מקס עמיחי הפנר
הוצאת יד ושם 2016,
מקס הֶפּנרֵ היה בן שמונה כאשר פרצו שוטרים נאצים לביתו שבאמסטרדם. האב נמלט
והאם שנלקחה לנקודת ריכוז לקראת גירוש למחנה הצליחה להשתחרר. מקס והוריו נדדו
בין מקומות מסתור שונים ולבסוף מצאו מקלט בחווה בהולנד, שם התגוררו בלול
תרנגולות במשך שלוש שנים שבהן מצא מקס מפלט בציור חוויות ומראות החיים בחווה.
הציורים השלווים שצייר הם הציר שסביבו טווה מקס את סיפור חייו בימי האימה ואת
סיפור הצלתו.
|
קישור להוצאת הספרים "יד ושם"
אחת-עשרה השנים הראשונות לחייו של מקס עמיחי הֶפּנֵר עברו בצילה של רדיפת
היהודים על ידי הנאצים. משפחתו נמלטה מגרמניה להולנד, אך כשזו נכבשה מצאו עצמם שוב
קורבן להשפלה ולרדיפות. באוגוסט 1942, כשהגרמנים נכנסו לביתם כדי לאסור את האב,
הצליח זה להתחבא, אך אשתו נלקחה למעצר. מכיוון שהאב הועסק כעובד הקהילה היהודית
הצליחו חבריו להשיג את שחרורה של האם, אבל השניים הבינו שהאדמה בוערת תחת רגליהם,
ועזבו את אמסטרדם בחיפוש אחר מחבוא. התלוו אליהם זוג חברים עם בנם בן השש-עשרה,
מיכאל גראומן. מיכאל נרצח על ידי הולנדים שהבטיחו לעזור לשתי המשפחות למצוא מקום
מקלט.
בסופו של דבר הגיעו שני הזוגות עם מקס בן השמונה לחווה בדֶרנה (Deurne), שם החביאו אותם הארי ודינה ינסן, חקלאים והורים
לשמונה ילדים. הארי סייע לפליטים לרהט ולצייד את לול התרנגולות שבשטחו, בנה קיר
מגן סביבו כדי להסתיר אותם מעיניים זרות, והכין תא סודי באורווה לשעת מצוקה. דינה
הכינה עבורם ארוחות והתיחסה אליהם כאל בני משפחה. בדיעבד התברר שתושבים נוספים בישוב
ידעו שבני הזוג ינסן מחביאים יהודים, ושמרו על שתיקה. בני משפחת ינסן הוכרו כחסידי
אומות העולם.
הוריו של מקס עסקו באמנות, ואביו וחברו היינץ גראומן היו ציירים מוכשרים. מקס
עצמו אהב לצייר מגיל צעיר. את סיפור השנים בלול התרנגולות הוא מספר בעזרת ציוריהם
של השלושה מאותה תקופה. בהקדמה לספר הוא מסביר שהוא מייעד אותו לילדים ולבני נוער,
והציורים יסייעו לרכך את האימה.
"חיי בלול תרנגולות" הוא ספר מרגש. הפנר משלב
תיאורים עובדתיים ופכים מחיי היומיום עם תחושות הפחד וחוסר ההבנה שחש ילד שעולמו
מיטלטל. אמנם הספר מסופר בפשטות, מתוך מחשבה על קהל היעד הצעיר, אך הוא אינו
מתיילד, ויש בו ענין גם לקורא המבוגר. מנקודת המבט של ילד ער לפרטים הוא מיטיב
לתאר את אוירת התקופה.
קטע קצר מתוך הספר המרתק :
"ארי הימרט ומשפחתו חיו בכפר קטן בשם
קוקאנגן והוא עזר למשפחה היהודית להגיע מאסטרדם לכפר קוקאנגן . בכפרים כמו קוקאנגן
יש יהודים מעטים בלבד, ולכן זה היה אמור להיות מקום בטוח יותר. "
"ביתה של משפחת הימרט היה בית ישן סמוך
למרכז הכפר. הכפר עצמו היה שקט. ככל שחלף הזמן הרגשתי שאנחנו באמת בחופשה. הורי
יצאו לטיולים ושיחקו במשחקים ואני שיחקתי עם שני הבנים. כולנו היינו דרוכים פחות –
עד שבאה פשיטת המשטרה . "
"התברר כי מישהו בכפר קוקאנגן הלשין
לנאצים שיהודים מסתתרים בכפר. השוטרים הקיפו את כל הכפר , עברו מדלת לדלת וחקרו את
כולם.
למרבה המזל לא היינו בבית . אני והבנים של ארי
יצאנו לפיקניק על אי בנהר שמחוץ לכפר, והורי יצאו לטיול רגלי . הם ראו את השוטרים הגרמנים
והסתתרו- אבא בתוך תעלה יבשה ואמר בשדה תפוחי אדמה. אני הייתי רחק מכדי לראות או
לשמוע משהו."
"השוטרים הגרמנים ערכו חיפוש בביתו של
ארי, כמו בכל הבתים האחרים, ונראו מאוכזבים כשלא מצאו שם יהודים מסתתרים.
אחר כך התרו השוטרים באשתו של ארי, הילטיה ,
שלא תעלה על דעתה להסתיר יהודים בביתה , שאם לא כן תהייה משפחתה כולה בצרה גדולה.
בלילה ההוא אמר לנו ארי בעצב שיהיה עלינו
לעזוב, אבל הוא לא ידע על בית בטוח אחר שנוכל לשהות בו. בינתיים הוא יחביא את
המזוודות שלנו ואנחנו נשוטט באזור הכפרי עם תרמילינו בלבד. "
ארי הוליך אותנו אל השדות עד שהגענו אל מחסה
לפרות באחו אחד. הוא השאיר אותנו שם והבטיח לחזור למחרת. היה קש במחסה, ואנחנו
פיזרנו אותו כדי להכין לנו מצעים לישון עליהם. שכבנו על הקש, אבל לישון לא הצלחנו.
שכבנו ערים ותהינו אם אכן יחזור ארי למחרת או לא.
פעם אחת
התנמנמתי , אבל התעוררתי כשעגל גדול אחד בא לאכול את גרעיני שיבולת השועל
שהוכנו שם בשביל הפרות.
אבא הבריח את העגל בחולצה, והעמיד פנים שהוא
לוחם שוורים. לא הבנתי איך הוא יכול לנסות להצחיק בזמן שאני מבוהל כל כך.
בבוקר באה איכרה אחת לקחת את הפרות. היא הופתעה
לראות אותנו במחסה הפרות שלה, אבל מיהרה ללכת משם בלעדיהן. כעבור דקות אחדות שבה
והביאה לנו סל מלא מזון . היא לא אמרה דבר וגם אנחנו לא. הפעם לקחה את הפרות
והוליכה אותן אל החווה שלה.
ארי חזר, נאמן להבטחתו. בשבועות הבאים החביא
אותנו , יחד או לחוד, בכל מיני מקומות . אני שהיתי זמן מה בעליית גג מחניקה וריקה
מעל למספרה אחת. עוד ימים אחדים התחבאתי במחסן של טחנת רוח לצד מאות שקי תבואה...
מקור וקרדיט :
מקס עמיחי הפנר, חיי
בלול תרנגולות , נער יהודי במחבוא בהולנד, הוצאת יד ושם , 2016
,
פינת השמש
"היום 20 במרס 1943, ואני יושב על ספסל
מאחורי לול התרנגולות ומצייר את החצר הפנימית של החווה. אנחנו קוראים לחצר
"פינת השמש" שלנו. עדיין קר מאד ורק בקושי אפשר לשבת בחוץ, אם כי הקיר
שבנה הארי ינסן נועד להגן עלינו מעט מפני הרוח .
אני נהנה מאוד לשבת בחוץ באוויר הרענן , אחרי
שהייתי כלוא בלול כל החורף. החורף היה ארוך , ובתוך הלול שלנו היה חשוך ולח.
מקור וקרדיט :
מקס עמיחי הפנר, חיי
בלול תרנגולות , נער יהודי במחבוא בהולנד, הוצאת יד ושם ,
2016 ,
ראו גם :
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה