הערת צוות המיזם : זמן רב התלבטנו אם להעלות למאגר המידע את הקטעים עליהם סיפרה אלה מילך שריף עוד בשנת 2008 , אך בעקבות הסרט האוטוביוגראפי החדש " חטאים" אודות חייה של אלה מילך שריף החלטנו ,בכל זאת , להעלות את הקטעים המצמררים הבאים למאגר המידע .
"כך
תיאר ד"ר מילך את רצח בנו בן השלוש לונק-אליאש (מילך ואשתו שהו באותה עת
בדירת מסתור אחרת): "...עד לשעה שמונה בבוקר באו לשם הרוצחים שלוש פעמים
(למסתור בעליית הגג) ולא גילו אותם. הילד ישן. בשעה תשע כאשר בני התעורר ואמר
לכולם בקולו הערב 'בוקר טוב', נבהלה גיסתי קלרה וסתמה את פיו להשתיקו. הוא חשב
שהיא חונקת אותו ופרץ בבכי.
בדיוק אז עברו שם גרמנים, שמעו את הקול, חיפשו-ומצאו. יחפים ועירומים למחצה הובילו אותם למרכז העיר...לבית הקברות הובילו אותם בגשם שוטף. חותנתי בכתה כל הזמן וביקשה רחמים, ובגלל זה הכו אותה. בתה קלרה, עירומה ויפה כמו נימפה, בת 20 בלבד, הביטה סביב וביקשה שיצילו את הילד. לא נמצא איש אמיץ כזה... גיסתי הלכה עם הילד בראש הקבוצה, אמה אחריה.
כאשר הגיעו לבית הקברות, ביקשה גיסתי מגרמני אחד שיירה בילד ולא יזרוק אותו חי לבור. הוא הביט במבט של חיית פרא על הבתולה העירומה, היפה, תחילה ירה בבני שאותו החזיקה על ידיה ואחר כך הואיל לכבד גם אותה בכדור אחד. כך נפלו לבור, חבוקים".
בדיוק אז עברו שם גרמנים, שמעו את הקול, חיפשו-ומצאו. יחפים ועירומים למחצה הובילו אותם למרכז העיר...לבית הקברות הובילו אותם בגשם שוטף. חותנתי בכתה כל הזמן וביקשה רחמים, ובגלל זה הכו אותה. בתה קלרה, עירומה ויפה כמו נימפה, בת 20 בלבד, הביטה סביב וביקשה שיצילו את הילד. לא נמצא איש אמיץ כזה... גיסתי הלכה עם הילד בראש הקבוצה, אמה אחריה.
כאשר הגיעו לבית הקברות, ביקשה גיסתי מגרמני אחד שיירה בילד ולא יזרוק אותו חי לבור. הוא הביט במבט של חיית פרא על הבתולה העירומה, היפה, תחילה ירה בבני שאותו החזיקה על ידיה ואחר כך הואיל לכבד גם אותה בכדור אחד. כך נפלו לבור, חבוקים".
" אנחנו ב-5 ביוני 43', הנה
החוזה שנחתם בין נותן המקלט אדון ב' ואשתו (להלן צד א'), לבין ד"ר מילך
וגיסו, גם הוא רופא, להלן צד ב': " צד א' מתחייב בהן צדקו להסתיר את צד ב' כל
עוד נשקפת סכנה לחייהם...צד ב' מתחייב בתמורה החזר מלא של הוצאות הקניות בעבור
מצרכים, לפי מחיר השוק.
תשלום עבור אחסון ושירותים-עשרה דולר בכל חודש או שווה ערך במטבע מקומי...תשלום מיוחד בעבור הגנה על החיים בסך שישה מורגים שדה (שטח של שני דונמים) או שווה ערך בכסף מזומן, החל מהיום הראשון ועד תום שישה חודשים. בעבור כל תקופה נוספת, ולו גם יום אחד, יקבל בעל הבית שלושה מורגים שדה נוספים או תמורתם. הצדדים מוותרים על אישור נוטריוני".
אבל האיכר ב' לא מסכים להשאיר את הילד, גם שמו לונק, מחשש שימיט אסון על כולם. "הממזר הקטן", הוא מכנה אותו. ב-18 ביוני 43, שלושה שבועות לאחר שנרצח בנו לונק, מתייצב מילך להתמודדות שטנית: "...בשבע בערב עלתה גיסתי עם בנה יחידה מהמחבוא כי לא היה שם נפט לתאורה...הילד השתחרר מזרועות אמו והחל לרוץ ולקפץ בעליית הגג כמו ציפור ששוחררה מכלוב, כשהוא מביע את שמחתו בצעקות ובצווחות. בעל הבית עלה למעלה והתרה בנו שאם לא נפתור עוד היום את בעיית הילד, נאלץ כולנו לעזוב. התיישבנו כולנו מהורהרים והילד שוב התחיל להתפרע. אי אפשר היה להרגיעו. חשבנו שאנחנו יוצאים מדעתנו.
"לפתע זינק גיסי ממקומו כמוכה ברק. הוא לפת את צווארו העדין של בנו ביד אחת כדי לבלום את צעקותיו, אך עיניו של הילד התגלגלו מיד בחוריהן, לשונו השתרבבה מפיו והוא השתתק. המראה היה נורא. כולם קפאו במקומם כנציבי מלח. ואני התרוצצתי אנה ואנה, ניגשתי לגיסי ותפסתי בידו. הוא שאל אותי: 'לשחרר?', ואני עניתי:'כן...לא...כן...לא'. לא יכולתי להחליט מה לעשות.
גיסי לא שחרר את ידו מצווארו של הילד. הוא כרע על ברכיו ליד בנו, ללא תנועה, פניו לבנים כסיד. כל אותה עת לא הסיר את עיניו מפניו של הילד הגוסס, שהלכו ונעשו כחולים-סגולים. כאשר שחרר האב את צווארו של בנו, הילד היה חסר רוח חיים. תפסתי בידו של הילד והרגשתי שהדופק פסק. האב עזב אותו, כיסה בשמיכה את פניו של בנו, התיישב בפינה, החל מורט את שיער ראשו ומלמל: 'מקולל אני לנצח כרוצח בני, אבל חסכתי לו הרבה סבל נוסף, לפחות לא הנחתי לו למות מידי הרוצחים."
דיברת על זה אי פעם עם אבא?
"אי אפשר היה. אבא היה נורא רגשן ולכן חסם את עצמו מפני רגשות".
תשלום עבור אחסון ושירותים-עשרה דולר בכל חודש או שווה ערך במטבע מקומי...תשלום מיוחד בעבור הגנה על החיים בסך שישה מורגים שדה (שטח של שני דונמים) או שווה ערך בכסף מזומן, החל מהיום הראשון ועד תום שישה חודשים. בעבור כל תקופה נוספת, ולו גם יום אחד, יקבל בעל הבית שלושה מורגים שדה נוספים או תמורתם. הצדדים מוותרים על אישור נוטריוני".
אבל האיכר ב' לא מסכים להשאיר את הילד, גם שמו לונק, מחשש שימיט אסון על כולם. "הממזר הקטן", הוא מכנה אותו. ב-18 ביוני 43, שלושה שבועות לאחר שנרצח בנו לונק, מתייצב מילך להתמודדות שטנית: "...בשבע בערב עלתה גיסתי עם בנה יחידה מהמחבוא כי לא היה שם נפט לתאורה...הילד השתחרר מזרועות אמו והחל לרוץ ולקפץ בעליית הגג כמו ציפור ששוחררה מכלוב, כשהוא מביע את שמחתו בצעקות ובצווחות. בעל הבית עלה למעלה והתרה בנו שאם לא נפתור עוד היום את בעיית הילד, נאלץ כולנו לעזוב. התיישבנו כולנו מהורהרים והילד שוב התחיל להתפרע. אי אפשר היה להרגיעו. חשבנו שאנחנו יוצאים מדעתנו.
"לפתע זינק גיסי ממקומו כמוכה ברק. הוא לפת את צווארו העדין של בנו ביד אחת כדי לבלום את צעקותיו, אך עיניו של הילד התגלגלו מיד בחוריהן, לשונו השתרבבה מפיו והוא השתתק. המראה היה נורא. כולם קפאו במקומם כנציבי מלח. ואני התרוצצתי אנה ואנה, ניגשתי לגיסי ותפסתי בידו. הוא שאל אותי: 'לשחרר?', ואני עניתי:'כן...לא...כן...לא'. לא יכולתי להחליט מה לעשות.
גיסי לא שחרר את ידו מצווארו של הילד. הוא כרע על ברכיו ליד בנו, ללא תנועה, פניו לבנים כסיד. כל אותה עת לא הסיר את עיניו מפניו של הילד הגוסס, שהלכו ונעשו כחולים-סגולים. כאשר שחרר האב את צווארו של בנו, הילד היה חסר רוח חיים. תפסתי בידו של הילד והרגשתי שהדופק פסק. האב עזב אותו, כיסה בשמיכה את פניו של בנו, התיישב בפינה, החל מורט את שיער ראשו ומלמל: 'מקולל אני לנצח כרוצח בני, אבל חסכתי לו הרבה סבל נוסף, לפחות לא הנחתי לו למות מידי הרוצחים."
דיברת על זה אי פעם עם אבא?
"אי אפשר היה. אבא היה נורא רגשן ולכן חסם את עצמו מפני רגשות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה