתלושי מזון, שלא הספיקו
אפילו למחייה בסיסית.
בנובמבר 1942 החמיר המצב: גרמניה
כבשה גם את שטח "צרפת החופשית", והצבא הצרפתי הובס. על היהודים נאסר לעבוד
ולסחור, ואביו של ג'ילבר לא יכול היה לפרנס את משפחתו. בתעודות הזהות של היהודים הוטבעה
המילה "יהודי", והם נרדפו בכל מקום. תחילה נערך המצוד רק ברחובות, אך בהמשך
הגיעו הגרמנים גם לבתים.
בדרך כלל היו מגיעים השוטרים לבתי
יהודים, ששכניהם הנוצרים הלשינו עליהם. באחד הימים נתפסו שכניה היהודים של משפחת בלום,
והיה ברור כי גם הם עלולים להיתפס בתוך זמן קצר. המשפחה התארגנה במהירות ועברה לגור
בדירה קטנה ומוזנחת מאחורי בניין גדול.
מסתור בחווה מרוחקת
יום אחד, כאשר שהו האם וילדיה
בדירה הטחובה, נשמעו דפיקות חזקות בדלת. האם הורתה לבנה לא לגשת, אך הדפיקות הלכו והתחזקו,
מלוּות בקריאות גסות: "משטרה, לפתוח את הדלת!". נשימתה של האם נעתקה. בלב
רועד ניגשה אל הדלת. בפתח עמדו שלושה שוטרים צרפתים. "אנחנו מבקשים את מר בלום",
צעק לעברה אחד השוטרים, אך האב לא היה בבית.
השוטרים דחפו את בני המשפחה אל
הקיר כמבקשים להפיל חומה בצורה, נכנסו לחדרים, פתחו דלתות של ארונות ומגֵרות, הזיזו,
שברו, ניתצו והרסו. אחרי כמה דקות, לאחר שנוכחו לדעת שהאב איננו, פנה אחד השוטרים אל
האם ואמר לה: "הראי לי את תעודת הזהות ואת תלושי המזון שלך". לאחר שנתנה
לו את מבוקשו, בחן את התעודות שוב ושוב, ואז מסר אותן לשוטר אחר שתחב אותן לכיס חולצתו.
האם ניסתה להתנגד, אך השוטר הדף אותה באלימות ואמר לה: "גברת בלום, התעודות נשארות
אצלנו. כשיחזור מר בלום תגידי לו שהמשטרה באה לבקרו, וכאשר יבוא לתחנת המשטרה יוכל
לקבל את התעודות בחזרה".
כשעזבו השוטרים את הבית, החלה
האם לארוז במהירות את חפצי המשפחה. בהגיע האב הביתה, כבר היו כולם מוכנים לצאת לחווה
של משפחת הברמאס - שם נהגה האם לקנות מצרכי מזון בשוק שחור, ושם ביקשה המשפחה להסתתר.
האם סיכמה עם בעלת החווה מבעוד מועד, שאם יהיה צורך בכך תסתתר המשפחה בחווה. עתה, משהתברר
כי שמו של האב מופיע ברשימת היהודים המבוקשים, ותעודותיה המזהות של האם נלקחו ממנה
- הסכנה הייתה מוחשית, ולא היה מנוס מהסתתרות.
חלפו כמה ימים, והאב התכונן לעזוב.
הוא אמר לג'ילבר: "מחר אעבור מכאן למחבוא אחר. אני רשום אצל הרשויות הצרפתיות
והגרמניות כיהודי שלא נתפס, וודאי יחפשו אחריי בכל מקום. אם חלילה יתפסו אותי, אני
רוצה שיתפסו אותי לבד". אלפרד סיפר לילד כי מר הברמאס מצא עבורו מחבוא בעליית
גג של בית חרושת קטן באמצע היער, ובשעת לילה מאוחרת יועבר, מוחבא תחת בולי עץ, לגומחה
בה יוחבא.
עברו ימים אחדים מאז הפּרֵדה מאביו,
ובאחד הבקרים הגיע רגע קשה נוסף. אמו של ג'ילבר לחשה לו, כי עליהם להיפרד. "גם
את עוזבת אותנו?", שאל ג'ילבר. "לא אני... אתה!" כשמילותיה מהדהדות
במוחו, הרגיש הילד שעולמו חרב עליו. הוא אינו יכול לעזוב את אמו. מה יהיה עליו? מה
יהיה על משפחתו המפורקת? העוגן היחיד בחייו!
אמו פנתה אליו בקול רציני והסבירה
לו שבעוד יומיים יצטרף לקבוצת ילדים יהודים שיעברו ביחד את הגבול לשווייץ. "מה
פתאום שווייץ?" חשב לעצמו ג'ילבר. "אני לא מכיר שם אף אחד. למה אני לא יכול
להתחבא פה? אני מוכן לגור אפילו ליד הזבל".
הגבול אל החופש
לפני שאמו של ג'לבר שוחחה עִמו
על הברחת הגבול השווייצרי, היא יצרה קשר עם ארגון ה-O.S.E וביקשה לצרפו לקבוצה של ילדים,
שמטרתה לחצות את הגבול אל שווייץ הניטרלית. עם עלות השחר יצא ג'ילבר לכיוון תחנת הרכבת
של העיר ליון. בהגיעו אל היעד, נתנה לו נציגה מטעמו של הארגון היהודי תעודת זהות מזויפת
- זהות חדשה אותה יצטרך לאמץ.
בערב הגיעו הילדים לאולם מואר
ענק ללא חלונות. הם הסתדרו בקבוצות על פי הוראה, וקיבלו תדריך על המסע הארוך הצפוי
להם לעבר החופש: "לא ללכת לבד! מי שיֵלך לבד עלול לטעות ולהיתפס וכך להסגיר את
כל הקבוצה. ללכת רק אחרי מי שלפניך ולא לסטות מן הכביש! מי שיסטה עלול להידרדר למטה.
לא לפחד מנביחות הכלבים! באזור הגבול מסתובבים חיילים רבים עם כלבי שמירה, אך אם תשמרו
על השקט, הכלבים רק ינבחו ולא יעונה לכם רע."
סופסוף יצאה הקבוצה לדרך. ככל
שהתקרבו הילדים לגבול גברו נביחות הכלבים, עד שנעשו קרובות ומאיימות עד מאוד. לעתים
קפאו במקומם הילדים הקטנים מרוב פחד, אך הצליחו להתגבר בידעם שכניעה לפחד עלולה לעלות
להם בחייהם. לאחר שכבר התרגלו להליכה בדרך הקשה, החל אחד התינוקות בקבוצה לבכות. שוב
גבר הפחד, ואחד מהילדים הבוגרים טען שהתינוק
מסַכֵּן את כל השאר ושיש להשאירו ביער. טרם הפך הנושא לוויכוח בין החברים, הצליחה האם
להשתיק את התינוק בעזרת כרית קטנה. במהרה השתרר שוב השקט, ורק בדרך נס לא נחנק התינוק.
החיילים הגרמנים לא גילו את קבוצת הילדים.
הליכה נוספת במעלה היער הובילה
את הקבוצה לשביל, שבסופו גדר תיל קרועה. אחרי שיעברו את הגדר, יהיו בשווייץ! הקבוצה
החלו ללכת במעלה ההר ומילאה את ההוראות במלואן. לפתע האירה מעל הילדים אלומת אור חזקה.
מבוהלים השתטחו מיד על האדמה, שומעים קולות של חיילים צועקים בניב גרמני. החיילים הלבושים
במדים ירוקים התקרבו אל הילדים הקטנים, והורו להם להגיע אל גדר התיל. הילדים לא העזו
להתנגד, ורק ליד הגדר התברר להם שאלו אינם חיילים גרמנים כי אם שוויצרים. הללו הפרידו
בין חוטי התיל ויצרו מעבר לילדים. ג'ילבר היה הראשון שחצה בבטחה את הגדר ונכנס לשטחה
של שווייץ - אל החופש המיוחל.
לאחר המלחמה
חודשים ספורים לאחר חציית הגבול
הסתיימה המלחמה. משפחת בלום התאחדה והקימה את ביתה מחדש בשטרסבורג שבצרפת. הוריו של
ג'ילבר ייסדו מעון לילדים יהודים שהוריהם הושמדו בידי הנאצים. המעון פעל במשך 18 שנים,
ונסגר רק לאחר שאחרון הילדים התחתן והקים בית.
אחיותיו של ג'ילבר עלו בבגרותן
ארצה, ומשפחת הברמאס הוכרזה כ"חסידת אומות עולם". ג'ילבר למד נגרות ועסק
במקצוע זה עד צאתו לגמלאות. בשנת 1992 עלה לארץ, והקים את ביתו מחדש בירושלים עם כל
בני משפחתו.
מקור:
מורגנשטרן נעמי, במסתור - ילדים בתקופת השואה בצרפת,
ירושלים: יד ושם, תשנ"ח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה