"המסע הארוך החל. הקשיים והסבל גם.
הרכבת יצאה מבודפשט ב-30 ביוני 1944 בדרכה לארץ ניטרלית, אך הגיעה למחנה
ברגן-בלזן. מעיל פרווה יפה היה לאלזה אותו לקחה איתה לשוויץ.משעלינו לרכבת
המשא הפך המעיל לשטיח עליו ישבנו, ישנו, אכלנו, התכסינו והתכרבלנו. הוא שימש אותנו
בכל הנדודים מבודפשט ועד שוויץ. המעיל ספג את כל ההקאות וההרטבות ואולי גם
דמעות, עד שאיבד צורתו ולא נודע שמעיל הוא. כשהגענו לשוויץ, אלזה נפרדה ממנו אחר
כבוד, ואמרה: "בארץ ישראל זורחת השמש, אין צורך במעיל
עוד…" "לאחר מסע רגלי ארוך הגענו אל תוך מחנה "ברגן
בלזן" במקום שהוקצה לנו".
"נוסעי הרכבת שוכנו בצריף גדול בו היו
המוני מיטות בשלוש קומות. קיבלתי מיטה בקומה התחתונה כשאלזה מעלי. זכינו ליחס
טוב יותר משזכו לו שאר האסירים. כילדה מאד קטנה הייתי ככלי שמחה בידי הגדולים.
הייתי ילדתה האהובה של אלזה. היא דאגה לי יום יום לצלחת מרק. כשחליתי היא לא משה
ממיטתי ודאגה לכל צרכי ושיקומי. אהבתי לראות את החיילים והשומרים במדיהם המיוחדים
ובמגפיהם המצוחצחים, בי לא פגעו לרעה אף פעם. אז פשטה שמועה שממשיכים לנסוע
לכיוון שוויץ ושהרכבת יוצאת. בן רגע נפרצה הגדר וה"המונים" שהיו במחנה
רצו בכוחם הדל אל החופש – אל הרכבת. אני זוכרת את התמונה בה אני רצה בין
ההמונים מבלי לדעת לאן, ומי לידי. הגענו לרכבת שהייתה מלוכלכת ומסריחה. אלזה ושבע
בנותיה נרתמו כולן לנקות את הקרון כדי שהנסיעה תנעם לנו. המסע יצא לדרך- אחרי
טלטולים רבים הגענו למונטריי שוויץ. הפליטים שוכנו באתרי תיירות שונים
ובתנאים מצוינים. התקבלנו בהתרגשות גדולה. עסקנים באו לקבל אותנו הפליטים – "הצלב
האדום" ו"הג'וינט" וכן עסקני מפלגות ציוניות מהארץ ובעיקר מהקרן
הקיימת לישראל. כולם הושיטו עזרה גדולה ובעיקר עשו נפשות לעלייה לארץ ע"י
קבלת אשרות עלייה מממשלת בריטניה, ששלטה בארץ. אנחנו הילדים גרנו בארמון בשוויץ.
דאגו לנו למיטות נקיות, נייר טואלט, סבון רחצה, מים חמים וארוחות טובות וטעימות-
שלא הכרנו. שהינו בשוויץ כשמונה חודשים נהדרים."
לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה