רמה קרמניצר היתה בת ארבע כשראתה את אביה ואמה, ברטה
ומוניו קרמניצר, בפעם האחרונה. היא לא ידעה אז מי נלחם נגד מי: "ידעתי רק
שלהייות יהודייה זה מוות". היא נולדה בלבוב, במזרח פולין (היום אוקראינה)
ב-1937. זיכרונה הראשון מהמלחמה הוא העקירה מהבית בו נולדה, כשמשתפי פעולה
אוקראינים אילצו אותם בגסות לעבור אל הגטו. כל יהודי הורשה לשאת אתו רק חבילה אחת.
גם לה הכינה אמה חבילה קטנה, שלא יכלה להכיל את צעצועיה.
לאחר חודשים ספורים בגטו, לקחו אותה הוריה לשיחה.
"הם אמרו לי שאלה זמנים רעים ואני צריכה להיות ילדה טובה כי הולכים להעביר
אותי לאנשים אחרים". באותו לילה, לקחה אותה אמה אל חומת הגטו שם המתין דודה
זיגמונד. בצד השני המתינו בני הזוג קניז'בסקי, רופא פולני מקומי ואשתו. "אמא
אמרה לי: ?את נוסעת עם הדודה, כך תקראי לה'", מספרת רמה, "אני לא זוכרת
את הפנים של אמא שלי באותו הרגע, רק את קולה, אבל אני בטוחה שהיא לא בכתה".
מחכה לאמא ליד החלון
רמה לא זוכרת את שמותיהם של בני הזוג קניז'בסקי, להם
העבירו הוריה את כל רכושם הנותר כדי לשלם על הצלתה. בשבילה הם היו רק "דוד
ו"דודה", למרות שיחסם אליה היה מרוחק וקר. "הבנתי רק שאני צריכה
להיות טובה ושקטה. ליד הבית עברו משאיות מלאות באנשים ושמעתי שהם אומרים ש'לוקחים
את היהודים'. כל הזמן עמדתי ליד החלון וחיכיתי שאמא תבוא לקחת אותי".
הגברת קניז'בסקי היתה מביאה מדי פעם חבילת אוכל למפעל
מחוץ לגטו בו עבדו הוריה ורמה הפצירה בה שתקח גם אותה, עד שלבסוף הסכימה.
"אמרתי להם שאני לא חוזרת למשפחת קניז'בסקי. אבא הושיב אותי על ברכיו, ואמר
?אם את רוצה שכולנו נחיה, את חייבת לחזור לדודה'. לא כעסתי. אמא לא אמרה דבר, רק
עמדה ובכתה וחיבקה אותי". היא לא ראתה יותר את הוריה ועל פי התיעוד ביד ושם,
הם נרצחו ב-31 במאי, 1943.
מאוחר יותר הצטרפה אליה קרובת משפחתם של בני הזוג
קניז'בסקי, לושה הירט, המבוגרת ממנה בתשע שנים. ד"ר קניז'בסקי חשש שהגרמנים
עלולים לערוך חיפושים בבית ורמה תסגיר את מוצאה. הוא הורה לאחד מבניו לקחת אותה אל
שדות השלג מחוץ לעיר ולהשאיר אותה שם, אך לושה שהועסקה בבית כמשרתת אמרה לרופא שאם
רמה מגורשת, גם היא תעזוב.
הן נשארו בבית שנתיים עד שמחבואן נודע לשלטונות,
ומצאו מחסה בביתו של קשיש פולני, שלא ידע את זהותן האמיתית. לאחר שחרור לבוב ביולי
1944, התגלגלו רמה ולושה בין מחנות העקורים בצ'כיה, אוסטריה, גרמניה ואיטליה עד
שבאוגוסט 1948 באו לישראל.
את
המסע שהחלה האם בגטו בלבוב, סיים בנה כטייס בצה"ל - וואלה ...
להיות כמו כולם
רמה רייס קרמינצר, שלאחר ששרדה את השואה בגבורה
רבה וזכתה להקים משפחה רחבה בארץ, כתבה ספר על תקופתה בתור ילדה בשואה, ספר זה
נקרא "להיות כמו כולם"
קצת על רמה: רמה, נולדה בשנת 1938 למשפחה יהודייה
מסורתית מהעיר לבוב שבאוקרינה, להורים בשם ברטה ומוניו, רמה היתה בת יחידה
במשפחתה.
לא עבר זמן רב מאז הולדתה, והגרמנים הגיעו גם
לאוקרינה והקימו גטו בעיר לבוב(בשנת 1941) וכבר בגיל שלוש רמה מצאה עצמה עם משפחתה
כלואה בגטו זה.
בתור ילדה קטנה רמה לא הבינה את חומרת המצב וכמו
ילדים קטנים רבים המשיכה את חייה בגטו בכך ששיחקה שם, נפגשה עם חברות ובילתה בחיק
משפחתה.
עד שיום אחד כל חייה השתנו, בחורף 1942 אמא של רמה
הוציאה אותה מן חדרה והובילה אותה לגדר הגטו, שם חיכה מחוץ לגטו הדוד שלה ששמו
מוריס.
אמה של רמה נשקה לביתה ואמרה לה שעליה לנסוע עם דוד
מוריס במרכבה, ושהמלחמה תסתיים השניים תפגשנה שוב.
רמה היתה בת 4 באותה תקופה, ולא הבינה מה קורה ,אך
עשתה כמצווה עליה, זחלה מתחת לגדר הגטו ונסעה עם הדוד שלה. מה שרמה לא ידעה, זאת
העובדה שזו תהיה הפעם האחרונה שהיא תראה את אמה.
החיים מחוץ לגטו:
לאחר שרמה הקטנה עברה לגור אצל דודיה לזמן מה ,הדודים
העבירו אותה לגור במשפחה נוצרית ששמה משפחת קנייזבסקי כמה רחובות מלבוב, שם היא
התרגלה למציאות חדשה, מציאות ללא הורים, ללא חום ואהבה, כמו כן רמה טענה שלא הייתה
רצוייה בבית זה, היא חייה בפחד מתמשך מהחיילים הגרמנים אשר באו לחפש יהודים,
ושכנים אוקראינים החלו לחשוד במשפחה ואיימו להלשין.הימים עברו,ורמה הקטנה הסתתרה
כלואה ובודדה, אך מספר חודשים לאחר ששהתה בבית משפחת קנייזבסקי, הגיעה אורחת
שהייתה קרובה לליבה.
אל ביתם של משפחת קנייזבסקי הגיעה בת דודתה
לושה הגדולה ממנה בתשע שנים, וכאן רמה מצאה לעצמה חברה לחיים שתחווה איתה את
השואה.
כשנתיים רמה חייה אצל משפחה זו, עד שיום אחד ראש
המשפחה הודיעה לבני משפחתה של רמה שהסכנה בהסתרת יהודים גדולה מנשוא, ועל רמה
לעזוב מיד.
אשתו של ראש הבית החליטה החלטה אמיצה להחביא את רמה,
ובכך הסתכנה מבעלה והנאצים.
בשנת 1942 התקיימה ועידת ואנזה שבה דנו על הפתרון
הסופי ליהודים, ובאמת בעיר לבוב כמעט ולא נשארו יהודים, רובם הושמדו וחלקם היו
בגטאות והאוקראינים בשיתוף עם הגרמנים חיפשו נמרצות אחר היהודים.
יום אחד שמעה הצוצה (בעלת הבית)דפיקות בדלת, לבית
נכנסו שני אוקראינים ושני אנשי גסטאפו . הם שאלו את בעלת הבית אם ישנם יהודים בבית
והיא ענתה שלא, אך לרוע מזלה לאחר חיפוש ממושך השניים מצאו את רמה ובת דודתה
מתחבאות. למזלה של הדודה, רמה הקטנה הצליחה לשכנע את הגרמנים שהגברת לא אשמה, אלא
רמה ובת דודתה התגנבו לבית מבלי ידיעתה.
בזמן שהבנות חיכו לגזר דינם, הגרמנים השתעשעו והלכו
להשתכר בסלון, ואחד מאנשי הגסטאפו מיהר אל השניים ודחק בהן להתחבא בעליית הגג לפני
שחבריו יחזרו. למזלן, האיש הציל אותן מידי הגסטאפו.
בית חדש לרמה:
מיד לאחר עזיבתם של הגרמנים , בעלת הבית אמרה לרמה
וללושה בת דודותה שעליהן לעזוב מיד לקומיטט, שם יקבלו מקלט של פליטים יהודים.
עליהן להתחפש לפולניות כפריות, לשנן את זהותם החדשה ולברוח. בדרך לשם הבנות נתפסות
ונשלחות לחקירה , אך רמה בת החמש מגלה תושייה רבה ומצליחה לתאם גרסאות עם בת דודתה
וכך הן ניצלות.
ממחנה הפליטים רמה ולושה מועברות לביתו של קופץ,שנמצא
בקלפרוב שבאוקראינה.קופץ הוא אוקראיני כפרי קודר וקר רוח, העוסק בעסקים בלתי
חוקיים של הברחות נשק.
במשך שנתיים שלמות קופץ לוקח את לושה למסעות מסוכנים
שבהם הם מוכרים נשק לצבא הסובייטי ורמה הקטנה נשארת לבד.
הם מקבלות מאדון קופץ 3 פרוסות לחם ומרק ליום,אך זה
מספיק להן בכדי להתקיים.
בשנת 1944 כובש השלטון הרוסי חלקים נרחבים באוקרינה
ומגיע גם לקפרוב , והצבא האדום עושה צעדת גאווה בעיר. כאשר הרוסים שולטים באיזור
זה, כל הילדים מחוייבים ללכת לבית הספר, ורמה הקטנה הולכת בגאווה לכיתה א. כמובן
שהיא נשארת תחת הסוואתה הנוצרית.
רמה מתבלטת כתלמידה מצטיינת ואוהבת ללכת לבית הספר.
המלחמה נגמרה, והגרמנים נסוגו מאוקראינה, לושה מרגישה
שזה הזמן לברוח ולוקחת בחשאי אותה ואת רמה ברכבת לקרקוב ומשם נוסעות אל ביתן בחדש,
בכפר בגיילביץ', שבו נמצא מחנה פליטים גדול ליהודים אשר מנוהל ע"י
הדוקטור היהודי צברלינג .
במקום זה הן מתקבלות בברכה ונער בן 22 אשר נועד לסייע
להן להתקאלם ושמו דוד הירט. דוד הירט בן 22, היה יהודי אשר התגייס לצבא הפולני
בזהות בדוייה כדי לשרוד ולנקום בגרמנים שרצחו את משפחתו. דוד מתאהב בלושה וזמן מה
לאחר מכן הם זוג ומתכננים להתחתן, ובנוסף לכך משמשים כזוג הורים לרמה הקטנה.
לאחר כשנתיים של שהיה בקיבוץ זה, מחליטים לושה ודוד
לעלות ארצה, מסע אשר ערך שלוש וחצי שנים שבהם הניצולים עברו בין אוסטריה גרמניה
איטליה צכוסלובקיה ועוד, כל זה כדי להפליג לחופי הארץ. במהלך המסע, או יותר נכון
לקראת סופו, לושה, רמה ודוד פוגשים ניצולים ממשפחותיהם במחנה ואסראלפינגן השוכן
בגרמניה ושם גם לושה ודוד מקיימים את חתונתם ומשמשים כאב ואם לרמה. לאחר שהשלושה
מסיימים מסע מפרך וחוצים את האליפים לאיטליה, הם לוקחים הפלגה משם לחופי ישראל.
וכאן מסופר על הפרק האחרון בספר, ילדות והתאקלמותה של רמה בארץ.
רמה יקרה, עבדתי אתך בבית ספר אילנות אשקלון, שתינו היינו מורות. את וותיקה, בעלת ניסיון, מומחית בהוראת הקריאה, סמכותית. אני מורה צעירה, חדשה, בראשית דרכי. שנים רבות היית עבורי מקור השראה ודוגמא אישית למקצוענות ולידענות. עשרות שנים אנו מכירות ומעולם לא ידעתי שתחילתך במאורעות השואה. זכיתי להזמינך להרצות בפני קבוצת סטודנטים במכללה האקדמית אשקלון ואני מחכה לך בקוצר רוח.
השבמחק