הכירו את אברהם טאובר )תור ( - הילד שהתחבא מהנאצים שנתיים בבור - והפך למאמן
הכושר שאין רמטכ״ל או אלוף שלא יכיר.
מאת : דוד גרין
השנה
1934 ,המקום - ברודי, עיירה יהודית בפולין, שחמש שנים מאוחר יותר סופחה לברה"מ
כחלק מאוקראינה. 000,10 תושבים חיו בה, בהם גם לאה וחיים טאובר, שחבקו באותה שנה
את בנם בכורם. הם קראו שמו בישראל אברהם, ובחיבה, בפיהם, מומי. האב חיים, מתאגרף מצטיין, שהיה לדברי אברהם
מועמד לייצג את פולין במשחקים האולימפיים, עסק במסחר בעורות - כמו סבו מצד אמו,
היינך היימיש, יהודי אדוק שהתגורר בקוזין הסמוכה. החיים
בברודי התנהלו על מי מנוחות, המשפחה התגוררה בבית נאה, עם
חצר גדולה, בה גידלו בעלי חיים. בבית דיברו יידיש ופולנית, נולדו עוד אחים לאברהם,
והוא הבכור כבר הולך ללמוד בחיידר. איש לא יכול היה לתאר לעצמו שהעולם כבר לא
ייראה כפי שהיה. המלחמה פרצה, הגרמנים
שכובשים את פולין משתלטים על האזור. ב-1940 נכבשת העיירה.
הגרמנים "מתחילים במלאכה" - סלקציות, מחנות
ריכוז, מחנות השמדה. מעטים מנסים לברוח. "אבא,
עם החושים המחודדים שלו, התעשת די מהר", נזכר אברהם, "הוא קרא לי וליוסי
בן דוד שלי שהתארח אצלנו ופקד עלינו: 'מומי, יוסל'ה, אנטלוייפ, אנטלוייפ (תברחו) לסבא היינך". וככה, שני ילדים, מומי בן שש ויוסל'ה בן
עשר, מתחילים לרוץ לכיוון לביתו של סבא היינך שמתגורר בקוזין, מרחק 60 ק"מ,
שהייתה כבר יותר משנה בשליטת הצבא האדום. לבד, ביער, רעבים ומותשים, הם מנסים לפלס
דרכם. באורווה קטנה באחד הכפרים הם גונבים סוס, ועל גבו רוכבים השניים לעבר בית
סבא. המצב בקוזין, לא היה
טוב יותר. כמה ימים לאחר פרוץ מבצע ברברוסה, נכבשה
העיירה על-ידי הגרמנים. רכוש יהודי הוחרם ונשדד, בתי כנסת הועלו באש ומעשי רצח
התרבו, בעיקר בידי אוקראינים. טאובר: "הזיכרונות
מאותם מראות זוועה של אוקראינים עושים שמות ביהודים, מכים והורגים תינוקות וילדים,
תולים אנשים בכיכרות העיר, אינם מרפים...".
"בריחה
עם סבא, ושנתיים של אימה בתוך מסתור, בכוך קטן, עם לחם צר,
עמוק בתוך הבור" סבא
היינך שהיה בעל ממון וקשרים, מצליח לשחד את השומרים האוקראינים, עושי דברם של
הנאצים, כדי להבריח את הילדים לכפר סמוך, בו התגורר גוי עמו עמד בקשרי מסחר. שוב
יוצאים השניים לדרך ובשבילי הבריחה פוגשים קבוצות יהודים נוספות המנסות להימלט. הם
מותקפים על-ידי איכרים מקומיים המחפשים בכליהם מטבעות זהב, ומומי,
תיק קטן תלוי על צווארו, זוכר היטב את "ריצת חייו" שנועדה לחמוק מידיהם... "בדרך לא דרך הצלחנו להגיע, יחד
עם כמה קרובי משפחה, לביתו של אותו גוי, שכבר חפר בור מתחת למתבן ולשם הוא הכניס
אותנו. שני מטר רוחב, שלושה מטר אורך, מטר וחצי עומק. חיינו בחשיכה, בצפיפות, בדממה. לא ראינו בוקר, לא ידענו מתי ערב. רוב
הזמן רעבים וצמאים, חרדים למשמע כל קול.
מחכים ומחכים, כמה ימים, לדלי שיורד אלינו עם כמה תפוחי אדמה, ויועלה למעלה,
בחזרה, עם הצרכים שלנו. בחורף הייתי מעז להוציא יד מהבור, לחפון מעט שלג, להמיס
ולהרטיב את השפתיים... בקיץ אפילו שתיתי את השתן של עצמי. ככה עוברים עלינו יום
ועוד יום, ועוד שבוע ועוד חודש. איבדנו את הספירה ורק כשיצאנו מהבור, הבנו שחלפו שנתיים". "ואחר כך ההצלה, ועוד תלאות
שונות ומשונות, הורים ומשפחה אבדו באש
המחנות" המלחמה
הסתיימה, הרוסים מגיעים, כיסוי הבור מוסר.
"ואחר
כך ההצלה, ועוד תלאות שונות ומשונות, הורים ומשפחה אבדו באש
המחנות" המלחמה
הסתיימה, הרוסים מגיעים, כיסוי הבור מוסר. מומי, רזה, חלש, תשוש,
ילד בלי ילדות, יוצא מהבור. יחד עם קרוביו הוא מגיע לעיר דובנו במערב אוקראינה,
ועדיין אינו יודע אם הוריו ואחיו בין החיים. התלאות לא תמו. הוא מועבר לבית יתומים
יחד עם יוסל'ה בן דודו, ובמקום שאמור היה להגן עליו - הוא נחשף לאימה מסוג חדש:
התנכלות והתעללות מצד נערים גויים בריונים, רעב, מכות, מעשי אונס, שלטון בכוח
הזרוע של הבוגרים והחזקים, שהיו שולחים את הקטנים לגנוב עבורם בשוק... אולי בזכות הגנים של אביו המתאגרף, אולי
בזכות ההחלטה שקיבל –
"אם
שרדתי את הבור אשרוד הכול" - מצליח מומי, כנגד כל הסיכויים להתאושש גופנית,
להתחזק ולעמוד זקוף מול אויביו החדשים. "הרבצתי בחזרה חזק, אבל עם
חיוך", הוא אומר. "בדרך
לא דרך, ללא קרוב, ללא גואל, אתה סוף סוף מגיע לארץ
ישראל" השנה,
1946 ,שליחי הסוכנות היהודית פועלים במרכז אירופה כדי לסייע ליהודים פליטי שואה.
מומי ויוסל'ה מועלים על רכבת ומועברים לאחד ממחנות העקורים. שם, באחד המבנים, סנטה
טילייה, הוא פוגש ילדים יהודיים כמותו, רובם ככולם יתומים כמותו, שארית הפליטה. שם, בפעם הראשונה מזה זמן רב, הוא מגלה יד דואגת
ומחבקת, מזון ראוי ומסתבר מאוחר יותר גם דמות אב שתאמץ אותו לחיקה. שם נודע לו גם
שמשפחתו אבדה. במחנה הם פוגשים את
השליחים, לומדים עברית, מאזינים לסיפורים על ארץ ישראל, והעלייה ארצה בעיניו היא
רק עניין של זמן. שם במחנה, זוכים הילדים לביקור
יוצא דופן של יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן גוריון, העומד בראש משלחת
מארץ ישראל. "זה
היה ערב חג חנוכה", נזכר אברהם בהתרגשות. "ידעו שיש לי קול יפה ונתבקשתי
לשיר בפני האורחים את 'מעוז צור'. השתררה דממה. הקול
שלי נשמע צלול וברור, מפלח את הלב. לא חלמתי שהשיר הזה ישנה את חיי. כמה ימים מאוחר יותר חזר למחנה אחד מחברי
המשלחת, מנחם גמורמן, פעיל תנועת
"הבריחה" שפעלה להצלת ילדים יהודיים והעלאתם ארצה באופן בלתי לגאלי.
מנחם אמר לי: 'אברהם, שמעתי אותך, התרגשתי כל כך. אני רוצה לאמץ אותך לבן'. חיבקתי
אותו חזק. לא יכולתי להיפרד ממנו". "בקיבוץ
אשדות יעקב אתה נקלט כילד חוץ, וכנער יתום אתה מאומץ
על ידי משפחה בקיבוץ" מסנטה
טילייה לארץ ישראל, לקיבוץ אשדות יעקב ולמשפחת גמורמן - הדרך
כבר לא הייתה ארוכה. מנחם דאג שאברהם ועוד 25 ילדים יועלו ארצה. וכך, ב-1946 ,הוא
מצא עצמו באנייה ששמה שמפליון, "שצברה ותק", בקו לארץ ישראל )על סיפונה
הפליג שנה קודם לכן, הלוחם והמשורר אבא קובנר, וב-1930 המשורר הלאומי חיים נחמן
ביאליק(. "כשראיתי
את הכרמל מסיפון האנייה התקשיתי להאמין למראה עיניי. ארץ
ישראל. חלום הפך מציאות. ירדתי לרציף ושם חיכה לי בחור שהציג את עצמו כבן קיבוץ
אשדות יעקב שהתבקש לקחת אותי למשק. על הקיבוץ שמעתי רק בסיפורים
במחנה. עכשיו הייתי חלק מחברת הנוער, בנו של מנחם גמורמן, עוד לא בן 12 אך מרגיש
כמבוגר בחבורה.
התחזקתי
מאוד מבחינה פיזית. די מהר הצטיינתי במקצועות ספורט שונים וזכיתי להערכה מצד
חבריי. התייחסו אליי כשווה מול שווים. זה לא היה מובן מאליו, לזכות ביחס כזה מצברים,
קיבוצניקים, כפליט שואה". פרידה
כואבת חווה אברהם עם פטירתו של אביו המאמץ מנחם גמורמן, אך
הוא לא נותר לבד. פולה מלמוד, המטפלת בבית הילדים, פורסת עליו את חסותה ומגדלת
אותו יחד עם בעלה משה כבנה, אח לארבעת ילדיה. רצה
הגורל ופולה, לא זו בלבד שנולדה לא הרחק ממחוזות ילדותו של מומי )עלתה לארץ כעשר
שנים קודם לכן(, אף הייתה ספורטאית מצטיינת. אולי היו אלה השורשים המשותפים
באירופה הרחוקה, אולי אהבת הכושר ועבודת הגוף שחיברו בין הלבבות והפכו את מומי
לחלק בלתי נפרד ממשפחתה. אברהם כמו כל ילדי
הקיבוץ לומד בתיכון החקלאי האזורי בית ירח, עובד
במשק בחקלאות ובמדגה, עוסק בספורט באופן אינטנסיבי, משתתף
בתחרויות אזוריות וארציות, זוכה בגביעים ומדליות וב-1951 מתגייס לצה"ל.
"ההיסטוריה הצבאית שלך עוברת בשייטת ובחילות הים והאוויר, ושם את תורתך אתה מצליח היטב להעביר" ספורט וצבא, שתי אהבותיו הגדולות, הופכות עם גיוסו לחלק בלתי נפרד מחייו הבוגרים. הוא מתנדב לקומנדו הימי, תוך זמן לא רב מתמנה לקצין אימון גופני בבסיס ההדרכה בת גלים, והופך ל״אורים ותומים" של החיל בנושא. הוא בונה מערכי שיעור, יוזם קורסים לאימוני כושר גופני ומדריך בעצמו את החיילים והקצינים. באותה עת מבקר ראש הממשלה, דוד בן גוריון בבסיס. הוא מבחין בחייל שנראה לו מוכר ושואל: "אתה לא מומי, הילד ששר בסנטה טילייה מעוז צור?". "כן, אני הילד", עונה לו אברהם. "ומה שמך היום?", שואל בן גוריון. "שמי הוא אברהם טאובר", הוא נענה. " אתה יודע שטאובר זו יונה?", שואל ראש הממשלה ומיד פוקד: "מעכשיו יקרא שמך אברהם תור". "גם לאחר שאימצתי את השם תור, המשיכו לקרוא לי טאובר. רק בעיתוני הספורט, בכתבות שנכתבו עליי, נרשם השם אברהם תור". שמעה של תוכנית הכושר הגופני של אברהם נפוץ בצה"ל כולו ויחידות רבות אימצו אותה. הוא נקרא לשרת כקצין כושר גופני בבית הספר לטיסה בתל נוף, שם החדיר את תורתו לטייסים הצעירים. שנתיים לאחר מכן, הוצב באותו תפקיד בבית הספר הטכני של חיל האוויר. במקביל, הוא מעשיר את השכלתו בתחום הספורט, יוצא שלוש פעמים ללימודים בארצות הברית, לומד הוראה במכללות אהלו ובווינגייט, וקונה את פרסומו באותה עת כאתלט רב-הישגים, שחקן כדורסל בליגה הראשונה ו... אפילו דוגמן לנעלי הספורט הגבוהות של חברת המגפר. חובבי ספורט בארץ הכירו היטב את שמו גם כאחד מבכירי מאמני הכדורסל בישראל. במשך מעל שני עשורים שימש אברהם כמאמנן של קבוצות מכבי חיפה )3-1962 ,4-1973 )והפועל קריית חיים )74-1965 .) במקביל שימש כמאמן כושר גופני במספר קבוצות כדורגל בכירות, ובהן הפועל כפר סבא, הפועל חיפה והפועל פתח תקווה. שנים ארוכות היה מורה במכון וינגייט ובסמינר אוהלו וההרצאות שלו מילאו אולמות. ברבות מהן פרש את משנתו: "פילוסופיית החיים שלי אומרת שאדם לא חי זמן רב בעולם, ומרבית הדברים המתרחשים בחייו הקצרים לא תלויים בו. היכולות והכישרונות שלו אינם באים תמיד לידי ביטוי, מבחינת הערכה לה הוא זוכה או כסף שהוא מרוויח. אבל, מה שכן תלוי בו, זו השפעה שלו על הסביבה - וכאן אני מגיע לנושא הכושר הגופני. זהו אלמנט חשוב שיכול להעניק לכל אדם דימוי אישי כמו זה שהוא רוצה להיות. החיזוק הספורטיבי נותן לאדם ביטחון, אומץ ואפשרות להתמודד פיזית ונפשית בצורה טובה וחזקה. האדם צריך להיות פעיל ולהתקרב לטבע, משום שאז יהיה יותר שמח, וינהג יותר בטבעיות. אז יהיה אדם שנעים לפגוש בו - ואני מרגיש אחד כזה". עם שחרורו משירות קבע ממושך ב-1975 ,התגייס אברהם שוב לצה"ל, הפעם כאזרח, לשורות המכללה הבין זרועית לפיקוד ומטה. שם, במשך 23 שנים, היה אמון על חוסנם וכושרם הגופני של מפקדי צה"ל. הוא היה עבורם דמות אהובה, נערצת, והפך, לדברי רבים שפגשו בו, לאגדה בחייו. וכך מסיים אטינגר את המקאמה שכתב לכבודו: "כאן, במשך שנים ללא סימני דרגות ותואר, פגשת, טאובר, את מיטב המפקדים ומיטב הנוער. ממך הם קיבלו את תורתם ביושר, אצלך קיבלו ריצות, שפשוף וכושר. יכולת לזהות באופן ברור וקל, מי ינשור בהמשך ומי יהיה אלוף או רמטכ"ל. את כל אלה עשית בלהט, בתחושת שליחות, לחיי פקודיך וחניכיך הענקת טעם ואיכות. הרי בשבילך אימון גופני אינו רק כושר, זוהי תורת חיים שסופה יביא אושר. כך, בשורות קצרות, מנסה אטינגר להביא את התורה כולה, לקבץ יחד תפיסת חיים ואמונה פנימית, לעטוף את הכול בחום אנושי ובחיוך שבא מהלב, להתבשם בחיוניות, בפשטות, בקשר הישיר המתקיים באדם בין הגוף לנפש. תקצר היריעה מלגולל בה הכול, אך מידה רבה של אמת פשוטה וצרופה, מחלק גם היום אברהם תור טאובר, עם כל הפוגש אותו, בבית או בחצר, בעיר או בשדה, תמיד נמרץ, חזק, פעיל ובעיקר אופטימי.
ראו גם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה