רוברט קרל – המסע שלי כילד ניצול שואה

תרגמה וסיכמה מאנגלית: צפרית גרינברג , עורכת תוכן משותפת , מיזם התיעוד המקוון , ילדים בשואה

רוברט קרל נולד בהאג, הולנד ב- 5 באוגוסט 1940. ב-19 באוגוסט 1942 נודע להוריו כי ישלחו ל”יישוב  מחדש במזרח". ההורים ליאו ואמי קרל, ידעו שאיש מחבריהם שנשלחו לא חזר. הם החליטו לברוח מביתם, ומצאו עבור רוברט מקלט בביתם של אלברט וויולט מוניק וביתם בת ה-12 נורה.

במשך כמעט שלוש שנים בני משפחת מוניק סיכנו את חייהם פשוט מכיוון ש"זה היה הדבר הנכון לעשות". מזכרונותיו בגיל שנתיים רוברט קרל נזכר שלאביו שהיה בא לבקר הוא קרא דוד, כדי שלא ידעו שהוא אביו, וגם שנאסר עליו להתקרב לחלון הקדמי בבית. רוברט זוכר גם שנורה הייתה אחות גדולה ונפלאה. היא הסתירה את קיומו מחבריה לבית הספר, והייתה חוזרת הביתה מוקדם ללמד אותו לקרוא ולכתוב.

הוריו של רוברט שרדו את המלחמה והוא חזר אליהם. אך רבים מבני משפחתם נרצחו - ההורים של אמו ואביו וכל הדודות והדודים. בנה של אחת הדודות שרד ונותר יתום. השחרור הציב בפני ילדים יהודים אתגר חדש - כיצד לשרוד את ההישרדות.

לאחר המלחמה נודע לאלה ששרדו שיותר מ-80 אחוז מכ-140,000 יהודי הולנד נרצחו. מבין אלה שגורשו דרך וסטרבורק לאושוויץ וסוביבור, רק כ -5,000 חזרו.

לאחר המלחמה למד רוברט בגן ילדים קתולי ולא ידע שהוא יהודי. הדבר נודע לו כאשר שמע את סיפורי הניצולים שבאו לבקר בביתם. הם דיברו ביידיש על אושוויץ ועל מקומות מסתוריים אחרים. החשיפה לסיפורים הקשים הללו גרמה לילדים להתבגר בטרם עת. היו ילדים שהיו מוכנים לדבר. חלקם ניסו לעשות זאת ולהשמיע את סיפורם, אולם מהם מעטים נשאלו, "איך היה לך? מה ראית? מה קרה לך? איך הרגשת?" המבוגרים הניחו שהילדים היו ברי מזל. מזל שלא היו להם זיכרונות. מזל שלא סבלו אלא אם כן הם היו במחנות ריכוז. מזל שלא הבינו מה קורה. רוב ההנחות הללו התבררו כשגויות.  ילדים יהודים שחוו טראומות במשך חודשים ושנים קיבלו עזרה מועטה. יתכן והבעיות של הילדים הפגועים היו קשות אפילו לאנשי בריאות הנפש. הילדים נאבקו לבד עם שברי זיכרונות כואבים ונדמה היה להם שאלה אינם הגיוניים.

רוברט והוריו הגרו לקנדה בשנת 1951. הם למדו את השפה והשתלבו והוא המשיך להחשף לסיפורים של ניצולי השואה שהיו ידידי המשפחה וחברים בקהילת בית הכנסת שלהם.

בשנת 1981 באסיפה העולמית הראשונה של ניצולי שואה יהודים בירושלים שמע את הרב ישראל מאיר לאו מספר כי בגיל שמונה הוא היה הניצול הצעיר ביותר מבוכנוולד. אז הבין שיש עוד ילדים ניצולי שואה והקים  קבוצה של ילדים ניצולי השואה בלוס אנג'לס. הוא גם ארגן פאנל של פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שהיו בעצמם ילדים ניצולי שואה, שהופיעו בפני האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה בשנת 1984 וכן השתתפו בוועדה המייעצת לכנס הבינלאומי הראשון של ילדים ניצולי שואה שהתקיים בניו יורק בשנת 1991. כ-1,600 איש הגיעו לכנס, רובם היו ילדים ששרדו במחבוא, ומספר קטן יותר של ילדים ניצולי מחנות הריכוז.

באופן זה מצאו הניצולים את קולם ואת חבריהם לגורל. רק הם הבינו באמת את ההשפעה של השנים הקשות שעברו ושל הזיכרונות שעיקרם היה פחד, חשיכה, רעב, קור ואבל על אובדן המשפחה ואובדן הילדות. מאז הכנס הראשון הם מתכנסים מדי שנה בחסות הפדרציה העולמית של ניצולי השואה היהודים וצאצאיהם. יחד הם מתמודדים עם הסוגיות שרודפות אותם: משמעות האמונה, המאבק על הזהות, שברי הזיכרונות והסיוטים. שימור הזיכרון והאפשרות לדבר על הטרגדיות שלהם נתנה לניצולים משמעות בחייהם.

הילדים היהודים שנרצחו השאירו חלל גדול. לעולם לא נדע מה היו עשויים לתרום לקיום האנושי. אבל אפשר להעריך. מתוך אלף ילדים שנמצאו בבוכנוולד ב-11 באפריל 1945, 426 הובאו להתאוששות לאקוויס בצרפת. מקבוצה קטנה זו יצאו הרב ישראל מאיר לאו, שהיה הרב הראשי של מדינת ישראל; אחיו נפתלי לביא, שהיה קונסול ישראל בניו יורק; הרב מנשה קליין; הפיזיקאי קלמן קליקשטיין; מומחים רבים לרפואה בארצות הברית ובצרפת; מנהלים רפואיים של בתי חולים; מורים ואנשי עסקים רבים; וחתן פרס נובל פרופסור אלי ויזל.

ד"ר רוברט קרל (הולנד / קנדה) הוא פרופסור אמריטוס לפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה הבריטית בוונקובר, קנדה. הוא ילד ניצול שואה, ומקדיש עצמו לטיפול במשפחות ניצולי שואה ולתמיכה בהן. ד"ר קרל קיבל תואר ברפואה מאוניברסיטת בריטיש קולומביה ב-1965 והתמחה בפסיכיאטריה בבית החולים של אוניברסיטת טמפל בפילדלפיה ובמרכז הרפואי של אוניברסיטת סטנפורד בפאלו אלטו, קליפורניה.

בפרקטיקה הפרטית שלו, ד"ר קרל טיפל בניצולי שואה ובבני משפחותיהם וכן בניצולים הולנדים ממחנות הריכוז היפניים. בשנת 1994 הקים מרכז חינוכי ללימוד השואה שפיתח תוכניות לתלמידי תיכון בנושאים של גזענות וחוסר סובלנות והשלכותיהם. על פעילותו קיבל ד"ר קרל בשנת 1998 את פרס הזיכרון ע"ש אלי ויזל. הוא פרסם כמה ספרים והיה הנואם המרכזי בטקס האזכרה לשואה באולם האסיפה הכללית של האו"ם ב-27 בינואר 2012.

סיפור ההישרדות האישי של ד"ר קרל הינו עדות מרגשת לאיתנות הרוח האנושית, ותזכורת לכך שאסור לשכוח את זוועות השואה.

מקור:
Robert Krell, “My Journey as a Child Holocaust Survivor”, Discussion Papers Series, Volume II, The Holocaust and the United Nations Outreach Programme