מאת: פנחס כפיר
פנחס
כפיר נולד ב – 19 בינואר 1932 בעיירה אילוק, במדינת קרואטיה, ששכנה על הגדה
הדרומית של הנהר דנובה. המדינה הייתה שייכת לממלכת יוגוסלביה של העמים הסלביים
הדרומיים, ממלכה שהייתה קיימת רק 20 שנה, בין שתי מלחמות העולם.
פיר היה
"ילד חדר". הילדים היהודים היו נשלחים ל"חדר" בגיל שלוש, שם
למדו קרוא וכתוב. כשהגיע פנחס לבית הספר העממי היוגוסלבי, הוא כבר ידע לכתוב שלושה
סוגי כתב: הכתב הארמי, כתב רש"י והכתב המחובר. הוא למד לדבר עברית
במבטא אשכנזי, יידיש וגרמנית וכבר בגיל שבע ידע לכתוב שבעה סוגי כתב ולדבר בחמש
שפות. בשנת 1941, כשהיה כפיר בן עשר, פלשו הגרמנים ליוגוסלביה ופירקו אותה.
קרואטיה נפרדה מיד מהממלכה והכריזה שהיא בת ברית לגרמניה הנאצית.
המיליציה שלהם בשם אוסטשה, החלה לעשות צרות ליהודים.
סימנו את הבתים במגן דוד וחייבו את היהודים לשים סרט צהוב על הזרוע. הם פלשו
לבתיהם, היכו אותם, הרסו והשמידו. לקחו את רכושם והתעללו בהם. כאשר
הגרמנים פלשו, אמו של כפיר הבינה שישנה בעיה וגילתה תושייה.
אמא של פנחס-בובי, הייתה ילידת הונגריה.
בהונגריה שלטו הפאשיסיטים, שהיו עדיין סובלניים ליהודים. היא התקשרה לקרוביה
בהונגריה וביקשה מהם לדאוג לילדיה, היא האמינה ששם בניה יהיו בטוחים יותר.
פנחס מספר: "בסוף 1941, אימי מסרה אותנו, אני בן
תשע ואחי ינקו בן שש, לאישה סרבית, שהבריחה אותנו דרך נהר הדנובה מהצד הקרואטי
להונגריה. שם חיכה לנו בן דוד מבוגר ואסף אותנו לביתו".
חודשיים לאחר שעזבו את קרואטיה להונגריה, הגרמנים
העבירו את כל יהודי העיירה אילוק, למחנות הריכוז, ובקיץ של אותה השנה כבר לא
נשארו שם יהודים. רצחו את כולם, כולל את ההורים ואת האחות שהייתה בת שנתיים.
בהונגריה הם חיו ללא ניירות ולכן נאלצו להסתתר
מהשלטונות. כפיר ואחיו הופרדו ונדדו בין דודים וקרובי משפחה על מנת ששכנים ואנשים
לא יחשדו. מ-1941 סוף עד מרץ 1944, היו ללא מידע על הוריהם. רק אחר כך
נודע לפנחס ולאחיו שהם נרצחו במחנה ריכוז יסנרובץ.
ב-1944 תפסו הגרמנים את השלטון בהונגריה, הדיחו את
הפאשיסיטים והשתלטו על הונגריה. אנשי המיליציה "צלב החץ" החלו
לפעול. הגרמנים ידעו שיש המון פליטים המסתובבים ללא ניירות ולכן הכריזו שכל
מי שלא יסגיר את הפליטים, לאחר שיתגלה, יוצא להורג. דודו של פנחס נאלץ להסגיר אותו
ואת אחיו. הנאצים, שלושה חיילי S.S ושלושה אנשי גיסטפו, הגיעו ואספו את שני הילדים הקטנים, את פנחס-בובי ואת
אחיו ינקו. העבירו אותם לבית סוהר הכי גדול בהונגריה, שאסיריו היו
פושעים ואכזריים. בובי מספר: "הם לא ראו אותנו כי העלמתי את עצמי"
הוא מסביר: "על מנת להתמודד עם המצב העגום הייתי מתעלם ומעלים את עצמי וחי
בתוך בועה".
אחר כך העבירו אותם למחנה ריכוז גרמני בתוך הונגריה
ולאחר זמן מה העלו אותם לרכבת המוות לאושוויץ. בדרך לאושוויץ הרכבת נעצרה על
המסילה. אנשים לבושי חליפות עמדו על המסילה מנופפים בדפים לבנים. בין האנשים עמד
ראול ולנברג שהיה שגריר שוודיה בבודפשט. ולנבג הגיע לבודפשט. כשנודע לו על
מצב היהודים הוא ארגן את כל אנשי השגרירות שיעבדו למען הצלת היהודים. ולנברג אירגן
כמה שיותר תעודות זהות מזויפות, לכל שם שיכלו למצוא. הוא עמד על המסילה מול הרכבת
והגרמנים עצרו את הרכבת. ולנברג הסביר לגרמנים, שכל הילדים מתחת לגיל 13 הם תחת
חסות שוודיה. ולנברג סיפק לגרמנים, שהבירוקרטיה הייתה חשובה להם, מסמכים,
שכל הנשים והילדים שהיו ברכבת הם תחת חסות שוודיה. בדרך זו הוא הציל כ- 100,000
יהודים.
על
מעורבותו זאת הוכר ולנברג על ידי מדינת ישראל כחסיד אומות
העולם. ולנברג ארגן משאיות ולקח את היהודים שהציל חזרה לגטו בודפשט, הכניס
אותם לבית מוגן ואת הילדים לבית יתומים שהקים, שעליו היו דגלים של הצלב האדום
השוודי, השוויצרי והבינלאומי. הכניסה לנאצים הייתה אסורה.
בינואר 1945 נכנס חייל הצבא האדום, עם הצלחת (כך
נקראה המחסנית בצורת צלחת). זה היה יום הולדת ה – 13 בלועזית. החייל ראה
אותנו רעבים מסכנים, מלאים בכינים והלך. כולם הבינו שנגמרה המלחמה
ויצאו. אנשים וילדים רצו לחנויות להשיג אוכל, אך לא היה, כי הכל נבזז. פנחס-בובי
הלך לחפש ספרים וחזר לבית היתומים עם ספרים.
לאחר זמן מה, בן הדוד שהעביר אותם מקרואטיה לדברצן,
הגיע לבית היתומים והחזיר אותם לדברצן. שם גילו פנחס-בובו ואחיו ינקו,
שכל משפחתם נהרגה. החיים לא שבו למסלולם. הדוד היה שבור ולבובי
היה קשה לצאת מהבועה. היה בחור גוי במבנה של הדוד שלימד אותו כדורגל ובמקום ללכת
ל"חידר" הוא הלך למשחקי הקבוצה המקומית ושיחק איתו בכדור רגל.
כעבור זמן מה הגיעו שליחי בני עקיבא ושכנעו
יתומים להעבירם לישראל. בעבר, הדוד כעס על בנו כי בשנת 1943
הצטרף לבני עקיבא והדוד כמעט גרש אותו מהבית. הדוד האמין אז, שיש לחכות למשיח ורק
אז להעלות לארץ. הדוד, שהיה שבור ויתר עלי ועל אחי ואיפשר לשליח בני
עקיבא לקחת אותנו.
הילדים שנאספו נלקחו לעיירה בשם דסק. לילדים שנאספו
וחונכו במקום קוראים "ילדי דסק ". במקום זה הוכשרו הילדים
לקראת העלייה לארץ. לימדו אותם את השפה העברית, היסטוריה של עם ישראל, מעט חקלאות
ועל החלוצים שבונים את הארץ. בובי, גם שם אהב לשחק כדור רגל ולקרא
ספרים.
פנחס מספר: "לימים ילדי דסק גדלו ורובם
משכילים ועוסקים בארץ בתפקידים חשובים."
ביולי 1946, עלו ילדי דסק וביניהם בובי ואחיו למשאית
ויצאו לדרך ארוכה לכיוון ארץ ישראל. בדרך לארץ עברו טלטולים רבים. בזגרב הם שהו
זמן מה. בסוף נובמבר 1946 עלה בובי יחד עם ילדי דסק לספינה בשם "כנסת
ישראל", ספינה פנמית שהובילה פחם בדרך לארץ. המצב בספינה היה קשה. קור, רעב,
צמא וצפיפות נוראה. השיטו את הספינה בניסיון להתחמק מהאנגלים, אבל הספינה
התגלתה והאנגלים גררו אותה לנמל חיפה. היו קרבות בין האנגלים למעפילים. היו
הרוגים. המעפילים הורדו עם גז מדמיע. כל מי שנזקק הועבר לבית החולים בחיפה את כל
היתר העלו על נושאת גייסות והועברו לקפריסין שם שהו תשעה חודשים. קבוצת ילדי
דסק המשיכה את שגרת חייה, כפי שהתנהלה בעיירה דסק וכמובן שגם שם שיחק פנחס-בובי רק
בכדורגל.
בערב ראש השנה התבשרו העצורים בקפריסין על חמש מאות
סרטיפיקטים לילדים הכוללים את ילדי דסק. ב-22 בדצמבר 1947 ילדי דסק הפליגו
בספינת הוד מלכותו, מלך אנגליה מנמל פמגוסטה שבקפריסין לנמל חיפה. ילדי
דסק הועברו ל"כפר בתיה" ברעננה. הם הגיעו ל"כפר
בתיה" חצי שנה לפני קום המדינה. שם זכו למיטות נוחות, אוכל בשפע
ולחינוך. ילדי דסק חוו שתי חוויות מרגשות: האחת, ההכרזה בעצרת האום
בכ"ט בנובמבר, והשנייה, ההכרזה על הקמת המדינה בה' באייר.
פנחס-בובי מספר שהמשיך להשתמט מלימודיו ובעיקר
לשחק כדורגל ובזכות משחקי הכדורגל יצר קשרים חברתיים עם הילדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה