נולדתי
בפולין בוורשה בתאריך 30.5.1935. הייתי בוורשה עד גיל 4. אחד מהזיכרונות הראשונים
שלי היא שאנחנו יושבים בפרוזדור ומפציצים את העיר. אבא, אמא, אני, אח של אבא שלי
ואשתו עזבנו את ורשה והגענו לווילנה – שם הייתה כל המשפחה של אבי.
הגסטפו לקחו
את אבא שלי כשהייתי בת 6 ועד היום לא יודעים מה קרה איתו. לא היה תאריך למות אבי
ולא היה מקום קבורה ידוע. מגיל 6 לא היה לי אבא.
גורשנו לגטו
לדירה בעלת 2-3 חדרים, וגרו בה כ-40 איש. כולם ישנו על מזרונים בדירה ורק לדודה של
אבא שלי הייתה מיטה. יום אחד הודיעו לנו שכולם צריכים להתייצב בכיכר בגטו, ומי שלא
בא ומוצאים אותו בדירה – הורגים אותו.
באותו ערב
הגיעו הליטאים והתחילו לירות באוויר כאזהרה וזרזו את האנשים ללכת לכיכר. אמא שלי
החליטה שהיא ואני נשאר בדירה ולא נלך לכיכר. אחרי זמן מה, הגיעו השוטרים הליטאים
וחיפשו בכל הדירות במטרה למצוא יהודים. השוטרים הכו בדלתות ופרצו אל הדירה בעזרת
הרובים שלהם וחיפשו יהודים שלא הלכו לכיכר. במזל גדול, הם פספסו את הדלת של הדירה
שלנו.
אח של
אבי שנשאר בגטו היה מהנדס בניין. הוא סיים את בית הספר להנדסה עם חבר ללימודים גוי.
יום אחד, כשאמא שלי הלכה לעבודה היא לקחה אותי איתה ויצאנו משער הגטו. אחרי זמן מה
היא משכה אותי חזק ואנחנו נעלמנו לסמטה בצד. הגענו לבית של המהנדס הזה והתחבאנו שם.
הזכרון היחיד
שיש לי מגטו ורשה הוא האנשים שנראים כמו שלדים מתים ברחובות שמכסים אותם בעיתונים.
אני גם זוכרת שאמא שלי הכינה לי סנדוויץ׳ ופתאום אחד השלדים הבין שיש לי אוכל והוא
גנב לי אותו מהכיס, ואכל את הסנדוויץ׳ עם הנייר.
אחרי שהבנו מה
באמת קורה בגטו, ברחנו משם והלכנו לעיירה מחוץ לורשה מפני שאמא שלי גדלה בורשה ולא
רצינו שאף אחד יזהה אותנו. בעיירה הזו אמא שלי לימדה אותי מספרי לימוד שהיו לנו
ושיחקתי עם ילדים.
כשהייתי
בת 10 אמא שלי הכניסה אותי לבית ספר של נזירות בכיתה ה׳, כך שאסור היה לי לומר
שאני יהודייה. לא ידעתי מה זה להיות יהודי, אבל ידעתי שזה משהו שלילי, שצריך
להסתיר. הרבה אנשים מוילנה ממשפחתו של אבא שלי הגיעו ללודג׳ ודוד שלי קיבל אישור
לחזור לפולין אחרי שגורש לרוסיה. מאוד נהנתי בלימודים בבית הספר אבל היה לי קשה עם
ההסתרה של היהדות שלי.
כמו בכל בית ספר נוצרי, מגיע זמן שבו כל התלמידות הולכות לוידוי הראשון שלהם בכנסייה. וידוי זה מלווה בטקס גדול ומפואר, בו כל התלמידות הולכות עם שמלות לבנות יפות. כל הבנות בבית הספר שלי הלכו לוידוי ואני גם רציתי ללכת כי לא רציתי להישאר בחוץ, אבל אמא שלי אמרה לי שאני יהודייה ושהיא לא מרשה לי ללכת לוידוי. היא סיפרה למנהל בית הספר שאני חולה ושטקס כזה יכביד עליי. אני מאוד כעסתי. שוב הייתה הרגשה שלהיות יהודי זה דבר מכביד, שלילי ומעיק. עוד פעם הייתי צריכה להסתיר את העובדה שאני יהודייה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה