29
באוקטובר 1942 ( יום ה' )
"אתמול הבאתי מצרכי מזון . סחבתי על כתפי החלושות 20
ק"ג. ובעצמי איני תופסת עתה , כיצד הגעתי . אבל היום עצמותי ממש שבורות,
ואצטרך נגד רצוני לשכב במיטה. אבל יש לי קורת רוח רבה. "
31
באוקטובר 1942 ( יום שבת)
הימים חולפים מהר .
לגיטו זורמים ירקות רבים , אבל עתה מתחילים כבר לחסל את הבריגדות העונתיות . אני
מתחילה לחשוב על בריגדה אחרת, אבל אינני יודעת , אם כדאי לי ללכת. קר ואין לי
נעלים. בקיצור עוד אחשוב על כך.
2
בנובמבר 1942
( יום ב')
יום לא נעים .
הפרידו אותי מהבריגדה ושלחו לעבוד בשדה התעופה. בלילה עצרו אותי וכלאו אותי יחד עם 8 נשים חפות מפשע בבית הסוהר של הגטו.
לעולם לא אשכח לילה זה . שוכבת לי אני מאחורי סורג כפול ומהרהרת : למה ומדוע ? לא
עשינו כל רע!
26
באוקטובר 1942
( יום ג')
איום ונורא . בחמש
וחצי בבוקר העירו אותנו קריאות אימים : הגיטו מוקף , ברחוב וארניאי – 50 משאיות .
הכל קמו . השתררה בהלה. פה ושם נראו פניהם המבוהלות של נשים וילדים .
"אקציה" היתה המחשבה הראשונה. אך לא! כעבור זמן קצר נתברר , שלוקחים
לעבודה. גרמני ושני יהודים הלכו מבית לבית ורשימה בידיהם. לארוז את המטלטלים
ולנסוע . ככה הוציאו את רוזה , אירה , ליוסיה , את משפחת בארון . אני חוששת לרשה .
הלב מפרפר. אנחנו בינתיים ארזנו את מטלטלינו ומחכים לגורלנו. אני אמיצה . האנשים
עייפים , אדישים : אם לא היום- אז מחר . האלוהים יודע איפה טוב יותר! המוות הוא רק
אחד. אני יושבת ומחכה לגורלנו. אני מציצה בעד החלון . אם אינם באים לקחת אותנו
!"
3
בנובמבר 1942 ( יום ד' )
גם הפעם שיחק לנו
המזל : הסערה עברה מבלי לנגוע בנו. הוציאו 4,000 איש לעבודות . הפרידו את הגברים
מהנשים וחילקו לשלוש קבוצות . קבוצה אחת הוסעה לריגה , שניה – לאזאפישקיס, אך
ידיעות מהימנות –אין. כל הרובע , החל מהבלוקים עד רחוב וארניאי , כבר ריק. בלוקים הריקים נראים קודרים. הייתה לי עבודה
רבה. עזרתי לאנשים לעבור דירות. ככה – שוב עלה על הפרק ענין הקסירקוט. בינתיים
קיבלתי כרטיס לבית החרושת "גומה" . ייתכן ומחר כבר אלך . לדאבוני ,
אצטרך לעזוב את בית הספר המקצועי , אבל אינני מצטערת ביותר" .
מקור וקרדיט :
תמר לזרסון-רוסטובסקי , יומנה של תמרה
בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד ,
תשל"ו , 1976
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה