סיכמה
מאנגלית : צפרית גרינברג , עורכת משותפת , מיזם התיעוד ילדים בשואה
סוזן
פולק נולדה ב- 9 בספטמבר 1930, בתם של ארנו בלאו וגיזלה קוהן, זוג יהודים שחיו
בכפר ההונגרי פלסוגוד, השוכן על נהר הדנובה.
משפחתה
הייתה אחת מקומץ משפחות יהודיות בקהילה שמצפון לבודפשט. אביה ניהל חברה קטנה ששמכרה
עץ ופחם והיה אחראי לטקסים הדתיים שהתקיימו בבית הכנסת המאולתר בכפר.
"היינו
משולבים היטב, היינו חלק מהקהילה", מספרת סוזן פולק. "אהבתי לגור בכפר
ההוא. למדתי בבית ספר יסודי עם ילדים נוצרים. זה היה נהדר. היינו די אורתודוכסים (יהודים)
בבית אבל היינו הונגרים."
כאשר
הפשיזם החל להתגבר באירופה, האנטישמיות, שהייתה קיימת במשך מאות שנים, פרצה גם לחייה
של סוזן הצעירה כאשר לא התקבלה לבית הספר התיכון המקומי בגלל היותה יהודייה.
איכשהו, הצליח אביה להשיג לה מקום בבית ספר בבודפשט. סוזן מספרת כי "אנו (התלמידים
היהודים) הופרדנו מהתלמידים האחרים. לא יכולנו לשבת באותן שורות כמו הבנות
ההונגריות, והיו שתי שורות ריקות בינינו לבין שאר התלמידות. גם בחצר בית הספר
הייתה הפרדה, כדי להגן עליהן שלא 'יזוהמו' ".
חוקים
חדשים שמנעו מיהודים מלהיות בעלי עסקים ותקנות שחייבו אותם ללבוש טלאי צהוב על
בגדיהם, הקשו עוד יותר על למשפחתה של סוזן. "היינו עניים מאוד," סיפרה
סוזן, "אבי נאלץ לסגור את העסק שלנו בגלל החקיקה החדשה, אבל הצליח להשיג
עבודה כשהוא נושא מכונות כבדות על גבו. הוא היה חוזר תשוש הביתה, אבל היה מוכן
לעשות הכל כדי לדאוג למשפחתו."
כאשר
נפוצה שמועה סביב 'תוכנית יישוב מחדש' ליהודים, קיוותה המשפחה כי יבוא סוף
ליסוריהם. אביה נקרא לישיבה על תכנית זו ובמהרה נקראו שאר בני המשפחה להיפרד.
"צפיתי באבי שהוכה באכזריות כשהוא הועלה על משאית. זו הייתה הפעם האחרונה
שראיתי אותו. זה היה ב-1944... זמן קצר אחר כך הג'נדרמריה (המשטרה הצבאית ההונגרית)
הגיעה לדלתנו והודיעה לנו להתכונן ליישוב מחדש...אפינו לחם כמו שנהגנו, ארזנו את
הדברים שלנו בסדין. הם באו עם רובים והצעידו אותנו לתחנת הרכבת כדי להכניס אותנו
לגטו (בעיירה ואק)...
סחבתי מכונת תפירה זינגר על גבי. חשבתי שאוכל לעבוד כדי לעזור
למשפחה בדרך כלשהי. אה, זה היה כל כך כבד...הייתי בת 13, אחי לאצ'י (קיצור של
לאסלו) היה מבוגר ממני בשנתיים, הוא היה בן 15. הצטרפנו לתור ללחם אבל אף פעם לא
קיבלנו...היינו שם שישה ימים. היו אלה ההונגרים שהפנו אלינו רובים מראש הגבעה."
החלק
הבא של מסעם היה לאושוויץ. הם הועלו על קרונות בקר צפופים ללא חלונות והחלו במסע
מותשים ומורעבים. בהגיעם לאושוויץ הופרדה סוזן מאמה ואחיה. אמה שהייתה חולה נשלחה
מיד לתאי הגזים יחד עם קשישים וילדים. "כשגיליתי שאמי הומתה בתאי הגזים לא
בכיתי. לא בכיתי כל הזמן שהייתי באושוויץ. לא דיברתי. הפכתי ללא אנושית, חסרת תחושות...האכזריות,
הפחד, האימה, שללו ממני רגשות נורמליים."
לאחר
מכן נלקחה יחד עם בנות בגילה להיבדק בפני הרופא יוזף מנגלה כדי שיחליט אם תוכלנה
להביא תועלת למכונת המלחמה הגרמנית. אחיה נלקח להיות חלק מיחידה מיוחדת, ה"זונדרקומנדו",
שתפקידם לאסוף את הגופות שיצאו מתאי הגזים. למזלה של סוזן היא נשלחה לעבודת כפייה
במפעל גרמני גדול בעיירה גובן.
עם
התקדמות הצבא האדום הרוסי לכיוון אושוויץ החלו הנאצים לשלוח את האסירים בצעדות
מוות לכיוון גרמניה. סוזן הגיעה למחנה הריכוז ברגן בלזן שבסקסוניה: "בחורף
1944/45 נלקחנו בצעדות המוות הללו בקור העז. לא היו לנו בגדים חמים. הלכנו והלכנו
והלכנו. רבים מאיתנו מתו...אם היה לנו מזל קיבלנו כמה תפוחי אדמה מבושלים, קצת לפת
קפואה. אם עצרת היו יורים בך במקום. רבים פשוט התמוטטו ומתו."
בברגן
בלזן ראתה עוד זוועות: "למקום היה ריח של מוות. היו הרים של גוויות, מחלות זיהומיות,
תת תזונה, חוסר הגיינה ותברואה מוחלטים, אנשים מתו ואף אחד לא אסף את המתים.
הסירחון, המוות היו משתקים."
הצבא
הבריטי ששחרר את המחנה מצא את סוזן והיא ניצלה: "הייתי קרובה למות, גווייה
חיה...ככה מצאו אותי. הם הרימו אותי ולקחו אותי לבית החולים המאולתר שהוקם במקום."
סוזן סבלה מתת תזונה, שחפת, טיפוס ורגליים נפוחות. היא הועברה לטיפול רפואי בשוודיה.
היא נזכרת: "פיזית התאוששתי די מהר אך את הנזק הפסיכולוגי לקח הרבה יותר זמן
לרפא... בסוף המלחמה הייתי בת 14. שרדתי את המלחמה אבל לא היה לי כלום - לא משפחה,
לא השכלה ולא שפה מלבד הונגרית. הייתי אבודה."
לאחר
המלחמה יצרה סוזן קשר עם אחיה דרך הצלב האדום. אחיה חזר להונגריה, אך הוא סבל
מבעיות נפשיות לאחר מה שעבר באושוויץ ולא החלים. היא הצליחה לפגוש אותו רק 20 שנה לאחר
המלחמה. הוא נפטר בשנת 1995.
בשנת
1948 עברה סוזן לקנדה במסגרת תוכנית ליישוב מחדש של פליטים. בקנדה פגשה את בעלה,
אברהם פולק גם הוא פליט יהודי מהונגריה. הם התגוררו בקנדה 14 שנה וגידלו שלוש בנות.
ב-1962 עברו לבריטניה והקימו את ביתם בלונדון. בעלה של סוזן נפטר בינואר 2015.
במאי
2015 העידה סוזן פולק במשפטו של אוסקר גרונינג בן ה-93, שנודע בכינוי "מנהל
החשבונות של אושוויץ". בפירוט מצמרר תיארה בעדותה את האלימות, האימה וחוסר
התקווה שהציפו אותה, את משפחתה ומיליוני אחרים שנדונו למוות במחנות ההשמדה.
היא
הרגישה שעליה להעיד ולספר בשם אלה שאינם – אמה, אביה ומשפחתה המורחבת שנרצחה.
"אם הייתי שותקת הייתה זו בגידה באלה שאיבדתי", אמרה.
מסיבה
זו, ולמרות הקושי לדבר על מה שחוותה, היא ביקרה במהלך השנים בבתי ספר רבים ברחבי
בריטניה, וסיפרה לתלמידים ממקור ראשון על הזוועות שהיו מנת חלקם של מיליונים מידי הנאצים.
והסיפור הזה, על נערה צעירה שלפתע נקרעה מחיים שלווים ורגילים, נזרקה לאחד המקומות
הנוראיים ביותר בהיסטוריה של המאה ה-20 והצליחה לשרוד למרות הכל, הוא השראה לכולם.
מקור:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה