בן ציון נולד בעיר חלם
שהייתה שייכת אז למחוז לובלין בפולין. בתחילת ספטמבר 1939, עת אמור היה להתחיל
ללמוד בכתה ג', פרצה מלחמת העולם השנייה. הוא זוכר היטב את העשן השחור שאפף את
העיר בעקבות המטוסים מגרמניה. אביו נשאר לשמור על הבית בעוד הוא, אמו ואחיו הצעיר
יעקב הלכו לכפר אל סבו.
חצי שנה לאחר מכן עברו לגטו הצפוף בעיר, שם חיו במשך
שנתיים בתנאים מחפירים. יהודים שנרצחו היו דבר שבשגרה. "דרכתי על גוויות של
כל כך הרבה מסכנים", הוא משחזר. "בגטו היו לנו שמות אחרים. שפת הם שלנו
הייתה פולנית והשלנו את עצמנו שאולי בעזרתה נצליח לברוח, אבל כשהיינו מפשילים
מכנסיים כבר לא היה צריך לספר כלום".
בהמשך ניצלו חייהם תודות
למשפחה נוצרית שהסתירה אותם במרתף ביתה. "אתה יודע מה זה היה אז להציל יהודי?
הוא סיכן את החיים שלו יחד איתנו בכל יום. הרבה פעמים כשכמעט גילו אותנו אשתו
הייתה עושה פיפי במכנסיים מרוב פחד, מצטלבת ומבטיחה לדבר עם בעלה כדי שיוציא את
"היהודייה עם הילדים" החוצה". שנתיים שהו במרתף בחושך מוחלט, ברוב
הזמן בלי יכולת לזוז או להשמיע קול. "חיפשו יהודים בבתים. לא ידענו מה יהיה
ואם יגלו אותנו. פעמים רבות אמא נפרדה מאיתנו ואנחנו ממנה מחשש שאחר כך לא יהיה
לזה זמן", מספר דרוטין. "היא הייתה מתפללת בקול רם ואני הייתי חוזר
אחריה. ילד בן 10 וחצי שעושה כמו אמא".
עם הגעת הצבא האדום, ניצלו בן ציון, יעקב ואם המשפחה. דרוטין: "הגוי
שהסתתרנו אצלו השאיר אותנו שם שבוע נוסף. אחי היה עוד קטן, בערך בן 4, אבל אותי
ואת אמי השביעו לא לספר לאף אחד מי הציל אותנו ולנו לא הייתה כמובן סיבה להפר את
ההבטחה. הוא פחד מהשכנים, מהידידים הכי קרובים ואפילו מבני משפחה. שנים לאחר מכן
הוא ואשתו קיבלו את תואר חסידי אומות העולם".
האם ושני בניה חצו את העיר מקצה לקצה מבלי לדעת האם נותרו יהודים בחיים.
"אחרי שנתיים במרתף בו היינו מכווצים ולא ראינו אור יום אפילו אור הירח סנוור
אותנו", הוא אומר. "אמא השאירה אותנו בשדה תבואה, סימנה לעצמה את המקום
המדויק והלכה לבדוק האם שרדו יהודים נוספים. אני התחייבתי לשמור על אחי הקטן. אז התבואה
נראתה לי מאוד גבוהה, אבל כנראה אז הייתי נמוך יותר".
אמו, שפחדה לשאול שאלות בפומבי מחשש שיתנכלו לה, ראתה בחיפושיה קצין רוסי
עם אף נשרי ולכן סברה כי יהודי הוא. בכוחותיה האחרונים צעקה לו "עמכו"
(עמך). כשענה את אותה תשובה שהייתה שם קוד בין היהודים, רווח לה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה