מבוא
זנק מאור ( מושקוביץ) היה בן 16 בבוא קלגסי
היטלר לעיר מולדתו ולוצלאבק. נער פשוט היה ככל הנערים שבגרו במאורעות המלחמה ,
ואולם הוא חונן בתושיה יתרה להיחלץ מכל המצרים שאליהם נקלע וגם להושיט יד עזרה
לאחרים.
את אשר ראו עיניו וקלטו אוזניו היה רושם
ביומנו מדי יום ביומו , נדודיו ותלאותיו . בהיטלטלו ממחנה למחנה היה נושא את יומנו
חבוי בצרור חפציו ושומר עליו כעל בבת עינו . אחרי השחרור ממחנות ההשמדה העלה את
פרשת עלילותיו בספר "דרך אלמוות" .
זנק מאור , לאחר הגיעו ארצה , התגייס ב1946
לפלמ"ח, עבר קורס מפקדי
מחלקות ( מה שנקרא היום קורס קצינים) היה אחד הלוחמים הנועזים בהגנת קיבוץ
יד מרדכי . השתייך לחטיבת הנגב.
הנער זנק מאור, בן 17 , בצעדת המוות
לילה, 17 בינואר 1945. שלג כבד. המסדר הפעם
אינו רגיל . אנו נערכים לפינוי מיידי. הרוסים מתקרבים. הגרמנים מפנים את כל מדורי
הגיהנום של אושוויץ. מחלקים את האסירים לקבוצות , כל קבוצה מונה 500 איש בקירוב,
כולם שלדי-אדם לבושי סמרטוטים ושמיכות בלות.
אנו בוססים בשלג ובחושך. אנו הולכים בתוך
מערבולת של סופת שלג . הכפור צובט באף ובקצות האצבעות. צורב את העינים. צעד אחר
צעד נעות הקבוצות בטור ארוך, בצעדה של עלובי החיים. עוברים על פני כפרים, חוצים
יערות, הולכים שעות מהר מהר ואסור לפגר.
הלחם שקיבלנו , לא נשאר ממנו ככר. הקיבה
מתכווצת . אפשר לבלוע שלג מלוא החופן ולרמות את הקיבה. מישהו הבחין בביב שפכים
ובתוכו קליפת לחם. איזה אושר! הוא חמק מן השורה והסתער על המציאה.
יריה , צנח האיש וכיסה בגופו את האוצר שמצא. הוא
לא ירעב עוד.
לפתע בהיותנו בריחוק כמה קילומטרים
מגלייביץ, נשמעה צעקה איומה "פרטיזנים"!. מכל העברים החלו מטרטרים מטחי
יריות של רובים ומכונות יריה, כדורים שורקים, פצועים צונחים על הארץ, זעקות, נופלים
חללים. האסירים בורחים לכל הכיוונים. לפנינו מרחב ריק ובמרחק 150 ממנו יער.
רובנו
רצים אל היער, מעטים בכיוון ההפוך. לגלייבץ. רבים מצליחים לרוץ קדימה כמה מטרים
ונופלים לארץ כשיבולים אחרי קציר. מכונות היריה הגרמניות מוסיפות לקטול בבורחים.
מישהו צועק בהתפעלות, שהפרטיזנים התנפלו על הטרנספורט ורוצים לשחרר אותנו.
על ידי עומד איש ס"ס ויורה בשלוות נפש
בבורחים לכל עבר.
להיכן אברח באנדרולומסיה הזאת?
נשארתי עומד על עומדי, לצידו של איש
הס"ס היורה במקלעו, צמוד אליו כצלו.
הסתכלתי סביבי- אין סימן של פרטיזנים. לא מפנים
ולא מאחור. חיוך השתפך על פרצופו של איש הס"ס, בגמרו את המלאכה. ההרג נמשך
כחצי שעה. כל השטח הריק שלפני היער היה מכוסה גופות. אחי , שהיה צועד בקבוצה לא הרחק ממני ואשר עד
כה כמעט לא נפרדנו זה מזה, נעלם, וכן נעלמו כמה מחברי הקרובים לי ביותר.
לאחר זמן הוברר לנו שכל מעשה ההתנפלות של
הפרטזנים לא היה אלא תחבולה שטנית של הגרמנים כדי לטמון מלכודת מוות לבורחים, במטרה
לדלל את מספר האסירים ולהיפטר מרבים מהם ככל האפשר.
הביום של ההצגה היה מושלם. מי מן היהודים לא הייה מוכן
לברוח ולהשתחרר בשעת כושר שכזאת, אחרי שנות סבל וייסורים, ובייחוד כשהחופש נראה קרוב
כל כך? אבל לגרמנים היה חשבון משלהם. הם
לא טרחו אפילו לקבור או לכסות לפחות את הגופות שנשארו מוטלות על פני השטח. פקודה
רועמת בגרמנית: "להסתדר לספירה!"
הפעם הם סופרים כדי לסכם את החשבון.
חסרים 3,000 איש בקירוב. רובם הרוגים
ומיעוטם נעדרים שנעלמו ביער. נותרנו 2,000 איש , צעדת המוות נמשכת . "קדימה
מארש".
מקור וקרדיט:
זליג(זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו
עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית הפועלים,
1974
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה